שו"ת רדב"ז/אלף רצ
סימן אלף רצ (ריט)
[עריכה]שאלה
[עריכה]מעשה היה באשה כושית מארץ כוש הנקרא אלחבש שנשבית ושני בניה עמה, וקנה אותה ראובן. ושאלנו את פיה מה טיבה, ואמרה שהיתה נשואה ואלו בניה מבעלה הנקרא שמו פלוני, ובני זה שמו פלוני. ובאו עליהם אויבים והרגו את כל האנשים שהיו בב"ה, ואת הנשים והטף שבו ויבוזו. ונתברר שהיא מזרע ישראל משבט דן אשר שוכנים בהרי כוש, ומאותו הזמן עד עתה היו מחזיקים אותה בחזקת עגונה. ובתוך זמן זה בא עליה ראובן אדונה והוליד ממנה בן, וגדל, והרי הוא רוצה לקחת אשה מקהל ישראל ולבוא בהם. ושאלת ממני אם הוא ראוי לבוא בקהל ומה תקנתו.
תשובה
[עריכה]תנן בפרק האשה שלום: שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם, ואמרה: מת בעלי במלחמה, אינה נאמנת. וכתב הרמב"ם ז"ל: אפילו אמרה "קברתיו"; וטעמא דמלתא, משום דאמרה בדדמי. ואיבעיא לן בגמרא: החזיקה היא במלחמה, מהו? מי אמרינן: מה לי לשקר, אי בעיא אמרה שלום בעולם; או דילמא כיון דאתחזקה אמרה בדדמי, לא אתי מה לי לשקר ומרע לחזקיה? ולא איפשיטא בעיין. וכתב הרמב"ם ז"ל עלה: לא תנשא, ואם נשאת לא תצא. ומינה נמי דהוולד כשר. ואם כן, לפי זה היה נראה לומר, כיון שהחזיקה היא המלחמה – הוולד כשר, ובטעות החזיקו אותה בחזקת נשואה.
אבל אחר העיון, אין הדבר כן. חדא, דבעיקר הדין איכא פלוגתא, שהרי הרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: ולא איפשיטה ואזלינן לחומרא; משמע ואם נשאת תצא, והוולד ספק. וכן כתב ר' יעקב בנו (טור אבן העזר יז), וזה לשונו: ואפילו לא ידענו שיש מלחמה אלא על פיה והיא אומרת: מת במלחמה, אינה נאמנת; והרמב"ם ז"ל כתב בזה: ואם נשאת לא תצא, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא כתב כן, ע"כ. וכן אני אומר שהיא סברת הריא"ף ז"ל, מדלא כתבה להאי בעיא, וכתב אידך בעיא דעד אחד במלחמה, משום דאע"ג דלא איפשיטא הכא איפשיטא במקום אחר כמו שכתוב בהלכות. אבל בעיין [דהחזיקה] היא מלחמה השמיטה, וכתבה למתניתין כצורתה: שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם וכו' אינה נאמנת, משמע בכל גוונא אינה נאמנת:
שוב מצאתי שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה, דהאי בעיא לא איפשיטא ואזלינן בה לחומרא וכן פסק הריא"ף ז"ל.
ואם תאמר: הא אמרינן גבי כנסה בגט קרח אליבא דרבנן, דקיימא לן כוותייהו: (ו)תצא והוולד כשר; הכא נמי נימא תצא והולד כשר? יש לומר, דגט קרח הוי פסולא דרבנן; אבל הכא, כיון דאמרה בדדמי ולא דייקא ומנסבא, הויא בחזקת אשת איש והולד ספק ממזר. ותו, דאפילו לדעת הרמב"ם ז"ל אשה זו בחזקת עגונה היתה כמה שנים, וקמו רבנן עלה דמלתא, הילכך מוקמינן לה אחזקתה.
וגדולה מזו אני אומר, דאפילו לפי דבריה הרי היא בחזקת אשת איש, שהרי הדבר מפורסם דלעולם יש מלחמה בין מלכי כוש, שיש בה שלש מלכיות: קצתו ישמעלים, וקצתו ארמיים המחזיקים בדתם, וקצתו ישראלים משבט דן. וכפי הנראה הם מכת צדוק ובייתוס הנקראים קראין, שהרי אינם יודעים תורה שבעל פה, ואין מדליקין נרות בלילי שבת. ולא ישבות המלחמה ביניהם, ובכל יום ש[ו]בים אלו מאלו. הילכך אין כאן מיגו טוב שהיתה יכולה לומר שלום בעולם; שהרי הדבר ידוע אצלנו שאין שם שלום. ועוד, שאפילו שלא היה ידוע אצלנו שיש מלחמה, כיון שאין ידוע אצלנו שיש שלום ליכא מיגו טוב; דהא דלא אמרה הכי, שהיא מפחדת שמא יכחישוה.
ודקדקתי מלשון רש"י ז"ל שכתב: וכי קא מבעיא ליה לרבא, כגון דיש שלום בעולם ואמרה איהי מת במלחמה, עד כאן. ומדלא קאמר: וקמבעיא ליה לרבא כגון דלא ידעינן שיש מלחמה בעולם, דהוי רבותא טפי, משמע דדווקא קאמר דיש שלום בעולם, דהשתא איכא מיגו טוב וכדכתבינא.
ועוד, דלא אמרינן הכי אלא באשה דעלמא שבאה ואמרה: מת בעלי במלחמה; אבל זו שאמרה: כל האנשים מתו, ודאי אמרה בדדמי, כיון שנהרגו כולם גם בעלה נהרג; וכיון שלא אמרה בהדיא שנהרג בעלה, אינה נאמנת.
עוד איכא טעמא רבה, שהרי כיון שהיא שבויה לפנינו, אין לך חזקת מלחמה גדולה מזו, שהרי לא שבו אותם אלא מתוך מלחמה; ואם כן לא החזיקה היא המלחמה אלא אנחנו ידענו אותה במה שראינו אותה ביד השבאי, וליכא הכא מיגו כלל. דאנן לא קא מיבעיא לן החזיקה היא במלחמה מהו אלא באשה דעלמא, דומיא דמתניתין דקאי עלה האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה וכו'. אבל לא איירי במי שמביא אותה השבאי. וזה טעם נכון למשכילים.
עוד יש טעם כללי לכלל הקראין, שהרי ישראל הם וקידושיהן קידושין, ואין גיטן כתקנת חז"ל, וכולם פסולי עדות הם דאורייתא. ומפני שיש בחקירה זו סכנה גדולה, שהרי כמה משפחות מהם באו לכלל הקהל, לא ראיתי להאריך בזה ומוטב שיהיו שוגגין וכו'. ומכל מקום מודה אני שאם היו מסכימים כולם לבא לדת חברות ולקבל עליהם קבלת רז"ל להיות כמונו, הייתי מתירם לבא בקהל עם הסכמת החכמים נר"ו. והטעם, כי כל קידושיהם הם בעדים מהם, שהם פסולי עדות, וכמו שכונסה כך פוטרה. ואין לחוש אלא לדור הראשון, שהיו קידושין בעדים כשרים, ושמא נתגרשה אחת מאותו הדור אחר שפקרו בעדים פסולים והלכה ונשאת באותו גט, שנמצאו הבנים ממזרים. ולא הייתי חושש לחששא זו כדי להסיר שם האומה הזאת, מפני שהיא חששא רחוקה, כי שמא אותם אשר נמשכו אחר צדוק וביתוס לא היו נשואים נשים, ואם תמצי לומר שהיו נשואים, שמא לא גריש אחד מהם את אשתו. ואם תמצי לומר: גירש אחד מהם את אשתו, שמא בעדים כשרים גירש וכתקון רז"ל, שעדיין באותו הדור לא פקרו לגמרי, כאשר הוא בזמן הזה אחר שהיו להם מפרשים, כענן וחבריו שהטעו אותם. ואם תרצה לומר בפסולי עדות גירש, שמא אותה המגורשת לא נשאת לאחר. ואם תמצי לומר נשאת לאחר, שמא לא ילדה ממנו. ואם תמצי לומר ילדה, שמא סריס או אילונית ילדה. ואם תמצי לומר ראוי להוליד ילדה, שמא מתו בעודם קטנים ולא הגיעו לכלל בנים. ואם תמצי לומר הגיעו לכלל בנים, כל אחד מהנמצאים עתה יכול לומר: איני מהם, וכל אחד מותר לבוא בקהל לבדו:
כללא דמילתא, דכיון דאין האיסור מבורר, אם היו מסכימים כולם לשוב אלינו ולקבל דברי חברות הוה ממטינא שיבא מכשורא בכלל חברי להתירה לבא בקהל. וזה לשון כפתור ופרח: ומסתברא שיש לחוש, אם אחד מהם קידש בת ישראל, וכדאמרינן בכותי שקידש: "הוה עובדא ואצרכוה גיטא", וכן כל כיוצא בזה. אם כן נמצא קולו חומרו. והצדוקים – אינם נמצאים היום בזמננו מוסיפין גריעות, אלא שרבים מהם מתייהדים תמיד, וכמעשה שאירע סוף מחזור רס"ז[1] מקהל גדול מהם, שנתייהדו ביום אחד במצרים ע"י הנגיד רבינו אברהם נר"ו. והמחמיר תבא עליו ברכה, עד כאן לשונו. וזה הנגיד רבינו אברהם, נראה לי שהוא בנו של הרמב"ם ז"ל, ולא חשש וקיבלם. דוד ן' אבי זמרא:
הערות
[עריכה]- ^ שנת ה' ע"ג, 1312-3 לסה"נ