שו"ת רדב"ז/קטז
שאלת ממני בראובן שהפקיד אצל שמעון ואבד הפקדון ולא רצה שמעון לישבע ולא לעמוד בדין והביא דמי הפקדון לראובן וראובן אמר לו איני רוצה שתפסיד על ידי והחזיר לו מה שנתן לו. אחר זמן חזר ראובן ותבע את שמעון והשיב שמעון כבר הבאתי לך דמי הפקדון והחזרתו לי וראובן מודה שכך היה ואין שם עדים שמחל לו:
תשובה כבר נשאל דבר כיוצא בזה מלפני הרמב"ם ז"ל והשיב דמעיקרו לא היה חייב אלא שבועת השומרים ועתה כיון שהביא הפקדון והחזירוהו ונפרדו חזר להיות דינם כדין חלקו השותפים ואין להם עליו אלא חרם סתם שאבד הפקדון ולא פשע בו. ואני קשיא לי בשלמא שבועת השותפין עיקרה מדרבנן וכיון שחלקו נסתלקה השבועה. ותו כי שבועת השותפין באה על הספק אבל שבועת השומרין היא מן התורה והיא על הודאה הילכך אפילו שנתפרדו היה ראוי להשביעו וכי תימא דמתורת מחילה אתי' עלה א"כ אפילו חרם לא היה צריך דקי"ל מחילה אינה צריכה קנין וכן כתב הוא ז"ל. ויש לתרץ דכי היכי דשותפין שחלקו ולא השביעו זה את זה סתמא דמלתא מחל זה לזה השבועה הכא נמי כיון שנתן לו דמי הפקדון והחזירו סתמא דמלתא מחל לו השבועה שהיה חייב לו בין שתהיה דאורייתא ומן הודאי להפיס דעתו של בעל הפקדון אמר שיטילו חרם סתם שנאבד הפקדון שאם לא ירצה לקבל ונמצא שהפקדון בידו או שפשע בו לא תועיל המחילה אפילו שהיה מוחל בהדיא דקי"ל מחילה בטעות לא הויא מחילה. א"נ דמספקא ליה לרב ז"ל אי הויא מחילה כה"ג או לא ולא רצה להשביעו מן הספק. עוד כתב הרב ז"ל בתשובה שאפילו שכותבין בשטרות ובכתובות שיהיה נאמן בלא שבועה ואפי' גלגולא ואפי' חרם סתם שיכול להחרים על כל מי שלוקח ממנו שלא כדין ונתן טעם לדבר כיון שאין זו שבועה וז"ל ולא יתבטל חרם אצלי מפני דבר מן הדברים כלל לפי שאין זו שבועה אם תודה שלקחה דבר תתחייב להחזירו ואם לא לקחה דבר לא יחול עליה החרם ע"כ. ואני דנתי כן כמה פעמים ונתתי בה טעם אחר כי מי ימנע את האדם שלא יטיל חרם על מי שלוקח ממנו ממון שלא כדין: