שו"ת רדב"ז/אלף שב

אלף שב

שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי במה שנמצא כתוב בשם ריב"א ז"ל דקרובי הנרצח נאמנים להעיד על הרוצח ולא נוגעין בעדותן דמה שנהרג הרוצח אינו מועיל כלום לא לנרצח ולא לקרוביו. וראיה מדאמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו והאי מפסיד את אשתו ואסרה עליו ושוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואפי' הכי נאמן להורגו ואפי' הנרצח עצמו אם היה יכול לדבר עדיין דמה לי הרגני מה לי רבעני לאונסי אלא משום דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה עד כאן. וקשה איך אפשר דין זה והלא גואל הדם כי יחם לבבו אל אחיו או אל בנו שידע בבירור שהרגו באומדנא דמוכח כי ההיא דשמעון בן שטח שמצא דם מטפטף והרוג מפרפר וכו' או שראוהו שהרגו ממש אלא שלא התרה בו ויבא ויעיד עליו לנקום נקמת אחיו או בנו היש לך תועלת או הנאה גדולה מזו והלא קרא כתיב לא יומתו אבות על בנים וגו'. ואם בעדות קרובי הרוצח לא יומת הרוצח איך יומת על פי קרובי הנרצח: תשובה כן נמצא כתוב במרדכי פ' ד"מ תניין עלה דהא דאמר רבא [פלוני] בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה. מכאן דקדק [רבי] דקרובי הנרצח יכולין להעיד על הרוצח ואפי' הוא בעצמו כל זמן שהוא חי ואינו טרפה יכול להעיד כדמשמע מפ' רבעני לאונסי וכ"כ רבינו יואל בכתב ידו וכן נמצא בספר החכמה דקרובי הנרצח יכולין להעיד. וקשה על זה דגרסינן פרק א' דמכות אמר ליה רב פפא לאביי אלא מעתה הרוג יציל כשהרגו מאחוריו. נרבע יציל כשרבעו מאחוריו. ופרש"י ז"ל הרוג יציל לרבי יוסי דאמר אף בלא התרו בו שלא נתכוון להעיד הוא מציל את הנדון מפני קורבא הרוג יציל את הנדון שגם הוא ראה והוא קרוב אצל עצמו. תירץ ריב"א דלאו משום קורבא אלא משום שהוא טרפה פסול להעיד וזה הפי' אינו נכון כלל דיגיד עליו ריעו נרבע יציל והתם משום קורבא פריך ולא משום שהוא טרפה. והתוספות דחקו דמשום שונא פסול בתרוייהו אי נמי דהכי פריך נרבע שהוא קרוב לרובע יציל וכן הרוג שהוא קרוב להורג יציל משם הר"ר יוסף בכור שור ז"ל וגם זה הפירוש דחוק מאד דסתמא פריך הרוג יציל בין קרוב בין אינו קרוב אלא ודאי הנכון כפרש"י שאפי' הרוג שאינו טרפה יציל שהרי ראה המעשה והוא קרוב אצל עצמו. משמע בהדיא שההרוג אינו יכול להעיד וה"ה לשאר קרובי הנרצח. וכן פי' התוס' פירוש ראשון אלא מעתה הרוג יציל פירוש שהוא בעל דין. ומה שהביאו ראיה מפלוני רבעני לאונסי ופלוני בא על אשתי אין ראיה כלל דהתם לא מתורת עדות אתינן עלה אלא מתורת הודאה דכיון שהודה שרבעו נאמן על עצמו והוא ואחר מצטרפין להורגו. וכן פלוני בא על אשתי מתורת הודאה היא פלוני אסר את אשתי עלי ומשום הכי נאמן עם אחר אבל אם היו באים בתורת עדות לא היו נאמנים משום דקרובים הם אצל עצמם. ודכוותא כתב הריטב"א ז"ל פרק שבועת הפקדון. אי נמי מפלוני בא על אשתי אין ראיה שהרי אותו פלוני אין קרובו ועליו בא להעיד לא על אשתו דפלגינן דיבורא וקרוב אדם אצל אשתו ולא מהימינן ליה לגבי אשתו. אבל לגבי הבועל מהימינן ליה שהרי אין כאן קורבה. וכן לגבי פלוני רבעני דמהימינן ליה משום דאי לאו דקושטא קאמר לא הוה פגים נפשיה כולי האי וכן לדעת (רבא) [ריב"א] ז"ל דאפי' פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו דפלגי' דבורא במאי דאמר רבעני מהימינן ליה ובמאי דאמר לרצוני לא מהימינן ליה דקרוב אדם אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. וכיון דפגים נפשיה כולי האי ודאי קושטא קאמר והוא ואחר מצטרפין להורגו. אבל גבי נרצח או קרובי הנרצח לא שייך האי טעמא. והנכון אצלי לתרץ פלוני רבעני לאונסי דפלגינן דבורא במאי דקאמר פלוני רבע נאמן. אבל במה שהשלים רבעני אם אמר לאונסי או לרצוני לא מהימן ופלגינן דבורא ונאמר את אחר רבע ולא את זה אבל פלוני רצחני לא מצי למימר את אחר רצח שהרי זה הרוג לפנינו. והאי דפלוני בא על אשתי אתי שפיר טפי דבמאי דאמר פלוני בא נאמן. ובמאי דאמר על אשתי אינו נאמן ואמרינן על אשת איש אחרת בא. וכתב עלה המאירי ז"ל שמא תאמר מה אנו צריכים שאדם קרוב אצל אשתו כקרובתו אצל עצמו והלא מ"מ לא יהיה אלא כשאר קרובים הרי אין קרוב מעיד על קרובו. ועוד מאחר שהוא קרוב היאך נהרג הבועל באותה עדות והלא אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. תדע שעיקר כוונתו לומר שאשתו כגופו ואין עדותו עליה כלל שבעל דבר הוא אצלה כמו שהוא אצל עצמו שאלו היה עדות היינו מבטלין כל העדות בבטול מקצתו אלא שאין שם עדות חל על אשתו עד שיהא העדות מבטל קצתו את קצתו ואין שם עדות חל אלא על פלוני עד כאן. והרי אתה רואה בעיניך שאין מכאן ראיה כלל לומר שקרובי הנרצח יעידו על הרוצח. וכן נראה מדברי התוספות שלא הזכירו דין זה כלל אלא אדרבה הם מפרשים הך דפלוני רבעני דפלגינן דבורא לומר שרבע אבל לא שרבעו לזה. וכן כתבו פ"ק דסנהדרין והאי טעמא לא שייך גבי פלוני רצחני וכדכתיבנא לעיל וכן אתה צריך לחלק לדעת רש"י ז"ל שכתב בהדיא דהרוג יציל משום דקרוב הוא וקרוב פסול והך דפלוני רבעני לאונסי הלכתא היא. הילכך לפי שטת רוב המפרשים אין הרוג מעיד אפילו דידעינן ודאי שאינו טרפה כגון שהשקהו סם הממית ודאי לסוף יום אחד ובשעה ראשונה עדיין לא נקבו מעיו ולא נעשה טרפה. והוא הדין נמי שקרובי הנרצח לא יעידו על הרוצח דנוגעין הם בדבר. ומ"מ גברא רבא אמר מלתא לא תחיכו עלה שהרי יש לו על מי שיסמוך דפשטייהו דהני תרי מימרי דפלוני רבעני ופלוני בא על אשתי כותיה אזלי תדע דלא ריב"א לבד אמרה להאי מלתא שהרי רבינו מנחם מריקנט"י קבץ פסקי דינין וכתב דין זה בכללם. וגם במרדכי בשם רבינו יואל ומשם ספר החכמה וגם בהגהה באשרי פרקא קמא דסנהדרין כתוב בשם אור זרוע וזה לשונו וקרובי הנרצח מעידין על הרוצח וקרובי המוכה מעידין על המכה להוציאו מבית הכנסת עד כאן. וטעמייהו ז"ל דכל הנאה שאינה ממון לא נפסל עליה לעדות ואין כאן אלא נקמה ואינה כי גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה. ואם תרצה לומר קרא כתיב לא יומתו אבות על בנים קרא כפשטה לא יומתו אבות על עדות בנים דדילמא רוצה שימות כדי ליורשו והוא הדין לכל שאר הקרובים שכל אחד ראוי לירש אם ימות הקודם. ואין ההנאה מצד הרציחה אלא מצד הממון. אבל קרובי הנרצח מה הנאה מטי להו אי מצד הרציחה אינה הנאה ואי מצד ירושה אינו ראוי ליורשו. ומינה שאם היו קרובים לרוצח ולנרצח לא יעידו לכולי עלמא וזה ברור. ואעפ"י שלמדתי זכות על בעלי סברא זו. לא שאני סובר כמותם אלא דברים כפשוטן שאין קרובי הרוצח מעידים לא לטובה ולא לרעה. וכן עולים סתם כל דברי הפוסקים. ומפני שאין הדבר נוהג לא אאריך. גם כי הסברא והשכל נותן כאשר כתבת כי אין לך נוגע בעדות יותר מגאולת הדם ואם נתברר אצלו שהרג את אחיו או את בנו כל טצדקי דאית ליה עביד עד דקטיל ליה לנקום נקמת קרובו וזה דבר ברור מאד אצלי והנראה לעניות דעתי כתבתי. דוד ן' אבי זמרא.