שו"ת רדב"ז/אלף רי

אלף רי

ולענין מה ששאלת עוד על יהודה שהיה רוצה לפרוש בים ושלחה אשת יהודה את בנה הקטן לבית הכנסת להביא טלית בעלה המצוייצת הלך הקטן לבית הכנסת ומצא שם שמש הכנסת ושאל טלית אביו ולקח השמש טלית של נפתלי ונתן לו שחשב שהיה טליתו של יהודה אחרי שהיה תלוי הטלית במקומו של יהודה ולא ידע שאותו היום הביאו שם טלית של נפתלי במקום שיושב שם יהודה. הנער הביא את הטלית לבית ואשת יהודה לקחתו שהיתה חושבת שהוא של בעלה ושמה אותו בדיסקיא עם שאר דברים אחרים ושלחה אותו לספינה שבעלה הולך בה ונאנס יהודה אותו היום ולא רצה השר שילך באותה ספינה ואותה ספינה הלכה לה ביום השני הלך יהודה בספינה אחרת והלך למקום שהלכה הספינה הראשונה וחפש בעד כליו ולא מצא הדיסקיא שהטלית בה וכתב אגרת להודיע לביתו איך נאבד הטלית כאשר בא יהודה ראה טליתו ביד נפתלי. בא נפתלי ואמר לו תן לי טליתי שהיה שוה מאתים זוז וקח טליתך זה שאינו שוה אלא חמשים שאתה אבדת טליתי. ויהודה אומר השמש הוא שטעה שהחליף הטליתות ואני לא פשעתי בשלך שנאנסתי. ועוד שהייתי חושב שהוא שלי ולזה טוען יהודה תן לי טליתי הנמצא בעין ואתה לך עם השמש לדין שהוא שומר שכר מכל יחידי הקהל יצ"ו והשמש טוען אני לא הייתי מכיר שום טלית. אלא הנער שאל ממני שאתן לו טלית אביו. כשראיתי אותו טלית במקומו של יהודה חשבתי שהיה טליתו. נר ישראל האר פני אור תורתך בנו לדעת מי משלם הטלית הנאבד. ושלום הדרת מורינו יגדל לעד אמן: תשובה נראה לי דנפתלי אבד טליתו ומחזיר ליהודה טליתו דלמאן נחייב נחייב את יהודה מפני ששלח את הדיסקיא על יד אחרים וקיימא לן שומר שמסר לשומר חייב וכל שכן שנראה מתוך לשון השאלה שהדיסקיא הניחו אותה בספינה עם שאר נכסי יהודה בלא שומר. וכי תימא דנפטר משום דנאנס. הא ליתא דהא קיימא לן כל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב אבל מצי למפטר נפשיה מטעם אחר דמצי אמר אני לא פשעתי אשתי פשעה ואם תתאלמן או תתגרש תגבה ממנה. ואע"ג דכתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל דהא דאמרינן כל המפקיד על דעת אשתו ובניו מפקיד דוקא לענין דלא מצי למימר את מהימנת לי בשבועה ולא הם אבל אם פשעו הם ואין לה מה לשלם חייב הוא לשלם דאי לא תימא הכי כל פקדונות שאדם מפקיד לחבירו ימסרם לאשתו והיא תאכל אותם. שאני הכא שהוא לא מסר לאשתו אלא היא שלחה את הטלית מעצמה הילכך פטור הוא מלשלם. אבל קושטא דמילתא הוא דאין כאן שום פשיעה כלל דחשב שהוא שלו. דאי ידע שהוא של אחרים היה נזהר בו יפה ובשלו הוא עושה מה שירצה. ואם באנו לחייב את האשה מפני שהיא שלחה את הקטן להביא את הטלית והיה לה לעלות על דעתה שמא יקח הקטן טלית של אחר ויאבדנו בדרך או יקלקלנו וכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. ליכא לחיובה מהאי טעמא. חדא דאין כאן פשיעה שדרך הטלית להיות במקום בעליו ולא היה לה לאסוקי אדעתיה שיביאו טליתו של נפתלי למקומו של יהודה. ותו שלא בא האונס מחמת הפשיעה שהרי לא נאנס מיד הקטן. ותו דאפי' היתה שולחת בנה הגדול להביא את הטלית יארע ככה וא"כ לא גרם הדבר שליחות הקטן. ותו דאין כאן פשיעה דכיון דשמירת בית הכנסת ומה שבתוכו מסורה לשמש סמכה דעתה שלא יחליף הטליתות וישלח לה את של בעלה וכן היה המעשה שהקטן שאל מאת השמש שיתן לו טלית אביו. סוף דבר איני רואה טעם לחייב את האשה אם לא שיטעון נפתלי שהיא הכירה הטלית שלא היה של בעלה ואפילו הכי שלחה אותו אל הספינה וישביענה או יחרים סתם על מי שהכיר טליתו ושלחו לספינה. ואם באנו לחייב את השמש מפני שהוא שומר שכר הא ודאי ליתא דנהי דמוטל עליו לשמור שלא יגנב שום דבר מבית הכנסת אבל שלא יחליפו טליתותיהן זה לזה אינו מוטל עליו לשמור וכל שכן שאין הכרת הטליתות מסורה לו. ועוד כי טענתו טובה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיניחו טליתו של נפתלי במקומו של יהודה. ועוד כי אני אומר שאין השמש שומר שכר כי שכר שמשותו הוא נוטל לא שכר שמירה. אם לא שהתנו עליו בהדיא. וא"ת נחייב את השמש מפני שפשע ששלח ביד הקטן כההיא דאמרינן השולח את בנו אצל חנוני ובידו צלוחית ופונדיון להביא באיסר שמן ומדד לו באיסר שמן והחזיר לו איסר ושבר את הצלוחית ואבד את האיסר חנוני חייב שהיה לו לשלוח על יד בן דעת והכא נמי היה לו לשלוח הטלית על יד בן דעת ולהתחייב שמש שכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. הא לא קשיא כלל חדא שהרי לא בא האונס מחמת הפשיעה שאפילו היה שולח על יד גדול יארע [כך] כיון שהוחלפו הטליתות. ותו דלא פשע לדעתו אלא בטליתו של יהודה לא בטליתו של נפתלי. ומצי למימר סמכתי לשלוח על ידי הקטן טליתו של יהודה כי ידעתי כי אפילו שיאבד הטלית לא יזקיקני לפרוע. אבל אם הייתי יודע שהוא טליתו של נפתלי לא הייתי שולח אלא על יד בן דעת. ועוד אני אומר דאין כאן פשיעה דבשלמא צלוחית ואיסר עשוי לאבד ביד הקטן. אבל טלית אין דרך הקטן לאבדו. וא"ת ליחייב שמש אם הוא שומר שכר משום דהוה ליה לאסוקי אדעתיה להכיר הטליתות דאע"ג דאין זו פשיעה גמורה מכל מקום חייב כדאמרינן בפרק המפקיד גבי ההוא אפטרופא דיתמי דזבן להו תורא ליתמי וכו' דפרכינן עלה מכדי בקרא שומר דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני אי איכא פסידא ליתמי וכתבו עלה המפרשים זכרונם לברכה שכיון שהוא שומר שכר אע"ג דלא הוי פשיעה ממש חייב כיון דהוא קרוב לפשיעה. ויש לומר דהתם הוי קרוב לפשיעה אבל בנדון דידן נראה בודאי דליכא פשיעה כלל כיון שמצא הטלית במקומו של יהודה שהמנהג כך הוא. ואפילו תימא שאחר לקח הטלית להתפלל בו סתמא דמלתא למקומו החזירו שכך הדין. ותו דהתם מסור לבקרא לראות אם אוכל השור או לא אבל הכא אין הכרת הטליתות מסורה לשמש כלל. הילכך אין אני רואה לחייב לא ליהודה ולא לאשתו ולא את השמש. ואם היה אפשר לברר מי לקח את הטלית ממקומו של נפתלי והחזירו למקומו של יהודה היה קרוב לחייבו משום דהוי שואל שלא מדעת כיון שלא החזירו למקומו וקיימא לן שואל שלא מדעת גזלן הוי וקמה ליה ברשותיה עד שיחזיר למקום שנטל או יודיע לבעלים. ומפני שלא שאלת על זה לא אאריך בו כי כפי הנראה אי אפשר להתברר ומכל מקום אם יתברר תודיעני ואכתוב עלה בס"ד. ולפי מה ששאלת הלכה לה טליתו של נפתלי ומחזיר טליתו של יהודה ואסור לו להשתמש בה דקיימא לן מי שנתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה לא ישתמש בהם: