שו"ת רדב"ז/אלף ריט

אלף ריט

שאלה ראובן חייב לשמעון מעות מצד סחורה שמכר לו ומצד סחורה שנתן לי למכור בחנותו וראובן אין יודע לכתוב ולחשוב והושיב את לוי חתנו בחנות לכתוב כל חשבנותיו עם בני אדם ולישא וליתן בכל ענייניו והוא לו כבן ועשה לוי זה חשבון על מה שחייבים לשמעון בחנות בפני חמיו ועלה כך וכך והלך ראובן מן המדינה ומת שם והניח יתום קטן ועמד יוסף קרובו של ראובן לפקח על ענייני היתום בחברת לוי חתנו כדין אפטרופוס ונכנס בחנות וראה החשבונות והפנקס וגם לוי הגיד לו איך החנות חייבת לשמעון כך וכך ומפני שנתברר אצלם החוב גם כי שמעון נתרצה לקחת בחובו בגדים ביותר מכדי שוויים לתועלת היתום נתפשרו עם שמעון ונתנו לו בגדים מן החנות כשיעור חובו ופחות. וכתבו שטר מחילה בערכאותיהם שמחלו זה לזה וזה לזה מפני שהיה לשמעון על ראובן שטר חוב בערכאותיהם קודם לזה החוב שהיה פרוע ולא כתב עליו תברא אלא כתב ידו של שמעון יש ביד ראובן שהוא פרוע. אחר כך מת לוי וטוען יוסף קרובו של המת על שמעון ואומר שלא כדין נתתי לך אותם הבגדים שאם מצד החוב הראשון הכתוב בערכאותיהם הרי כתב ידך שהוא פרוע ואפשר לקיימו ואם מפני החוב השני אע"פ שהוא אמת שהוא חייב לך הרי אין לך שטר ולא ראי' ואין נפרעין מן היתומים ואפילו שהיה בשטר אין נפרעין מהם עד שיגדילו. ושמעון אומר מה שלקחתי כדין לקחתי מכמה טעמים חדא שכיון שעשיתי עמו חשבון והלך לו לא פרע לי והוא בארץ רחוקה. ועוד שכל מה שהיה נושא ונותן ראובן היה על יד לוי חתנו ואם היה פורע לי היה לוי יודע. ועוד שהרי פנקסו יעיד עליו שבשעת מיתתו היה חייב לי. ועוד שהרי יוסף ולוי יודעים שבשעה שמת היה חייב לי ואע"פ שהם קרובים גילוי מלתא בעלמא הוא שלא פרע לי. ועוד שכיון ששניהם היו יודעים שהיה חייב לי והכל היה בידם היו יכולין ליתן לי חובי מגו שהיו יכולין לומר לא נשאר אלא כך נאמנין לומר כך יש לפלוני בזה העזבון ונותנין לו שהרי אין מי שיודע מה נשאר בחנות זולתם. ועוד דלא אמרינן אין נזקקין לנכסי יתומים ואין נפרעין מהם שום חוב זהו דוקא לכתחלה אבל אני כבר נפרעתי ושקלי ודידי שקלי ואין מוציאין מידי ואע"ג דאיכא יוסף ושמעון דמסהדי דשקלי מ"מ הם פסולים להעיד ועוד שהרי מודים שחייב לי. ויוסף טוען לא נתתי לך הבגדים אלא מפני שחשבתי שלא היה כתוב מחילה על השטר הראשון הכתוב בערכאותיכם אבל אחר כך מצאתי כתב ידך שהשטר הראשון פרוע ואעפ"י (שאיני) [שאני] יודע שחייבין לך חוב אחר בטעות נתתי מה שנתתי. ושמעון טוען גם זה ידעת שהשטר הראשון היה פרוע כי אני אמרתי לך ואפילו הכי נתת לי מה שנתת. ויוסף מכחיש ואומר לא ידעתי. יורה המורה הדין עם מי: תשובה הדין עם שמעון ולכתחלה היה נוטל חובו וכל שכן שלא יחזיר אחר שנטל. (ומה שטען) שכיון שנמצא כתוב בפנקסו שבגד פלוני הוא של פלוני או חוב יש לו עלי אזלינן בתר פנקסו דטעמא דמלתא דלא מפקינן מיתמי הוא משום דטענינן להו כל מאי דהוה מצי אבוהון למטען ולא טענינן להו אלא מלתא דשכיחא אבל מלתא דלא שכיחא לא טענינן להו. והדבר ברור הוא דלא שכיח שלא ילוה או יקח פחדון ויכתוב בפנקסו לויתי או לקחתי מפלוני פקדון ומהאי טעמא לא טענינן להו פרע או החזיר דמלתא דלא שכיח הוא שיפרע או יחזיר ולא ימחה מעל פנקסו וראיה דאזלינן בתר פנקסו דכתב הרא"ש ז"ל בתשובותיו סימן פ"ו וז"ל ובנדון זה שניכר ששמעון היה רגיל לכתוב כל ענייניו בפנקס ויש רגלים לדבר שכל מה שכתוב בו שהוא אמת שהרי עדים ושטר מעידים וכל בני הבית יודעים שיש לילך אחר הפנקס והביא לזה ראיות הרבה עיין שם. וסוף לשונו וכל מלתא דשכיח ואין הדבר דשכיח מוכיח שהוא שקר טענינן להו ליתמי מספק וכל המחזר לטעון שקר מפורסם ליתומים גורם רעה ליתומים להאכילם גזל דיתומים דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו. הא למדת דלא טענינן ליתמי אלא טענה שיש בה שני דברים דשכיח ואין הדבר מוכיח שהוא שקר. ואם כן בנדון דידן לא שכיח שהרי כתוב על פנקסו. ועוד שהדבר מוכיח שהוא שקר שהרי הלך למרחוק והפקדון היה בחנותו וגם לא שלח לו חובו משם וזה מוכיח שהוא שקר. גם מה שטען שמעון שכיון שכל מה שהיה נושא ונותן ראובן היה ע"י לוי חתנו ואם היה פורע לו היה לוי יודע ע"כ. ודאי כי זו אומדנא היא ומוכח שכן הוא ולדעת הרא"ש ז"ל שפסק כרבי אחא דתניא א"ר אחא גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו בידוע שזה הרגו ודאי הוכחא היא אבל לדעת מי שפוסק כרבנן דפליגי עליה דרבי אחא מאי איכא למימר. יש לומר דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אחא אלא לאפוקי ממונא דע"י אומדנא לא מפקינן ממונא אבל לאוקומי ממונא כנ"ד שכבר שמעון לקח את שלו אזלינן בתר אומדנא כ"ש בהצטרפות כל הטעמים הנזכרים דפשיטא ופשיטא דלא מפקינן משמעון. ולענין מה שטען שמעון שהרי יוסף ולוי היו יודעים שבשעה שמת ראובן היה חייב לשמעון לאפוקי ממונא מיתמי ודאי לאו טענה היא שאם מתורת עדות הרי הם פסולי עדות ואי משום גלוי מלתא כאשר טען הרי בגילוי מלתא לא מפקינן מיתמי ומ"מ תועיל טענה זו לצרף אותה עם האומדנות האחרות ולהוכיח דודאי שקר הוא שפרעו ואם יחזור יוסף האפטרופוס ויטעון דילמא פרעו נאמר לו אתה יודע שלא פרעו ואסור לך לטעון ליתומים דבר שהוא שקר. וגדולה מזו כתב הרא"ש ז"ל באותה תשובה וז"ל וגם האפטרופוס של היתומים אסור לטעון ליתומים דבר שנראה לו שהוא שקר דכתיב מדבר שקר תרחק וגו' עד כאן. וכל שכן בנדון דידן שהוא יודע שהוא שקר ואפילו עבר האפטרופוס וטען דבר שנראה שקר אין הדיינין מקבלים ממנו טענה זו ולא דנין על פיה אלא על הדיינין לרדוף צדק צדק עד שיוציאו הדין לאמיתו ולא יאכילו ליתומים גזל. עוד כ' הרא"ש באותה תשובה שאם האפטרופוס לא טען אין הדיינין יכולין לטעון והביא לזה ראיה. ומ"מ נ"ל שלא בכל הטענות אמרינן הכי אלא היכא דאין הטענה מפורשת אבל היכא שהטענה מפורשת ואין האפטרופוס טוען אותה טוען אותה הדיין דכל כי האי פתח פיך לאלם הוא. ולענין מה שטען שכיון ששניהם יודעים שהיה חייב לו והכל היה בידם יכולין ליתן מגו וגו'. לגבי מה שהיה ביד ראובן בתורת פקדון ודאי הדבר שהיא טענה טובה שהרי לוי הכל היה בידו ומגו שאם היה רוצה ליתן לו את שלו בינו לבין עצמו שהרי אין זולתו יודע ופקיד על החנות נאמן לומר של פלוני הם ואין זה מתורת עדות אלא מתורת שלישית. ואע"ג דקיימא לן דלא אמרינן מגו לאפוקי ממונא אלא לאוקומי ממונא שאני הכא שהממון ביד שליש. וגם אם נמכר חלק מן הפקדון נאמן להחזיר מעות כנגדן מן החנות מזה הטעם בעצמו דפקדון לאו להוצאה נתנה ולא טענינן ליתמי נאנסו המעות של הפקדון דאונסא לא שכיח ולא טענינן להו מלתא דלא שכיח ולא טענינן להו נמי נאבדו או נגנבו דאגב האי הנאה דמרויח במה שמוכר כך וכך באמה נעשה עליה שומר שכר כדין סרסור ושומר שכר חייב בגניבה ואבדה. אבל במלוה יש לדקדק אם תועיל טענה זו או לא כיון דמלוה להוצאה נתנה. או דילמא כיון שהכל היה מסור ללוי היה יכול ליתן לשמעון מן הבגדים אשר בחנות כדי הלואתו ואיכא אכתי מגו ובזה אני מודה שאם היה לוי אומר ראובן חמי אמר שאפרע זה החוב ודאי שהיה נאמן במגו אבל כיון שלוי לא טען כן לאו כל כמיניה דלוי לפרוע חובו של ראובן שלא מדעתו. ולענין מה שטען שמעון אין שקלי ודידי שקלי אם אין עדים שלקח שמעון הבגדים מיד יוסף ולוי לא תבעי לך דודאי נאמן מגו שהיה יכול לומר לא לקחתי נאמן לומר לא פרע לי ראובן ושלי לקחתי. ואם על פי פנקסו של לוי הרי מתוך הפנקס מתברר שעדיין חייב לו ראובן ואם אתה מאמין לזו תאמינהו לזו ואם לקח על פי עדים עכו"ם הא ידעת כי אין עדותם עדות. ואם לקח בפני ערכאותיהם צריך כל התנאים שכתבו הפוסקים בשטרות העולים בערכאותיהם ואחד מהם שיאמרו בפנינו מנה או בפנינו לקח. ואם לקח לפני עד אחד שהיה שמעון צריך לישבע להכחיש את העד ואין יכול לישבע שהרי מודה הוא לדברי העד וקי"ל כיון שאינו יכול לישבע משלם. או שלקח בפני ב' עדים דהשתא ליכא מגו צריך שיעידו שלקח שמעון בגדים אלו בתורת פרעון חובו של ראובן הנזכר דאם לא כן עדיין יש מגו דיכול לומר סטראי נינהו יכול לומר בתורת פרעון שהיה לי אצל ראובן לקחתי. ומכל מקום הדבר ברור שאפילו יש שם עדים כשרים שלקח שמעון הבגדים בתורת פרעון חוב שיש לו על ראובן אפי' הכי פטור שמעון שהרי העדים מעידים שבתורת פרעון חוב נתנו לו והרי מודים שיש לו חוב על ראובן עד שיתברר שלא היה לשמעון חוב על ראובן בשעת מיתתו אבל כל עוד שלא יתברר וכל שכן בנ"ד שכולי עלמא מודו שהיה חוב לשמעון על ראובן בשעת מיתת ראובן יותר על מה שלקח לא מפקינן משמעון מה שהוא תפוס הילכך כיון דאיכא כ"כ אומדני דלא פרע ראובן לשמעון קודם מיתתו ונמצא כתוב על פנקסו וגם לוי בן ביתו מודה שהיה לשמעון חוב על ראובן הנפטר בשעת מיתתו או שנתברר לו מתוך ידיעתו או מתוך הפנקס או שאמר לו לוי כן ודאי כי אפי' לכתחלה הייתי דן שיתנו לשמעון וכל שכן אחר שכבר נתנו דלא מפקינן מיניה דודאי שלו נתנו לו ומן הטעמים הראשונים יוסף פטור מן היתום כשיגדיל כי בדין נתן מה שנתן ואע"ג דלא עמד בדין ולא פסקו ליתן מכל מקום עביד איניש דינא במלתא דפסיקא כיון שהדין כך. ולענין מה שטען האפטרופוס כי בטעות נתן לו מפני השטר הא' שלא ידע שיש עליו כתיבת יד שמעון שהוא פרוע ושמעון טוען שאמר לו בהדיא שהשטר הראשון פרוע הדבר ברור מאד כיון ששמעון תפוס שהוא נאמן ואם אמר האפטרופוס ישבע לי שכך אמר לי נ"ל שאין חייב שבועה שאין נשבעין אלא על טענה המחייבת ממון וטענה זו אינה מחייבת ממון שאפי' יודה שמעון שלא אמר לו דבר מה בכך אם היה מעכב האפטרופוס את שלו שלא כדין היה מעכב כיון שביררנו שאפילו לכתחלה היה גובה את שלו וכיון שלקח את שלו כדין לקח ואפילו אם היה מפחידו מכח השטר הראשון וכופהו לעשות את הדין מה בכך בדין כופהו ותבוא עליו ברכה שכפה אותו לקיים תורתינו ולקיים מצות פריעת בעל חוב וכפר על נפש המת וגרם שלא יאכלו היתומים גזל ולקח את שלו והרי זה זריז ונשכר. כתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סימן תתצ"א כי קרובי היורשים יכולין להתפשר עם בעל הפקדון אע"ג דמן הדין אין יכול להוציא מהם עד שיגדילו. וזה לשון הטור ומתוך זה פסק שיש לדון על פי פנקסו של אדם שרגיל להיות בתוך ביתו לכתוב בו עניניו ואפי' להוציא מן היתומים היכא דיש רגלים לדבר שמה שכתוב בפנקס הוא אמת כגון ראובן שמסר וכו' והחזיר לראובן מעותיו אעפ"י שהניח שמעון בן קטן עד כאן. ויש להביא ראיה לדין זה מההיא דמת בגו זמניה דחזקה לא עביד איניש דפרע גו זמניה והשתא אם בשביל חזקה זו מפקינן מיתמי אפילו קטנים כל שכן הכא בנדון דידן דאיכא פנקס וקרובים יודעים שזה החוב עדיין קיים וראובן הלך למקום אחר ומת שם דחזקה לא שלח לו חובו משם ולצררי לא חיישינן שהרי מת במקום שלא היו שם ישראל והרי מת פתאום וכתבו הפוסקים דמי שמת פתאום לא חיישינן לצררי. וכן יש להביא ראיה מההיא דשמתוה לפרוע ומת בשמתיה דמפקינן מיתמי ומי ליכא למימר דפרע לו ולא הספיק לבוא לבית דין שיתירוהו עד שמת ואפילו הכי לא חיישינן לפרעון וכל שכך בנדון דידן דלא חיישינן לפרעון מטעמי דאמרן לעיל. וראיה לומר שאפילו אם היה הדין שלא יוכל לגבות לכתחלה אם הגבוהו או שתפס לא מפקינן מיניה כתב הטור וז"ל ואעפ"י שלכתחלה דנין ליורשי המלוה שלא ליפרע מיורשי לוה כשמת לוה בחיי מלוה אם עבר הדיין והשביען וגבו את חובן אין מוציאין מידם. עוד כתב וז"ל קדמו יורשי המלוה ותפסו מנכסי הלוה אעפ"י שמת לוה בחיי מלוה אין מוציאין מידם. עוד כתב וז"ל וטעמא דאין נפרעין מן הקטנים משום דחיישינן שמא התפיס אביהם למלוה צררי לפיכך אם תפס משלהם אפילו אחרי מות אביהם והוא בענין שיכול להחזיק בו ולטעון עליו לקוח הוא בידי מותר לו לתופסו בחובו כיון שידוע וברור לו שלא נפרע מאביהם. סימן ק"י. ומעתה כ"ש לנדון דידן שקרובי המלוה נתנו לו חובו דפשיטא דאינו חוזר. ואעפ"י שטען כי בטעות נתן לו לאו כל כמיניה לאפוקי ממונא דאם כן לא שבקת חיי לכל בריה שכל מי שפורע חובו יאמר לו למחר בטעות נתתי לך והוא אינו יכול להכחיש שלא לקח ממנו אלא משמע שטוען בחובי לקחתים ונפטר ודברים פשוטים הם. וז"ל הרא"ש ז"ל באותה תשובה נ"ל שאין דיין ואפטרופוס שיטעון שום טענה לזכות היתומים חדא שגלוי לכל בני הבית שעסק ראובן שהיה ביד שמעון עד יום מותו ושקר גלוי ומפורסם כי האי לא טענינן ליתמי וכולי ומאותה התשובה משמע בהדיא שהיתה עסקא על פה. עוד כתב באותה תשובה וז"ל אלמא חזינא היכא דמית ונולד ספיקא ליתומים בממון אביהם אזלינן בתר אומדנא דדעתא ואמרינן מסתמא כך היה הענין ע"כ. עוד כתב בתשובה סימן פ"ו הא דאמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו היינו דוקא להוציא אבל להחזיק מה שבידם לא. והביא לזה ראיות ע"ש. עוד כתב בפסקים בסוף גט פשוט לרב הונא דאמר מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אלא דחייש לצררי והיכא דליכא למיחש לצררי גבי מיתמי עד כאן. וכבר כתב הוא ז"ל בשם הרמ"ה דהיכא דמת פתאום לא חיישינן לצררי. ובנדון דידן מת בארץ רחוקה בין העכו"ם ולמי התפיס צררי וזה ברור מאד. וא"ת בשלמא אם ראובן היה כותב בכתב ידו ניחא שראוי לדון על פנקסו אבל הפנקס הוא כתב לוי חתנו ואינו נאמן. שתי תשובות בדבר חדא שאם ראובן היה יודע לכתוב וזה אינו בכתב ידו היה מקום לקושיא זו אבל ראובן לא היה יודע לכתוב כלל והכל היה סומך על כתיבת לוי חתנו ולא היה יודע דבר בחשבון אלא על פיו וזה מפורסם. ותו מה לו ללוי לשקר ולכתוב על פנקסו אנו חייבים לשמעון כך וכך או יש לפלוני בידינו בחנות כך וכך אם אינו אמת. וכ"ת חיישינן שמא יחלוק עם שמעון כיון שהכל היה בידו יקח הכל לעצמו ולא יחלוק עם שמעון אלא ודאי האמת כתב ומגו שהיה יכול לעכב לעצמו נאמן לומר של פלוני הם וכדכתיבנא לעיל. ומזה הטעם בעצמו נאמן שמעון אפילו שתהיה מלוה על פה שאין אדם כותב בפנקסו שקר להפסיד את עצמו. וכן היה המעשה ששאלו מלפני הרא"ש ז"ל פסקא בלא עדים. וא"ת וכי עדיף פנקסו מכתב ידו דקיימא לן אם הוציא על היתומים כתב יד אביהם פטורים דטענינן להו פרע אביהם. הא לא קשיא כלל דכיון דכתב ידו הוא אצל המלוה דילמא פרעו ולא חשש לקחת כתב ידו כיון דידע דמצי למטען פרעתי. או שמא המלוה נשתמט עד אשר ימצא אותו. אבל הפנקס אשר בביתו וברשותו אי איתא דפרע ליה ממחק הוה מחיק ליה ומה לו להניח מכשול לעצמו וזה ברור לכל בעלי השכל. ולכן רואה אני שיש לסמוך על פנקס המת אשר כותב בו כל חשבונותיו וכל המשא ומתן שלו ומהאי טעמא נמי עדיף פנקס המת משטר דאלו שטר אין נפרעין מן היתומים הקטנים עד שיגדילו שמא יוכלו לפסול את השטר או שמא ימצאו ראיה שפרע ושטרא אפשיטי דספרא זייר ליה אי נמי אישתמוטי אישתמיט ליה עד דבחיש ואשכח ליה אבל בפנקס ליכא חד מהני טעמי הילכך כדאי הוא הפנקס לסמוך עליו עם התנאים שכתב הרא"ש בתשובה. אי נמי נדון דידן דאיכא פנקס ולוי חתנו הסופר שלו וגם יוסף קרובו ועשה חשבון עמו קודם שהלך והוא הלך ומת בארץ נכריה במקום שאין שם קהל. ועוד כי שמעון היה רגיל לעולם לשאת ולתת עם ראובן ועוד שכבר גבה ראובן את שלו ופשיטא דלא מפקינן מיניה דאית ליה מגו. ותו לא מידי: