שו"ת רדב"ז/חלק ז/ה
שו"ת רדב"ז חלק ז סימן ה
[עריכה]שאלה
[עריכה]שאלת ממני אודיעך דעתי במי שקנה עבד חפשי מאותם היהודים הדרים בארץ כוש, איך יתנהג עמו, אם יוצא בשש או לא, וכל הדינים הנוהגים בעבדים אם נוהגים בו או לא:
תשובה
[עריכה]לא מצינו עבד עברי אלא מכרוהו בית דין בגנבתו, או מוכר עצמו. ואין אדם רשאי למכור את עצמו אלא אם כן העני ביותר. ואפילו ליתן לבעל חוב אינו יכול למכור עצמו, אלא אם כן צריך לאכלן בלבד. הילכך זה שקנה העבד החפשי, כיון שנתברר לו שהוא יהודי אין זה אלא פדיון שבויים, לא קניין עבדים, והמצוה היתה מוטלת על כל ישראל לפדותו כדי שלא יטמע בין העכו"ם. וכל שכן הוא השתא, ומה מי שמוכר עצמו לעכו"ם אמר קרא: "או דודו או בן דודו יגאלנו", ובית דין כופין את הקרובים לפדות.ו לא פדאוהו קרובים, מצוה על כל ישראל לפדותו. וכיון שקדם זה וקנה אותו, זכה הוא במצוה רבה, אבל אין לו דין עבד כלל אלא יוצא כל זמן שירצה, והרי הוא כשכירו ולקיטו.
והני מילי בזמן שקנה אותו סתם, אבל אם משכן עצמו על המעות שלוה ממנו לפרוע לשבאי, מסתברא לי שמותר להשתמש בו יותר מהמעות שהלווהו ולא הוי ריבית, וכגון דכתב ליה: במשלם שניא אילין תיפוק בלא כסף, דהיינו משכנתא בנכייתא דמותר. ודמיא להא דאמרינן: מלך שגזר שכל מי שלא יפרע המס הקצוב עליו ישתעבד לזה שנתן המס על ידו, הרי זה מותר להשתמש בו יותר מדאי, אבל לא כעבד. וכן כתבה הרמב"ם ז"ל פרק קמא דהלכות עבדים. ואף על גב דהוי טעמא משום דינא דמלכותא, מכל מקום לא עדיף דינא דמלכותא מתנאי גמור שהיא מתנה על עצמו, דהוי כשכירות שנתן לו השכירות מוקדמת, דמותר על ידי נכייתא. ומכל מקום אין יכול לנהוג בו מנהג עבדים.
ואם הלווהו המעות סתם כדי לפדות עצמו, אין יכול להשתמש בו אלא כדי מעותיו. ואם רצה העבד לשכור עצמו לאחרים כדי לפרוע חובו, הרשות בידו. וכופין אותו לשכור את עצמו לזה או לאחרים כדי שיפרע חובו. ואם לא היו שם ישראלים לפדותו, וזה לא רצה לפדותו ולא להלוותו, מותר לו להטעותו וימכור עצמו לו כדי שלא יטמע בין העכו"ם, ואחר כך מפקיעין אותו ממנו. ומסתברא לי דאפילו שטר מלוה אינו כותב לו עליו, שהרי מוטל עליו היה לפדותו, כיון שלא היו שם ישראלים אחרים; וכיון דרמיא עליה, לא מצי פטר נפשיה מינה.
והמוכר עצמו בזמן הזה, אף על פי שאין היובל נוהג, וקיימא לן דאין דין עבד עברי ולא אמה העבריה אלא בזמן שהיובל נוהג, בין מכרוהו בית דין בין מוכר עצמו. מכל מקום, אם העני ביותר יכול למכור עצמו כפי השנים שהתנה. והא דאמרינן: אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, היינו שאינו נוהג בדיני עבד עברי המפורשים בתורה לצאת בשנים וביובל ובמיתת האדון ולהיות מותר בשפחה כנענית; אבל יכול הוא למכור עצמו אפילו לעכו"ם, והוא קנוי לו קניין הגוף, ולכי נפיק בעי גיטא דחירותא כדאיתא בפרק החולץ ובמסכת גיטין ובפרק איזהו נשך.
ואף על גב דאיכא ספק אחרינא, שהרי כל אלו החאבישיש הדרים בארץ כוש הם מתנהגים כדת הקראין שהם צדוק וביתוס, ואין אנו מצווים לא לפדותם ולא להחיותם, מכל מקום מסתברא לי דהני מילי אלו שהם דרים בתוך הרבנים, ורואים דברי חכמים ומלעיבים ומלעיגים עליהם, על אלו ועל כיוצא בהם אמרו מורידין ולא מעלין, והם המשפחה הארורה אשר כתב הרמב"ם ז"ל. אבל אלו הבאים מארץ כוש, הם משבט דן בלי ספק. ומפני שלא היו ביניהם חכמים בעלי קבלה, תפסו להם פשטי הכתובים. אבל אם היו מלמדים אותם, לא היו פוקרים בדברי רבותינו ז"ל, והוי כתינוק שנשבה לבין העכו"ם. תדע, שהרי צדוק וביתוס בבית שני היו, ושבט דן גלה קודם. ואפילו אם תמצא לומר שהדבר ספק, מצוה לפדותם. אבל לעניין יוחסין אני חושש שמא קידושיהן קידושין וגיטם אינו כתיקון חז"ל, שהרי אינם יודעים כלל בטיב גיטין וקידושין. הנלע"ד דוד ן' זמרא: