שו"ת רדב"ז/אלף שה

אלף שה

שאלה ראובן שלח סבלונות למשודכתו ואכל שם כמנהג ועתה חוזר בו והיא טוענת שהוציאה הוצאות ונמצא שכיון שחוזר בו מזיק הוא וחייב לשלם והשאלה היא אם הדין הנזכר בגמרא נוהג בנשים כבאנשים ונוהג בשדוכין כבארוסין דאיכא לספוקי בשלמא השולח לארוסתו סמכה דעתיה והוציא הוצאות כפי מה שנהגו אבל במשודכת הוה ליה לאסוקי אדעתיה דמציא הדרא בה ולא היה לו להוציא הוצאות ואיהו דאפסיד אנפשיה וכן איכא לספוקי גבי אשה כיון שהיא מתגרשת בעל כרחה הוה לה לאסוקי אדעתה דילמא הדר ביה ומגרש לה ואיהו דאפסידא אנפשה: תשובה גרסינן בפרק מי שמת יתיב רבין סבא קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בין שמתה היא ובין שמת הוא אי הדר הוא סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדר הדרא בה איהי הדר אפילו כישא דירקא אמר ר"ה בריה דר"י ושמין לה עד כדי בשר בזול עד כמה עד תילתא עד כאן והיינו דקאמר רב פפא לעיל מוהרי הדרי קדושי לא הדרי. ואפשר דקרי לסבלונות מוהרי משום דממהר ליתנם קודם קדושין או תרי גווני סבלונות איכא וכדפירש רשב"ם ז"ל ודעת הרמב"ם ז"ל דהאי מימרא דרבנן בכל גוונא היא דבין אכל שם סעודת חתן ובין לא אכל ואדחיא מתני' מקמיה דרבין וכן דעת רבו ן' מיגש ז"ל. אבל אין נראה כן דעת הריא"ף ז"ל שהרי כתבה למתני' וכולה סוגיא דאתאמרא עלה ורבין לא אתא אלא לפרושי מתני' לאשמועינן דלא תימא דוקא מאכל ומשתה מעט אבל מרובה לא שלחן אדעתא שיוציאו הכל קמ"ל רבין דאפילו מרובין כל שאכל שם מחל וכן היא שטת רוב האחרונים ז"ל. ומשום דלא נפקא מינה מידי לנדון דידן דהא אמרת ואכל שם כמנהג. ולענין שאלתנו כתבו בשם הריטב"א ז"ל דדוקא לאחר קדושין דבלא קדושין ודאי לא מחיל כלום ואפי' אכל שם ואע"ג דאיכא שדוכין כיון דמצו למהדר בהו ולהכי נקט בית חמיו עד כאן. ומינה נמי כיון דטעמא הוי משום דמצו למיהדר בהו מאורסת שהוציאה הוצאות כפי מנהג המדינה לא מחלה כיון דמצי לגרשה ואם גרשה נותן לה מה שהוציאה כפי מנהג המדינה מדין מזיק. ומכל מקום בזו יש לחלק דכיון דקדשה סמכא דעתה ומחלה דאין אדם עשוי לגרש את ארוסתו אם לא מצא בה ערות דבר. אבל בשידוכין לא סמכה דעתיה ולא מחיל נמצאת למד לפי שטה זו דבשדוכין לא מחל אחד לחבירו ואם חזר בו הוא שמין לו מה שאכל והשאר משלם לו דמי בשר בזול וכ"ש סבלונות שלא מחל ואפילו בלו. ונראה לי שגם בזו שמין לו מלבוש בפחות שליש דהא טעמא דמאכל משום דמצו אמרי אלו היינו יודעים שסופנו להחזיר לא היינו אוכלים כל כך מאכל ומשתה ביוקר אלא אם כן היינו מוצאין בזול והוא הדין והוא הטעם במלבוש. ואי הדרא בה איהי משלמת כל מה ששלח המשדך ואפילו כישא דירקא ואינה מנכה לו דמי מה שאכל אבל אם נתנה לו מתנות לא מחלה כיון דלא סמכה דעתה והדרי לה מה שנתנה. ואם הוציאה הוצאות אפילו כמנהג המדינה וכן הוא שהוציא הוצאות אין מוציאים מזה לזה כיון שאין שם קדושין ומצו למהדר בהו אינהו דאפסידו אנפשייהו. זה נראה לי לפי שטת הריטב"א ז"ל. אבל קשיא לי עלה דאיפכא מסתברא דכיון דאין שם שדוכין גמר ושלח לשם מתנה דבשלמא אירוסין סמכא. דעתיה ולא גמר ושלח אלא שמחת חתנות אבל בשדוכין כיון שהוא יודע דמציא למיהדר בה ואפילו הכי שלח מתנה בעלמא הוא דיהיב ויש לתרץ בדוחק דלעולם אומדין דעת הנותן ולעולם דעתו שאם יקדשנה שיהיה מתנה ואם לא יקדשנה אפילו שתהיה העכבה מצדו שלא יהיה מתנה. אלא דאכתי קשיא לי דלקתה מידת הדין הוא שדכה והוא שלח לה סבלונות והוא חוזר בו והיא משלמת בשר בזול או מה שבלה אפילו בזול ולימא ליה משום כבודך שנקרא שמך עלי לבשתי מה ששלחתי ואכלנו מה ששלחת הגע שאכלו רעותיה וקרוביה מה ששלח והיא תשלם אין זה דרך ישר. גם בזה אפשר לתרץ בדוחק שכיון שהיא יודעת שיכול לחזור בו בדבור בעלמא היה לה להניח הסבלונות בקופסא ולמכור המאכל שאינו מתקיים ולהניח המתקיים עד שתראה איך יפול דבר. וחזרתי על כל המפרשים וכל בעלי החדושים וגם הרשב"א ז"ל רבו ולא מצאתי לו חבר ולא לשתמיט חד מינייהו לומר דמתניתין וסוגיא דאתאמרא עלה איירי באירוסין דוקא דאי משום לישנא דמתניתין דקתני השולח סבלונות לבית חמיו לא מכרעא כלל דאורחא בעלמא לקרוא בית חמיו אפילו בלא קדושין אלא על ידי שדוכין לבד. אי נמי אורחא דמלתא נקט תנא דאם אירסה דרכו לשלוח סבלונות הרבה אבל לאו למימרא דאם שדך לבד ושלח שלא יהיה הדין כן. ואי משום דכיון דמצו הדרי בהו לא סמכא דעתייהו אי משום האי טעמא כל שכן דהויא מחילה וכדכתיבנא לעיל. אבל קושטא דמלתא דכיון ששדכו וכתבו שטר שדוכין ואיכא קנין וכל שכן אי איכא שבועה כאשר נהגו במדינה זו מסמך סמכי אהדדי דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה וגו' וכל שכן במקום הזה שעושין סעודות גדולות ומזמנים קרואים לסעודת שדוכין ואין אדם טורח בסעודה ומפסידה ולפיכך סמכי אהדדי ואגב שמחתו מחל מה ששולח. ותו שכבר נהגו במדינה זו לעשות קנסות וחזוקים על כל מי שיחזור בו הילכך הוו שדוכי דידן להא מלתא כאירוסין דידהו. ואומר אני כי אפילו הריטב"א ז"ל מודה בנדון דידן הילכך כיון דאית לן למפסק כדעת הרמב"ם ז"ל שאמר שאם הוא מנהג המדינה להוציא הוצאות ולתת מעות לשמשים ולחזנים וחזרה היא שמשלמת הכל מדין מזיק ממונו של חבירו הוא הדין והוא הטעם אם הוציאה היא הוצאה כפי מנהג המדינה וחזר בו הוא שמשלם לה כדין מזיק ממונו של חבירו דמאי שנא. ומה שלא הזכירו כן בהדיא לפי שאין דרך האשה להוציא הוצאות יותר ממה ששלח לה הארוס. ואין חילוק בין שדוכין לאירוסין במקומנו שנהגו לעשות סעודות גדולות ולשלוח סבלונות מיד אחר השדוכין בתופים ובמחולות ואוושא מלתא טפי ואתרין מסבלי והדר מקדשי הוא וכבר כתבתי כי הריטב"א ז"ל היה מודה בכיוצא כנדון דידן. והנראה לעד"כ: