שו"ת רדב"ז/כה
שאלת ממני על שפסק אחד מהחכמים בצפת תו"בב וז"ל ביום ג' י"ג לחדש שבט שנת יש"א ליצירה בא כ"ר יהודה אדרבי וערער על החוריבה הנז' שהיא שלו ומעולם לא מכרה לשום נברא בעולם. והשיב לו כר' יצחק חייטי שהוא קנאה מרבי יעקב מרמרה היום כמו ט"ו שנה וברוב הזמן נאבד שטר קנייתו ובו ביום ובאותו מעמד באו העדים לפני ב"ד ר' שמעון ן' רות והעיד בתורת עדות אחר שאיימו עליו שאותה חוריבה שהיו מריבין עליה כרבי יהודה וכר' יצחק הנזכר שהוא זכור כשקנה חלק א' באותה החוריבה שהיו העולם אומרים שאותו הרביע האחרון שהוא במורד שהיה של רבי יצחק חייטי שהוא קנאה:
בו ביום באותו מעמד בא רבי יהודה ן' עזרא חתנו של כר' שמעון ן' רות והעיד בתורת עדות שהוא זכור כשהטילו חוט המשיחה למדוד ולחלוק החוריבה שמריבין עליה רבי יהודה ור' יצחק הנז' שהטילו החוט מהחוריבה של ר' יהודה אדרבי עד סוף החוריבה שהוא רביע האחרון במורד על הדרך. בו ביום ובאותו מעמד העיד כ"ר תשובה בילגיד בתורת עדות שהיום כמו שנה או שנתים אחר שנבנה החומה החיצונה היה מטייל עם רבי יהודה הנזכר ואמר לו רבי יהודה הנזכר תראה איך קנה רבי יצחק חייטי כל זה הקרקע עד החומה במעט לחם כלו' בזול. בו ביום ובאותו מעמד העיד כר' אברהם ן' מור בתורת עדות שבאותו זמן שקנ' כר' יצחק חייטי קנה על ידו שהוא היה הסרסור ביניהם וקנה ר"י הנזכר שני חלקים חלק א' שהוא בנוי עתה הבתים של כ"ר יצחק הנז' וחלק אחר האחרון שהוא במורד על הדרך ולא נשאר למוכרים שום חלק ולא שום דבר לפנים מזאת החוריבה ולפי שזה אמת וכו'. אני החתום מטה אחרי שמעי טענות כר' יהודה אדרבי וכ"ר יצחק חייטי על חלק אחרון מאותה חוריבה אשר בסוף השוק של סלאמה גם שמעתי העדיות הכתובים לעיל ועל פיהם פסקתי הדין עם כ"ר יצחק חייטי ואין לבעל הריב לחלוק ולערער עליו אלא הרי הוא מנוקה ומשפוה שלו ולראיה ביד כר' יצחק הנזכר חתמתי שמי פלוני:
תשובה מתוך לשון הפסק משמע דעל העדים סמך שכתב ועל פיהם פסקתי וא"כ דבר תימה הוא בעיני דהא איכא עדות קרובי' זה לזה שהרי העד השני הוא חתנו של ראשון וקי"ל הבעל כאשתו וקי"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ואע"פ דכתבו מקצת מפרשים דאין עד פוסל את חבירו אלא א"כ כווני להעיד בשעת מעשה הא איכא כמה גדולים קמאי ובתראי דס"ל דהגדה בב"ד לבד פוסלת וכן נרא' דהשתא אם כונה לבד פוסלת כ"ש הגדה בב"ד. ותו דרוב מפרשי' ס"ל דהא דאמרינן דשיילי' להו כפשטא דמלתא וכן כתב הרשב"א וכתב שזו דעת רש"י ז"ל וכן דעת הרמב"ן והר"ן ונמוקי יוסף ז"ל: ולפי שיטה זו אפי' לו שלא כוונו בשעת ראיית העדות הרי כוונו בשעה שהעידו בב"ד. ותו דלא חזינא דשייל להו מידי אלא קבל עדותם סתם ופסק על פיהם ותו דכל היכא דאיכ' ספיק' אי לאסהודי אותו בטלה כל העדות וכן כתב הרמב"ן והרמ"ה ז"ל ואפי' תימא דאחר כדי דבור העידו רוב הפוסקי' הסכימו דאפי' אחר כדי דבור עדות כלם בטלה וכ"ש כי מתוך הלשון משמע שכל העדות היה יחד ובמעמד אחד ובר מן דין איני רואה בזה העדות מששא לאפוקי ארעא מחזקת מרה קמא שהרי העד הראשון הוא עד שמיעה גם מה שהעיד העד השני שהטילו חוט המדידה מהחוריבה של ר' יהודה הנז' עד סוף החוריבה שהוא רביע האחרון במורד הדרך ע"כ לא ידעתי מה עדות זה לחייב הלא אפשר שמדדו ולא חלקו א"נ הטילו החוט לאורך אבל הרוחב עדיין הוא בלא חלוקה. א"נ הטילו החוט עד לשם לפי שקנה שני החלקים של החוריבה אבל החלק השלישי של ר' יהודה הנז' מי יאמר שקנה. גם העד השלישי אינו כלום שהרי אין כאן אלא ספור דברים בעלמא ואפילו היה דרך הודאה אין הודאה אלא בב"ד או בפני שנים. גם העד הד' לא העיד על ר' יהודה הנז' שלא נשאר לו חלק בחוריבה אלא על המוכרים העיד ואפשר שהמוכרים מכרו גם החלק שלא היה שלהם:
כללא דמלתא סהדותא דא לא ידענ' מה היא ומתוך כך אני אומר שלא סמך הפוסק על העדים אלא לסניפין בעלמא קבלם. אבל עיקר סמיכתו על טענת ר' יצחק הנז' שאמר שקנאה מר' יעקב מרמרה ושטר היה לו ואבד אלא שצריך לזה תנאים הרבה א' שתהיה החוריבה מקום ראוי להשתמש תשמיש שיקרא חזקה וזה רחוק אצלי שהרי מקום בלא מחיצות ורבי' עוברים ושבים שם איך אפשר להשתמש בו. ב' שהיה ר' יצחק הנז' מוחזק בחוריבה ומשתמש בה לבדו. ג' שרבי יהודה הנזכר היה יודע שזה מחזיק בקרקעו והיה במקום שיכול למחות ולא מיחה. ד' שהיה צריך שיטעון ר' יצחק הנזכר מר' יעקב מרמרה קניתיה ובפני לקחה זה ממך או בפני דר בה אפי' יום אחד דאז הוא נאמן במגו ודבר מכל לא נתפרש לא בטענות ולא בספק הילכך אם חסר תנאי א' מכל מה שאמרו המפרשים בחזקה שאין עמה שטר חוזר הקרקע לרבי יהודה הנזכר כיון שיש לו עדים שהיתה שלו או שמודה רבי יצחק הנזכר שהיתה שלו ומשביעים אותו שלא מכרה מעול' ואפי' שהיו שם כל דיני החזקה קשיא לי למה לא השביע את ר' יצחק הנז' על טענתו ואע"ג דאני סובר דכי היכי דעד א' מחייב שבועה עד א' מסייע לפטור משבוע' וכ"ש בשבועת היסת מ"מ אין כאן אפילו עד א' מן הטעמים שכתבתי למעלה ואפשר ללמד עליו זכות בזו דבעיקר הדין סמך על החזקה אם היא חזקה כדכתיבנא ועל פיטור השבועה סמך על העדות דלא גרע מגלויי מלתא בעלמא וכ"ש לדעת האומרים דאין עד פוסל את חבירו אלא א"כ כוונו להעיד בשעת מעשה דאע"ג דלא פסקינן הכי מ"מ לסניף בעלמא לפטור משבועה סגיא ועל פיהם שכתב בפסק קאי אבעלי הדין ואעדים:
כללא דמלתא אם על העדים סמך לא יפה עשה ליהוי מאן דהו. ואם על החזקה סמך צריך שיהיו בה התנאים שהזכרתי למעלה. ואם לאו חוזר הקרקע לר' יהודה הנזכר כדכתיבנא: