שו"ת רדב"ז/אלף שמח

אלף שמח

שאלה על אשה שהוציאה בעלה משום זנות. ונתייחדה עמו בפני עדים אם צריכה גט שני כבית הלל. או דילמא עד כאן לא אמרי בית הלל אלא באשה שהיא מותרת לו ומשום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אבל היכא דאסורה עליו כי הכא לא אמרו כיון דסוף סוף עבירה קא עבר: תשובה תנן בגיטין פרק הזורק. המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק. בית שמאי אומרים אינה צריכה ממנו גט שני. וב"ה אומרים צריכה ממנו גט שני. וגרסינן עלה בירושלמי אמר רבי יוסי בר בון בית שמאי כדעתייהו דאמרי לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר אינון אמרי מזוהמת היא לפניו ואינו חשוד עליה לפיכך אינה צריכה גט שני. ובית הלל דאמרי אפילו הקדיחה תבשילו אינון דאמרי אינה מזוהמת לפיכך חשוד עליה וצריכה גט שני עד כאן. וזה הירושלמי כתבוהו המפרשים ז"ל. וכתב בעל העטור וזה לשונו וגמרא דילן מסתברא דאזלא כטעמא דרבי יוסי בר בון דגמרא ירושלמית ולא משום גט ישן עכ"ל הרי לך בהדיא דב"ה אזלי לטעמייהו דאפילו הקדיחה תבשילו מצי לגרשה ולפיכך אינה מזוהמת וחשיד עלה. אבל אם הוציאה משום ערות דבר מודו לב"ש דמזוהמת היא לפניו ולא בעיל לה. דב"ה לא פליגי כיון דתלינן פלוגתייהו דהכא בפלוגתא דלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר ולא אמרינן דבהא פליגי מ"ס מזוהמת היא ולא חשיד עלה ומ"ס אינה מזוהמת וחשיד עלה. ול"ל דגזרו ב"ה היוצאת משום דבר ערוה אטו היוצאת משום דהקדיחה תבשילו שלא תחלוק בנשים דהיא גופה אינה אלא חומרא בעלמא וחששא כל דהו תדע דאיכא מאן דפסק כרבי יוחנן דאמר מתני' בשראוה שנבעלה אבל לא ראוה שנבעלה אעפ"י שראוה שנתייחד אינה צריכה גט שני. ואפילו מאן דפסק דצריכה גט הנ"מ לכתחלה אבל אם נתגרשה והלך בעלה למדינת הים אחר שלנה עמו בפונדק תנשא לכתחלה כדין גט ישן וכן כתבו ז"ל בהגהה במרדכי וכיון שכן הבו דלא לוסיף עלה. ודוקא היכא דגירש משום דהקדיחה תבשילו ונתייחד עמה צריכה גט שני אבל משום ערות דבר מזוהמת היא ולא חשיד עלה וטעמא דמסתבר הוא דאין אדם שב על קיאו ככלב. ותו אע"ג דחשידי אינשי אבעילת זנות לא חשידי אבעילה דאסירא מן התורה דכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה וגומר ואמרינן לרבות סוטה שנסתרה. וכי תימא פשטא דקרא במחזיר גרושתו משנשאת דוקא משמע להו לאינשי לא סגי דלא אמרו ליה בשעה שהוציאה שהיא אסורה עליו מן התורה ואדרבא חמיר להו האי איסורא טפי מבעילת זנות. ואפ"ת דתרוייהו מן התורה כדעת הרב רבינו משה בר מיימון זכרונו לברכה שכתב כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה וכו'. דבעילת זנות נעשית להם כהיתר וסברי דאין בה איסור תורה. ותו דהכא איכא תרי ספיקי שמא בעל שמא לא בעל. ואם תרצה לומר דבעל שמא לא בעיל לשם קדושין נהי דלבו גס בה לבעול אותה אבל כיון דאסירא עליה ואינה ראויה להיות אשתו לא בעל לשם קדושין והשתא ומה אם באשה שאינה גרושתו שמותרת לו וראוהו שבעל אין חוששין שמא לשם קדושין בעל ואין צריכה ממנו גט וכמו שכתבו הריא"ף והרמב"ם זכרונם לברכה וכל האחרונים ז"ל. כ"ש בזו שאינה ראויה להיות אשתו שלא בעל לשם קדושין: עוד יש לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל פרק עשירי מהל' גירושין שכתב וזה לשונו. הואיל ואשתו היתה הרי זו בחזקת שהחזירה ולשם קדושין בעל עכ"ל. טעמא דמצי להחזירה אבל זו דלא מצי להחזירה לא בעל לשם קדושין וזה פשוט מאד: אבל מה שיש להסתפק אם ראוה שנבעלה אי אמרינן שבעל לשם קדושין. דדילמא שאני הכא דאיכא ספיקא דדילמא לא בעל כיון דמזוהמת לפניו אבל היכא דראוהו שבעל הא לא מזהמא ליה ובעל לשם קדושין. או דילמא נהי דלא מזהמא ליה לבעול אותה דרך זנות אבל לשם קדושין לא בעיל כיון דאסורא עליה דאפוכי מטרתא ל"ל וכדכתיבנא. וזה הטעם כתב הרשב"א לפי לישנא קמא לתרץ קושית התוס' ולפום האי לישנא אפילו ראוה שנבעלה אינה צריכה גט שני. אבל לא קיימא לן הכי אלא בראוה שנבעלה לכ"ע צריכה גט שהרי אינה מזוהמת לו ובעיל לשם קדושין דכל מאי דאפשר לתקן מתקן. והנלע"ד דבכה"ג צריכה גט שני (דבין) [דכיון] שראוהו שבעל וראינו דלא מזהמא ורוצה לשתות בעציצו ובעביטו כל מאי דאפשר לו לתקן מתקן וכל מאי דאפשר לו לשפשף משפשף דאי בעיל לה לשם זנות אית בה תרתי חדא בעילת זנות דכל שאר נשים. ותו איסורא דידה דאחרי אשר הוטמאה ומשום הכי בעיל לשם קדושין לתקן שלא יהא בעילת זנות אלא בעילת איסור. ואע"ג דעתיד הוא לגרשה השתא מיהא מתקן הוא ולא הויא בעילת זנות. ומנא אמינא לה דטעמייהו דב"ש במתני' משום דלא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר ואם כן מתני' איירי לב"ש במגרש משום ערות דבר. וכיון שהיא מזוהמת לפניו לא יבא עליה כדפרישו בירושלמי. ואוקימנא למתני' בגמרא דידן בשלא ראוה שנבעלה. דאי בשראוה שנבעלה מה לי מן האירוסין מה לי מן הנשואין וקי"ל כסתם מתני' לדעת רובן ככולן. אלמא בראוה שנבעלה מודו בית שמאי דצריכה גט שני אע"ג דגרשה משום ערות דבר דכיון שבעל אינה מזוהמת לו ובעל לשם קדושין וכמו דכתיבנא. ומינה לבית הלל אפילו היכא דגרשה משום ערות דבר אם ראוה שנבעלה דצריכה גט וכל שכן הוא. וליכא למימר דלהאי לישנא פליגי ב"ש וב"ה בתרתי לב"ש אפילו ראוה שנבעלה אין צריכה גט שני. ולב"ה אפילו שנתייחדה לבד צריכה גט שני דהא אמרינן בגמרא ומתני' דאוקימנא בלא ראוה שנבעלה במאי פליגי דליכא עדי ביאה ואיכא עדי יחוד ב"ש סברי לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה טעמא דלא אמרינן הן הן עדי יחוד וכו' הא אי הוה אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה הוו מודו ב"ש דצריכה גט שני וזה ברור. הילכך בנדון דידן דאיכא תרתי חדא דליכא אלא עדי יחוד. ותו דהוציאה משום ערות דבר אפילו ב"ה מודו שאינה צריכה גט שני. אבל היכא דליכא אלא חדא כגון שהוציאה משום דהקדיחה תבשילו אפי' ליכא אלא עדי יחוד צריכה גט שני. אי נמי כגון שהוציאה משום ערות דבר ואיכא עדי ביאה צריכה גט שני לכולי עלמא והוא שיודע שיש עדים רואין אותו אעפ"י שאינו רואה אותם. אבל אם אינו יודע אינה צריכה גט שני דודאי לא בעל לשם קדושין שאדם יודע שאין קדושין בלא עדים וכן כתבו המפרשים ז"ל. והנראה לעניות דעתי כתבתי. דוד ן' אבי זמרא: