שו"ת רדב"ז/אלף שעב
אלף שעב
[עריכה]שאלה ילמדנו רבינו באלמנה שיש לה חצי בית בירושלים תוב"ב וחלתה חולי כבד והיא דרה במצרים ומכרה אותו בית ללוי מפני שמטה ידה ולוי היה רופא והיה משתדל עמה בחוליה ומפני כך מכרה לו בזול משום דטרח קמה ועתה הלך לוי לירושלים ואמר לו שמעון השותף טול מה שנתת והסתלק כי אני בעל המצר. והשאלה היא אי אמרינן בכה"ג שהמוכר והקונה במקום אחד והבית במקום אחר דינא דבר מצרא. ואת"ל דאיכא בהאי דינא דבר מצרא אם נותן לו מה ששוה הבית או מה שנתן לבד. ותו אי דמיא האי עובדא דחלתה חולי גדול ומטה ידה למוכר לכרגא ולמזוני והנך דלית בהו דינא דבר מצרא: תשובה צריך שתדע דדינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב הוא ולא מדינא ולפיכך לא תקנו אותה אלא היכא דליכא שום פסידא לא למוכר ולא לקונה ובנדון זה איכא פסידא לתרוייהו שלא ימצא מי שיקנה ביתו שאין אדם רוצה לתת מעותיו על הספק שמא כשילך לירושלים יסלקנו בעל המצר ונמצאו מעותיו בטלים כל הזמן שעבר. וכ"כ הרמב"ם ז"ל פי"ד מהל' מכירה היה בן המצר במדינה אחרת או חולה או קטן ואחר כך הבריא החולה והגדיל הקטן ובא ההולך אינו יכול לסלקו שאם אתה אומר כן אין אדם יכול למכור קרקעו שהרי הלוקח אומר לאחר כמה שנים תצא מידי וכזה הורו הגאונים ז"ל עד כאן. ובנדון דידן נמי לא תמצא מי יקנה הבית שאין אדם רוצה לתת מעותיו על הספק ונמצאו מעותיו בטלים ולא שאני לן היכא דהיה המוכר והקונה והבית במקום אחד ובעל המצר במקום אחר להיכא דהקונה והמוכר במקום אחד ובעל המצר והבית במקום אחר דחד טעמא נינהו. וא"ת לא לשתמיט חד לאשמועינן כה"ג דאין בו דין המצר. יש לומר דאורחא דמלתא נקטינן והוא הדין להך כדכתיבנא. ותו כיון שהמצרן יש לו בית לדור והקונה אין לו בית לדור לא אמרינן בהאי דינא דבר מצרא ועיין בספר תרומת הדשן סי' ש"מ ותמצא הדברים בארוכה והכל חוזר ליסוד אחד דהוי טעמא משום ועשית הישר והטוב וכה"ג אינו ישר וטוב שזה יקנה על השבע וזה יטלטל אנה ואנה ואפילו שמוצא בית בשכירות מצי למימר בסוף זמן השכירות יסלקוני ואהיה צריך ליטלטל. אבל אם מוצא לקנות במקום אחר אעפ"י שאינו טוב כזה אמרינן דינא דבר מצרא. ולענין אם צריך לתת לו בן המצר מה שנתן או מה ששוה הבית ודאי שצריך ליתן מה ששוה הבית כיון דלא מוזלא גבי אחריני ואי לא דעביד לה נייח נפשא לא הות מוזלא גביה כל שכן דבנדון דידן לית ביה דינא דבר מצרא. ולענין אי דמיא למוכר לכרגא ולמזוני לא דמיא כלל שהרי נתנו הטעם משום שהם טרודין. וא"ת יש בהם דין בן המצר לא ימצאו לוקח שהרי אומר למה אטרח ואקח כדי שיבוא זה ויסלק אותי ואין הבעלים יכולין להמתין עד שיביא בעל המצר מעות ויקנה אבל מי שמטה ידו אינו טרוד כל כך דאי לא תימא הכי בטלת ליה לדין בן המצר שאין אדם מוכר נחלתו אלא אם כן מטה ידו וקרא כתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו ומכר מאחוזתו. הילכך אין לנו אלא מה שאמרו חכמים. והוי יודע שכל ספק שיפול בענין זה על בעל המצר להביא ראיה והכל חוזר אל העיקר שלא תקנו ז"ל אלא משום ועשית הישר והטוב. ומעתה בנדון דידן זכה לוי הרופא במקחו ואין בעל המצר יכול לסלקו. דוד ן' אבי זמרא: [תם ונשלם שו"ת הרדב"ז חלק רביעי]