שו"ת רדב"ז/אלף קצ

אלף קצ

שאלה אשה אלמנה שהיתה משרתת בבית ראובן ופתה אותה ראובן ובא עליה והביאה ממנו בן ונתפרסם הדבר שהיה ממנו. גם נתפרסם הדבר שבעודו בחיים היה זן אותו ואת אמו ונפטר ראובן לבית עולמו פתע פתאום והניח בת מאשתו הנשואה וזה הבן הבא מפתוי האלמנה. יורנו המורה מי הוא היורש ושכרו כפול מן השמים. גם יורנו המורה אם קרובי הבת אינם רוצים לעמוד בדין תורה כ"א לצאת בערכאות של עכו"ם כדי להפקיע הירושה מן הבן מפני שבערכאותיהם אינו יורש כי אם בן הנשואה מה הוא העונש הראוי להם. גם אם חייבים חכמי העיר וגדוליה מי שיש בידו יכולת למחות להתקבץ להכריחם בכל מיני הכרחיות שיעמדו עם בן האלמנה בדין תורה כדי שלא לבטל משפטי תורתנו הקדושה וכ"ש בענין הירושות הכל יבאר לנו מורינו ביאור רחב ושכרו כפול מן השמים: תשובה תנן פרק עשרה יוחסין מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים ובא הוא ואשתו ובניו ואמר אשה שיצאתה עמי למדינת הים הרי היא זו ואלו הם בניה אין צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים ואמרינן עלה בגמרא אמר רבה בר רב הונא מתניתין דקתני אינו מביא ראיה על הבנים בכרוכין אחריה וטעמא משום דבחזקת אמם הם ואין צריך ליחסם. וגרסינן תו עלה אמר ריש לקיש לא שאנו פי' דסמכינן אכרוכין אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסים לא. ורבי יוחנן אמר אפי' ליוחסים. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מלקין על החזקות ושורפין וסוקלין על החזקות. מלקין על החזקות כדרב יהודה וכו' שורפין וסוקלין על החזקות כדרבין בר רב הונא דאמר רבין בר רב הונא איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין זה על זה ונשרפין זה על זה עד כאן בגמרא. וק"ו הדברים אם שורפין וסוקלין על החזקה כ"ש דיורשין בחזקה. והכי איתא בהדיא בתוספתא שנים שהיו באים ממדינת הים אעפ"י שמשאן ומתנן ומאכלן ומשקן כאחד מת אחד מהם אין חבירו יורשו. ואם היה נוהג עמו משום אחוה יורשו עד כאן. ובפרק יש נוחלין גרסינן ההוא דאתא לקמיה דרבי חנינא אמר ליה מוחזק אני בזה שהוא בכור א"ל מנא ידעת דבכור הוא דכי הוה אתו לקמיה דאבוה אמר להו זילו לגבי שכחת ברי דבוכרא הוא ומסי רוקיה. ודילמא בוכרא דאימא הוא. גמירי בוכרא דאבא מסי רוקיה בוכרא דאימא לא מסי רוקיה עד כאן. מכל הני משמע דהולכין אחר החזקה לענין ירושה. וז"ל הרמב"ם פ"ד מהלכות נחלות כל היורשים יורשין בחזקתן כיצד עדים שהעידו שזה מוחזק לנו שהוא בנו של פלוני או אחיו אעפ"י שאינם עדי יחוס ולא ידעו אמתת היחוסין הרי אלו יורשים בעדות זו ע"כ. הילכך בנדון דידן נמי כיון שנתפרסם שהוא בנו של ראובן והיה נוהג עמו כבן להאכילו ולפרנסו ואת אמו אין לך חזקה גדולה מזו ויורש אותו. ואם מפני שהוא בן פנויה שלא ע"י חופה וקדושין אין בכך כלום ולא יהיה אלא ממזר יורש הוא את אביו דקיימא לן שהוא בנו לכל דבר. וגדולה מזו כתב הרמב"ם ז"ל שאפילו בא על שפחתו והוליד ממנה בן והיה נוהג בו מנהג בנים אם ת"ח הוא או אדם כשר שהוא בדוק בדקדוקי מצות הרי זה יירשנו. וכ"ש בנ"ד שהבן הזה כשר לכל הדברים. ואם היתה נקבה מותרת לינשא לכהונה דקיימא לן הבא על הפנויה ולדה כשר לכהונה ואפילו הוא כהן. ומרוב פשיטות דבר זה צריך אני לחטט אחר הספק אשר נסתפק בעל השאלה ובודאי דהכי קא מיבעיא להו כיון שנבעלה בעילת זנות אמרינן כמו שהפקירה עצמה לזה הפקירה עצמה לאחרים וכיון שהבת ודאי יורשת וזה הבן ספק לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי. ואם זה הוא הספק שנסתפק בעל השאלה אינו כלום מכמה טעמי. חדא שהרי החזקה סילקה ספק זה. ותו כיון שהיתה משרתת בביתו של ראובן אמרינן כאן נמצאו וכאן היו. ותו כי כפי הנראה מהשאלה לא היתה חשודה מאחרים. ותו דלא קי"ל כאביי דאמר בשילהי אלמנה לכהן גדול מגו דאפקרה נפשה לגבי ארוס אפקרה נפשה לגבי עלמא אלא כרבא וכמו שנפרש לקמן בעזרת האל. ואפי' אי הוה ידעינן בודאי שנבעלה לאחר אמרינן רוב בעילות אצל בעל הבית שהיא אצלו דמהאי טעמא אמרינן אשת איש שזינתה ובעלה עמה בעיר שדינן הולד בתר הבעל מפני שרוב בעילות אצלו ותלינן ביה וכן העלה הרא"ש ז"ל בתשובה סימן פ"ב בנדון כיוצא בזה בתר דשקיל וטרי טובא כתב וז"ל הילכך ללישנא בתרא אליבא דרבא אפילו דימא מעלמא כלומר חשודה מעלמא בתריה דידיה שדינן ליה. ולאביי דוקא דלא דימא מעלמא. ובנדון זה שהיתה האשה משרתתו בביתו ומיוחדת נראה דאפי' לאביי בתר דידיה שדינן ליה. וכן כתב רבינו שמשון ז"ל פ"ק דכתובות שהקשה ב' מימרות להדדי ותירץ דההיא דפ"ק דכתובות האי דקאמר מיניה ר"ל שהיה רגיל אצלה תמיד הילכך שדינן רוב בעילות בתריה. וההיא דפרק אלמנה איירי שאומר הארוס שלא בא עליה כי אם פעם אחת הילכך אמרינן מדאפקרא נפשה לגבי ארוס אפקרא נפשה לגבי עלמא הילכך בנדון זה שדינן בתריה דידיה כיון שהיתה תדיר בביתו אף ללישנא קמא אליבא דאביי וכ"ש דקי"ל כרבא וכלישנא בתרא עכ"ל. וה"ה והוא הטעם בנדון דידן כיון שהיתה תמיד בביתו משרתת אותו ועוד שלא היתה חשודה מאחרים בתר דידיה שדינן ליה לכולי עלמא וכולהו לישני. ואם תקשה עלי שאותה תשובה של הרא"ש ז"ל לא איירי אלא במי שהודה שהוא בנו ויש עדים בדבר אבל בנדון דידן שמת ולא אמר כלום דילמא לא אמרה הרב ז"ל. הא לא קשיא שהרי טעם נאמנותו באומרו שהוא בני הוי משום מגו דאי בעי יהיב ליה נכסיה וכבר הוכיח הרא"ש ז"ל באותה תשובה שלא שייך הכא מגו אם כן לא תלי טעמא בהודאתו שהוא בנו אלא טעמא הוי אי שדינן ליה בתר דידיה או לא. ומי שיעמוד על תשובתו יתברר לו זה יפה. ותו דחזקה עדיפא מהודאתו וכן נראה בהדיא מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב מי שזינה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמר זה העובר ממני ואפילו היא מודה לו אעפ"י שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין יבום כשם שזינתה עמו כך זינתה עם אחר ומנין יודע הדבר שזה בנו והרי אין לו חזקה אלא ספק הוא ולהחמיר דנין בו וחולצת ולא מתייבמת ע"כ. הא קמן שאם היה לו חזקה פוטר מן החליצה ומן היבום ואסורה משום אשת אח מה שאין כן על פי דבורו שאומר זה בני. משמע דחזקה עדיפא מדבורו. ואע"ג שתמה עליו הרא"ש לא על זה תמה ועיין שם. וסוף לשון התשובה ואף לפי דבריו בנדון זה שהיתה מיוחדת לו בביתו דבכה"ג לא קאמר שתחלוץ כי אף הוא לא כתב אלא זנות ואקראי בעלמא פנויה דומיא דאשת איש עד כאן. הא למדנו כי בנדון דידן אם לא היה לראובן זרע הבן הזה פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום ואצ"ל שיורש אותו לכ"ע. ואם נסתפק להם דדילמא פירסום לא עדיף כי חזקה אין מקום לזה הספק דהא קי"ל הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה וכ"ש אם נתפרסם לכל שה א נדה. ותו דחזקה משכחת לה בלא פירסום ופירסום לא משכחת לה בלא חזקה שקדמה לו. ותו כי לשון פירסום לא יכול אלא על הדבר ברור ועל כן אמרו למפורסמות אין צריך ראיה. וא"כ הדבר ברור כי הפירסום עדיף מחזקה. ואם נסתפקו דדילמא שייך למימר הכא כל הנושא אשה על מנהג אנשי מקומה הוא נושא ודת אחרים היא שהבן שאינו מאשתו הנשואה לא יירש ועל דעת כן נשא את אשתו. אם כן בוא ונאמר שנשאה על דעת שלא יוכל לגרשה כדת האחרים וזה אי אפשר אלא כל הנושא אשה על דעת אנשי מקומה הישראלים הנוהגים על פי דתינו ועל פי חכמים בעלי הקבלה הוא נושא. הילכך חזרתי על כל צדדי וראיתי כי הבן הזה יורש את אביו בכל נכסיו דבר תורה אלא שרבותינו תקנו לבת עישור נכסי אם עדיין לא נשאת ובאת להנשא נותנין לה עישור הקרקעות לדעת כ"ע וכבר נהגו במצרים להגבותה עישור נכסי אפי' מן המטלטלין ואעפ"י שהוא נגד דעת הרמב"ם ז"ל והטעם דאמרינן דעת האב דלא ניחא ליה שתנשא בתו מן הצדקה ובנו יהיה עשיר ואם היה מצוה לביתו היה מצוה ביותר מזה ועל כן סמכנו על דברי האומרים אפילו מן המטלטלין. ועוד נהגנו בזה לתת כבוד לדיני התורה שהרי מעט מן המעט מי שיש לו קרקע ואם תלך הבת בפחי נפש לא תשמע אלינו ותלך לערכאות העכו"ם שהבת יורשת כחצי בן כפי דתם. ולפיכך עשינו כעין פשרה כיון שיש לנו על מי נסמוך: ולענין מה ששאלת אם הוא יוצא לערכאותיהם מה ענשו. הרי ענשו חמור יותר מן הגזל והעושק והחמס כי כל אחד מאלו אפשר שיעשה תשובה כיון שיודעים שגזלו אבל זה חושב שזכה בדין והוא לא זכה. ודומה לאותן כ"ד דברים שמעכבין את התשובה ומלבד זה משפיל ומפיל חומת תורתינו ומאפיל אור הדת באומרם אויבינו פלילים שאין דיני תורתינו אמת כיון שהם הפך דינם עד שהם צריכין לומר שהחלפנו את התורה ואת דיניה או שנתבטלה ובאה אחרת תחתיה ונמצא שם שמים מתחלל על ידו. ועוד שגורם לשכינה שתסתלק מישראל לפי שנותן כח לאל אחר. וכתב הרא"ש ז"ל בתשובה שמי שקיבל על עצמו אם לא אפרע לך מעותיך אני נותן לך רשות לקבול עלי לפני ערכאותיהם אפ"ה אסור להוליכו לפני ערכאותיהם. ואפילו שהיו דנין כדינינו אסור ללכת לפניהם. דאמר ר' אלעזר הרי שהיו הנכרים שדנו כדיני ישראל שומע אני יהיו דיניהם קיימים ת"ל ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. אתה דן את שלהם והם אינם דנין את שלכם. וידעתי שיש מאמרים לרז"ל מורים על עונש העון הזה. ולאהבת הקיצור גם כי רבים ונכבדים נכשלים בעון הזה לא ראיתי להאריך. עלה בידינו שקרובי הבת ראוים לעונש מר ממות. וכן ארז"ל על פסוק ונתתי את פני באיש ההוא ובמשפחתו. אם הוא חטא משפחתו מה חטאה אלא שאין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולם מוכסים ואין לך משפחה שיש בה גזלן שאין כולם גזלנין לפי שיודעין ומחפין עליו והרי הדברים קו"ח אם מפני שמחפין עליו נדונין בדינו כ"ש אם מסייעין אותו ודברים ברורים הם לא היה כדאי לכותבן. ואם הוציאו הממון בדיניהם שלא כדינינו מחרימינן ליה ומשמתינן ליה עד שיחזור מה שגבה. ויורדין עמו עד לחייו. ואם יש כח בידם מכין אותו עד שתצא נפשו לקיים מצות עשה דוהשיב את הגזלה אשר גזל דקי"ל כופין על מצות עשה. והכי אמרינן גבי פריעת ב"ח דאם יש לו ואינו רוצה לפרוע מכין אותו עד שיפרע דפריעת ב"ח מצוה. ולענין אם חייבין חכמי העיר וגדוליה מי שיש בידו להתקבץ להכריחם בכל מיני הכרחיות שיעמדו עם בן האלמנה בדין תורה הדבר ברור שהם חייבין. ואם לא עשו כן ולא מיחו הקולר תלוי בצוארם והם נתפשים עליהם. דגרסינן בפרק במה בהמה יוצאה א"ר חנינא מאי דכתיב ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו. אם שרים חטאו זקנים מה חטאו אלא אימא על הזקינים שלא מיחו בשרים וכולו כדאיתא התם. והוי יודע שאפילו על הספק חייבים הם לעשות השתדלותם להציל העשוק מיד עושקו כדאמרינן בהאי סוגיא אם לפניך גלוי להם מי גלוי. אבל היכא דודאי ברור להם שלא יקבלו הנח להם מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין כדאמרינן גבי תוספת יום הכפורים. והנלע"ד כתבתי: