שו"ת רדב"ז/אלף רעב
אלף רעב
[עריכה]שאלה שאלת ממני ידידי במה שנהגו מקצת חכמים אחר שגומרים הסעודה ומסלקין את הלחם ואת הפרורין ומנערין את השלחן להביא פירות ומיני תרגמא ובשעת ברכת המזון מצוין להביא לחם ואם יביאו אותו שלם בוצעין אותו כדי שלא יהיה שלם. אם יש להם על מה שיסמוכו ומה ענין בציעה זו: תשובה גרסינן בפרק חלק אמר ר' אלעזר כל שאינו משייר פתיתין על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם שנאמר אין שריד לאוכלו על כן לא יחיל טובו. והא אמר ר' אלעזר כל המשייר פתיתין על שלחנו כאלו עובד ע"ז שנא' העורכים לגד שלחן הממלאים למני ממסך. לא קשיא הא דאיכא שלימה בהדיה הא דליכא שלימה בהדיה. הרי לך מהיכא סמכו דלעולם צריך לשייר על השלחן פתיתין כדכתיב אכול ושבוע והותר וכן כתב רש"י ז"ל. וא"ת דלעולם צריך לשייר בשעה שהוא אוכל דומיא דמה שאמרו שצריך לשייר בקערה אבל בשעת ברכת מזון מנין לך שצריך שיהיה לפניו. לא קשיא דאם כן הכי הוה להו לתרוצי דהא דאמר שצריך לשייר היינו מאכילתו והא דקאמר דאין משיירין פתיתין היינו אחר ברכת מזון דמחזי כעורך לגד שלחן אחר שכבר אכל כל צורכו אלא משמע דתרווייהו על שלחנו ממש בשעת ברכת מזון צריך שיהיה הפת המשוייר וטעמא כדי שתחול עליו הברכה דאין הברכה שורה אפתורא ריקניא. וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל אבל אנו שאנו אוכלין כולנו על שלחן אחד אין נכון להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת מזון. ויש נוהגין שלוקחין כל הלחם והמפה ומניחין אותו לפני המברך עד כאן. ואם כן מה שנהגו להביא לחם בשעת ברכת מזון יפה הם עושים. ומה שנהגו לבצוע הלחם המשוייר לעשות אותו פתיתין משום העורכים לגד שלחן אין אני מודה להם בזה כלל מכמה טעמי חדא דהאידנא לא חיישינן להכי כלל. תדע דהא בעלי הפסקים לא כתבוהו והרא"ש ז"ל בפסקיו כתב מימרא קמייתא דר' אלעזר ואידך השמיטה וכן הריא"ף ז"ל השמיטה ואיך נחוש אנחנו לגד ומני אשר אבד זכרם ואדרבא אני אומר כי המדקדק בזה לא טוב הוא עושה דמשמע דחששא אית בהו דקפיד שלא נעשה כאשר היו עושין. כללא דמלתא דהאידנא כבר נשתכח שם עכו"ם אפי' מעובדיה וכ"ש אנחנו. ותו דלא חיישינן להכי אלא כשהיו מניחים את השלחן ערוך כל היום כדי שיהיה מזומן לעניים אז איכא למיחש אם יביאו פת שלימה משום העורכים לגד שלחן שכן היו עושים מניחין שלחן ערוך במאכל ובמשתה לשם אותה ע"ז שקורין גד וכן כתב עלה רש"י ז"ל. ומדקאמר מניחין משמע שהיו מניחין אותו כל היום או לפחות זמן מה וכן בדין שאם לא כן מנין היו יודעים מתי ירעב גד או כומריו אלא ודאי כך היו מניחים השלחן ערוך. אבל אנן דמיד אחר ברכת המזון מסלקין את השלחן למאי ניחוש לא לגד ולא למני. ותו דאנן לא מייתינן ליה אלא כדי שתחול הברכה על הלחם משום אכול ושבוע והותר וכיון דמשום הכי מייתינן ללחם ליכא למיחש דבשלמא אם היו מביאין את הלחם אחר ברכת המזון הוה אפשר לחוש אבל השתא לא חיישינן. ותו דלא אמרינן משום העורכים לגד שלחן אלא היכא דאיתיה שלימה בהדי פתיתין אבל שלימה לחודה ליכא למיחש למידי והכי ריהטא סוגיין דאמרינן ל"ק הא דאיכא שלימה בהדיה ופרש"י ז"ל הא דאסור דאיכא שלימה בהדיה שמביא שלימה לאחר שאכל ונותן על השלחן עם הפתיתין ששייר דמחזי דלשם ע"ז עביד הכי. והא דליכא שלימה בהדייהו דמזומנין לעני ע"כ. וטעמא דמלתא כיון דאיכא פתיתין מזומנין לעני וזה מביא שלימה על השלחן מחזי כעורך לגד. אבל היכא דליכא פתיתין ומביא שלימה לא לערוך לגד הוא מביא אלא כדי שיהיה מזומן לעני הואיל וליכא פתיתין. הילכך מכל הלין טעמי נראה לי שאין צריך כלל לבצוע הככר שמביאין על השלחן בשעת ברכת מזון ואי איישר חילי אבטליניה להאי מנהגא. והנראה לע"ד כתבתי: