שו"ת רדב"ז/י
שאלה:
שאלת ממני אודיעך, על מה סמכו במצרים לסחוט לימון לתוך מי הסוכר בשבת? והרי היא משקה הבא לתוך משקה, ואסור אפילו לשמואל דאמר: "סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה", פירוש: שיש בה תבשיל; ומשמע דווקא לתוך התבשיל, אבל לתוך המשקה אסור:
תשובה: סמכו להם על תשובת הרא"ש ז"ל, שהתיר לסחוט אותם בשבת, שהם בכלל שאר פירות שמותר לסחטן; וכתבה הטור, ולא ראיתי בזה חולק. אלא דאיכא למידק: דילמא במקומו של הרא"ש ז"ל לא היו עושים מי לימונין, ולפיכך התיר; אבל במצרים, שעושין מהם משקה, וממלאים ממנו חביות ומוליכין למכור במקומות אחרים, הרי הוא כמי תותים ורמונים של בית הנשיא, שהיו סוחטין מהם אפילו בחול להוציא מהם משקה, ומשום הכי אסרו לסחוט אותם בכל מקום בשבת.
ומפני קושיא זו למדתי לסחוט הלימונין על הסוכר קודם שיתנו עליהם מים, דהוי משקה הבא לתוך האוכל, ומותר אפילו לדעת הפוסקים כשמואל.
ומכל מקום צריך ליישב המנהג. ואפשר שנהגו כן, מפני שלא ידעו שממלאים ממשקה הלימונין חביות חביות.
ומסתברא לי, שאין סחיטת הלימונין דומה לסחיטת ענבים ורמונים. דהתם שותין אותו משקה כמות שהוא; אבל סחיטת הלימונין, אף על פי שעושין אותו משקה, אין עשוי לשתותו כמות שהוא, אלא לטבל בו האוכל.
ודקדקתי כן מלשון הרא"ש ז"ל באותה תשובה, שכתב, שאין דרך כלל לסחוט לימונין לצורך משקה אלא לצורך אוכל, ומותר לסוחטן בשבת, עד כאן. ומדקאמר: "לצורך אוכל", משמע שסוחטין אותן, אלא שהוא לצורך אוכל. דאי לא תימא הכי, הוה ליה למימר שאין דרך כלל לסחוט לימונין למשקה אלא לאוכל. וזה טעם נכון לקיים המנהג.
ועתה דברי הרא"ש ז"ל מיושבים בכל מקום, אפילו במקום שעושין משקה מהם לצורך כל השנה לטבל בו שאר דברים. והשתא ניחא, אפילו לדעת האומרים דר' יוחנן – דאמר: שלקות למימיהם חייב חטאת – פליגא דשמואל, ופסקו הלכתא כר' יוחנן. דהתם עסקינן בסוחט שלקות לשתות מימיהם, אבל אינו סוחט כדי לשתות מי הלימונין אלא לטבל בו, הילכך סחיטת הלימונין בכל מקום לצורך אוכל הוא ומותר: