שו"ת רדב"ז/אלף רמב
אלף רמב
[עריכה]שאלה ראובן נתן לשמעון דינר ולקח בו פרוטות והיו בהם פרוטות פסולות שאינם יוצאות בהוצאה ואמר ראובן לשמעון תוציא אותן וכל מה שישאר מהם שלא יצא עלי ובין כך ובין כך הוזלו הפרוטות והכריזו עליהם והוסיפו עליהם קרוב לשליש. שמתחלה היו שוים אלף ומאה בדיני. זהב ועתה שוין אלף תקי"ו בדינר זהב ורוצה ראובן להחליף לו הפרוטות הפסולות באחרות לפי המנין. ושמעון טוען שיתן לפי חשבון מה ששוין עתה. יורה המורה הדין עם מי: תשובה לכאורה היה נראה לומר שהדין עם ראובן דהא קי"ל דהבא פירא הוי לגבי נחשא. וכן הסכימו הרשב"א ז"ל והאחרונים אעפ"י שלא נמצא זה מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל. וכיון שכן הזהב קונה את הנחושת בכל מקום שהוא. וכי היכי דאי יהיב ליה דינר אפרוטות לא מצי למיהדר כיון שמשך זה את הדינר. הכא נמי לא מצי למיהדר ומחליף לו הרעות בטובות לפי מנין דלא עדיף מהמלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו דאם הוסיפו עליו יותר מחומש אע"ג דלא זיילי פירי מנכה לו כל התוספת ונותן לו כמו ששוה בשעת ההלואה ואין חילוק בין אם נתן לו פירות על המטבע או הלוהו מטבע והוסיפו עליו לענין זה כלל. אלא ששמעון יכול לטעון אתה הפסדת על עצמך שנתת לי פרוטות פסולות שאפי' קודם שיכריזו לא היו יוצאות. ועוד דבא עליו מכח תנאי שאמר לו וכל מה שישאר עלי ומשמעות זה הלשון כל מה שישאר עלי הפסדו. ודמיא להא דאמרו המפרשים זכרונם לברכה עלה דהא דגרסינן בפרק הגוזל קמא איתמר המלוה את חברו על המטבע ונפסל המטבע אמר רב נותן לו מטבע היוצא. וכתבו עלה ודוקא הלוהו פרקמטיא אבל הלוהו מעות מה שהלוהו משלם לו ומיהו אפילו הלוהו מעות אם פירש שישלם לו מטבע נותן לו מטבע היוצא דמעות שנפסלו לאו מטבע נינהו עד כאן. ומיהו אין מכאן ראיה דבשלמא גבי נפסלה המטבע מועיל התנאי אבל לגבי הוסיפו על המטבע כנדון דידן טעמא הוי משום רבית ומה יועיל התנאי והרי כל רבית תנאי הוא והתורה אסרתו הא לא דמיא אלא להא כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע עבדו עובדא בזוזי דאגדדמיס טייעא עד עשרה תמניא. ופירש הרב רבי (יוסף) [יצחק] אלפסי ז"ל כגון דהוה ליה גבי גובריה מאה זוזי כל זוזא מיניה אית ביה תמניא פריטי והוסיפו עליה השתא ועבדינהו לכל זוזא עשרה פריטי חזינן וכו'. ואי אוסיפו עליה טפי מחמשא אע"ג דלא קא זיילי פירי לא יהיב מהא דנפיק אלא כשיעור דאית ליה מטיבעא קמא וכו'. הרי זה ממש כנדון דידן שיש לו אצלו ק' פרוטות חילוף הפסולות וצריך לתת לו מאה וחמשים ואיכא רבית. דאע"ג דלא זיילי פירי מחמת טופיינא הא קא שבח לענין נסכא. ומכל מקום נראה לי דאע"ג דכתבו הרשב"א ז"ל ומקצת האחרונים דדהבא הוי פירא לגבי פרוטות נחשת והילכך כיון שנתן את הדינר נקנו לו הפרוטות בכל מקום שהם ואם הוסיפו הוסיפו לו ואם פחתו פחתו לו הנ"מ במקומותיהם שהזהב לא היה מצוי כל כך והפרוטות חריפי טפי ובחריפות תליא מלתא כדאיתא בגמרא. אבל במצרים הזהב מצוי טפי ורוב המשא ומתן של המדינה הזאת בזהב ולא בפרוטות כי אין נושאין ונותנין בפרוטות אלא הדברים הדקים. והטעם לפי שיש בהם הפסד מרובה שאם יפסלו אותם כאשר נוהגים לפוסלן מזמן לזמן יפסידו יותר מחצי הקרן. ולפיכך אין הפרוטות חריפים בהוצאה כלל בארץ מצרים והזהב הוא חריף טפי ומשום הכי אני אומר דדהבא טיבעא לגבי נחשת: ואפשר דמשום הכי השמיטה הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל לפי שהדבר תלוי כפי המקומות הנמצאים ונהרא נהרא ופשטיה. מכל מקום מודה אני בזה דלגבי נסכא פירא הוי דכסף חריף טפי ואחריו הזהב ואחריו פרוטות הנחשת. הילכך במצרים הזהב קונה את הכסף והנחשת קונה את הזהב ואת הכסף והמטלטלין קונין את הכל דכולהו הוו טיבעא לגבי המטלטלין. ובנדון דידן דנתן לו דינר זהב הפרוטות אשר משך קנה אותם אבל הפרוטות אשר ל אמשך לא קנה אותם ושניהם יכולין לחזור בהם ומשיכת הפרוטות הפסולות לא הויא משיכה שהרי אמר לו שאם לא יצאו שיחזירם והרי החזירם יכול לומר לו תן לי כפי חשבון של עכשיו או תן לי מה שנשאר מהדינר שהרי לא משך אלא מקצת ואין לו אצלו פרוטות אלא חלק מהדינר ואין כאן חשש רבית כלל שהרי מקח אחר הוא זה ויתן לו כפי מה ששוה עתה או יחזיר לו מותר הדינר שלו זהב או כסף. ואתה אל תתמה איך ישתנה הדין כפי השתנות המקומות שהרי מטבע הנפסל באתרא דסגי הוי טבעא. ובאתרא דלא סגי הוי פירא וטעמא דמלתא משום דהכא הוי חריף בהוצאה. ובנדון דידן נמי לא שנא. והנלעד"כ. דוד ן' אבי זמרא: