שו"ת רדב"ז/אלף שכט
אלף שכט
[עריכה]שאלה מעשה היה בנער שבא מארץ ישראל שאין עושין [יום טוב] אלא יום אחד ונכנס לשרת בבית יהודי אחד ואומר לו לעשות מלאכה ביום טוב שני כגון לרחוץ הבית דאיכא סחיטה שהיא אב מלאכה אם יש בזה איסור או לא: תשובה לא ידעתי מקום לשאלה זו שהדבר הוא פרהסיא ואסור לנער בעצמו לעשות מלאכה והמצוה עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. ואפילו שיהיה הדבר בצנעא אסור לעשות מלאכה. וכך העלתי בתשובה אחרת שהמלאכה אסורה אפילו בצנעא. ואם כן הדבר ברור כי שניהם עבדי איסורא הנער עובר דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובעל הבית נמי עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. והוי יודע כי העלתי באותה תשובה דבענין אכילת דבר האסור לאלו ומותר לאלו וכגון תרבא (דאימרא) [דאייתרא] בזה יש חילוק בפרהסיא אסור בצנעא מותר אבל לענין עשיית מלאכה הכל אסור. ומ"מ לדעתך שאתה סובר שיש מלאכה מותרת לבני ארץ ישראל הבאים למצרים לא גרע אמירה לישראל מאמירה לעכו"ם שהטעם הוא משום גזרה שמא יבא לעשות הוא והכא נמי הרואה את זה מצוה לנערו לעשות מלאכה ביו"ט שני אתי לזלזולי ביה וליכא למימר דמלתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן דהא שכיח ושכיח דבכל זמן באים למצרים בני ארץ ישראל הילכך ודאי אסור לומר לו לעשות מלאכה. ואם עשה מעצמו ראוי למונעו מזה ומותר להכותו עד שימנע מלעשות מלאכה שכיון שהוא משרתו מוטל עליו להפרישו מאיסורא. וכן כל אדם מוטל עליו להפריש את אשתו ואת בני ביתו מאיסורא וברור הוא. והנראה לע"ד כתבתי: