שו"ת רדב"ז/אלף קפח

אלף קפח

שאלה מעשה היה בעיר קניאה באיקנדיא באשה שלא שהתה עם בעלה עשר שנים וטענה על בעלה בפני ב"ד שרוצה בנים לזקנותה ולקבורתה ושבעלה אינו ראוי לכך והעזה פניה בפני בעלה ותאמר לו כדברים האלה ובית דין שאלו את פיה לברר טענתה בפירוש וביררה והשיבה שבעלה הנזכר אינו יכול לשמש עמה כדרך כל הארץ. ובעלה השיב שכל מה שהיא טוענת שקר ושהוא משמש עמה כדרך כל הארץ וראיה לדבר שהרי נכנסה אצלו בתולה ועכשיו הוא בעולה. ועוד שהיא היתה משתדלת ע"י המילדות לתקן רחמה כדי שתתעבר. ועוד שהרי היתה מחזקת עצמה למעוברת. והיא השיבתו שאינה מחוייבת להשיב על כל אלה אבל מה שטענה עליו הוא אמת ויציב עד כאן לשון העדאת הבית דין ושאלת ממני להודיעך דעתי בזה לפי שנפל לשם מחלוקת על ענין זה: תשובה הנה ראיתי על זה שלשה קונדריסין נצים נסים לקראת המערכה זה אומר ככה וזה אומר ככה וחרבותם שלופות. אבל מקצת דבריהם מקדים שדופות. וקצתם מר עובר נוטפות. ולא מצאה היונה מנוח משלשה אלה בני נח. ולכן באתי בקצרה קוצר דעתי להודיעך כי דרכי לקצר במקום שאמרו שלא להאריך. ומתוך דברי תבין המקומות שאני חולק על בעלי הקונדריסין כי לא ראיתי להשיב עליהם אחת לאחת כי בזולת זה נגיע אל התכלית ועוד מפני האריכות. ומעתה אתחיל בכונה. דע דהאי מלתא תליא בפלוגתא דגמרא דבני מערבא וגמרא דידן לדעת מקצת מפרשים ז"ל כי לפי גמרא דידן איתתא מהימנא ולבני מערבא לא מהימנא וקי"ל דאנן בתר בני בבל גרירינן. ולדעת מקצת לישני הגמרות לא מהימנא האי אתתא וזהו כללא דמלתא. והשתא ברירנא לה בסייעתא דשמיא תנן בסוף נדרים למשנה אחרונה השמים ביני לביניך יעשו דרך בקשה. ופירשו בירוש' כמא דשמיא רחיקת מן ארעא כך האי אתתא רחיקת מן בעלה. והכי משמע נמי באגדה שאמרה לו שרה לאברהם השמים ביני לביניך שנאמר ישפוט ה' וגו' דהיינו שהוא מרוחק ממנה לגמרי כגון שרה שהיתה טוענת על אברהם שרחקה מחמת הגר הרי לך דבכל טענה דטענה דמרחקא מיניה לא מהימנא ויעשו דרך בקשה ולא שני לן אי אמרה דלא בעי לאזדקוקי לה או דלא מצי דישען על ביתו ולא יעמוד או דלא הוי בקי באורח ארעא בכולהו יעשו דרך בקשה ומאן דמפרש הירושלמי במאן דמצי לאזדקוקי ולא בעי דוקא כעובדא דשרה עם אברהם טועה הוא דהא בהרחקה תליא מלתא ומה לי האי ומה לי האי. והרשב"א ז"ל כ' בתשובה על מי שטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים דנאמנת אלא שיש לחוש לדברי הירושלמי משמע דלא שאני לן ובכולהו יעשו דרך בקשה דאשה מעיזה פניה בפני בעלה אפי' במלתא דקים ליה ולא מיבעיא אי טענה שאינו יורה כחץ דלא מהימנא דהא אית בה תרתי לריעותא חדא דהא לא מרחקא. ותו דאיהי לא קים ליה ביורה כחץ ועבידה דמשקרא במלתא דלא ידע בה בעלה ואפי' באה מחמת טענה כי האי ואפשר דפליג אדרב המנונא דאמר [אשה שאמרה] לבעל' גרשתני נאמנ' חזקה אין אשה מעיזה וכו' דהא רבא פליג עליה נמי. אי נמי כולי עלמא מודו כרב המנונא [אלא] דבמלתא דלא ידעי אלא אינהו וקודשא בריך הוא עבידא דמשקרא והיינו דנקט תנא השמים ביני לבינך כלומר בדבר דלא ידע בה אלא השמים ואינהו אבל לגבי גירושין דלא סגי דלא הוי באנפי סהדי ואוושא מלתא אי לאו דקושטא קאמרה לא סמכא דעתה כולי האי. ותו דלא חשידא כולי האי לאפקועי נפשה מתותי בעלה בלא גט כלל אבל הכא הא תבעה להתגרש. וזה הטעם כתבו בתוספות בסוף נדרים לפסוק הלכה כרב המנונא אפילו תימא דפליג עליה רבא דהוא בתרא ואע"ג דגט מעושה נמי לאו כלום הוא כולהו נשי לאו דינא גמירי ובעל הקונדריס לא רצה להביא גאולה לעולם וכתב הדברים בשמו. וא"ת אמאי לא דחי גמרא בסוף נדרים הכי כדמותיב עליה דרב המנונא ממשנה אחרונה דהשמים ביני לביניך יעשו דרך בקשה ודחיק לאוקומא משום דטענה דאין יורה כחץ ומשום דלא קיימא ליה ביורה כחץ מהימנא. איכא למימר לפום האי שיטתא דסבר גמרא דכללא הוא דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה כלל במלתא דקים ליה. ואפשר דדייקינן לה מדתלי טעמא בחזקה אין אשה מעיזה פניה וכו' ולא תלינן טעמא חזקה אין אשה מפקעת עצמה מבעלה בלא גט ופליג בהא אגמרא דבני מערבא. הא למדת דלדעת הירושלמי כל טענה דטענא האי אתתא לא מהימנא אלא יעשו דרך בקשה. וא"ת בשלמא אי טענה דמצי לאזדקוקי ולא בעי היינו דמהניא בקשה דפרישו בירושלמי יעשו סעודה אבל לשאר טענתא סעודה מאי מהניא. הא לאו מלתא היא דע"י סעודה יפייסו זא"ז וכן פירש ר"ח ז"ל. אי נמי [דע"י] סעודה ושמחה יתנו לב זה על זה ותגבר התאוה ויבואו לידי מעשה וכל שכן לכל שאר הפירושים שפירשו ביעשו דרך בקשה דאתי שפיר טפי ולכולהו פירושי לא מהימנינן לה ויעשו דרך בקשה בכל טענה דהשמים ביני לביניך כולל הכל וכן כתבו המפרשים ז"ל דא איהי שטתא דבני מערבא. אבל בגמרא דידן גרסינן בסוף נדרים השמים ביני לביניך דמשנה אחרונה ליהוי תיובתא דרב המנונא והא הכא דידעה היא דבעלה ידע בה וקתני דלא מהימנא פי' דקס"ד דאיהו נמי קים ליה ביורה כחץ. ומשני הכא נמי היא גופה אמרה נמי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע זו היא גרסת הספרים שלנו. אבל המפרשים לא כתבו אלא הכא נמי מימר אמרה נהי וכו' מכאן משמע דהשמים ביני לביניך היינו דטענה שאינו יורה כחץ ומשום הכי לא מהימנה דמעיזה היא לשקר במה שאין הבעל יודע. אבל אלו טענה שאינו נזקק כלל היא נאמנת דהא מלתא דידיעה ליה לבעל לא מעיזה פניה ולא משקרא ואפי' לא באה מחמת טענה יוציא ויתן כתובה דלא גרע מהוא בבגדו והיא בבגדה וכן כתבו רוב המפרשים ומכללם הרא"ש והרשב"א ומהר"ם ז"ל וטעמא דמסתבר הוא דכיון דאינו מקיים מצות עונה יוציא ויתן כתובה. ואפי' או טענה ישען על ביתו ויעמוד ויפרוץ הגדר ונכנס ומיד סר כחו ומשמש באבר מת מהימנא לפום האי שטתא דאי משום דמשקרא הא ידע בעלה בהאי מילתא ואמרינן דבמלתא דקים ליה לא משקרא ואי משום דלא מפקדא אפריה ורביה הא אתיא מחמת טענה ואמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה ואפילו לא אתיא מחמת טענה מהימנא ויוציא ויתן כתובה דאין זה קיום עונה דאדרבה מצטערת היא יותר ואע"ג דהעראה כביאה לכל הדברים לקיום עונה לא מקריא ביאה. וכן כתב הרשב"א זכרונו לברכה איבעיא להו נכנסה לחופה ולא נבעלה חיבת ביאה קונה או חיבת חופה קונה ולא איפשיטא והויא קולא לתובע וחומרא לנתבע וכל שכן הכא דליכא חיבה כלל ואפי' הערה והעראה כביאה ומכל מקום משום חיבת ביאת הוא וליכא עד כאן לשונו: הוכיח מכאן שהאשה הזאת אינה נוטלת התוס' שהוסיף לה הבעל משלו תוס' על עיקר כתובתה וכתיבנא האי משום דחזי לן דהאי אתתא דקאמרה אינו יכול לשמש עמה כדרך כל הארץ. ולימא אינו יכול לשמש עמי ותו לא. אלא משמש הוא אלא שאינו כדרך כל הארץ משמע שזו היא טענתה ואם כך הויא טענתה מצינא לקיומי דברי תרוייהו ולא צריכינן למימר דנתקלקל אחר כך ואפילו בעיל אחר כך בתולה לא סתרינן טענתה אם לא שיוליד בנים בתר הכי דהא קיימא לן דכל זרע שאינו יורה כחץ אין מזריע וזנות ואמבטי לא תלינן בהו כלל דאי לא תימא הכי הא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו אמר איהו איזיל ואבדוק נפשאי ואינסיב אתתא אחריתי ואמר רבא נושא אדם כמה נשים והוא דמצי למיקם בסיפוקייהו ואי איכא למתלי בזנות ואמבטי מה תועיל הבדיקה. הרי דמלתא דאיהי נאמנת אם אמר איזיל ואבדוק נפשאי שמעינן ליה ותועיל הבדיקה. וכי תימא הני מילי לענין ממונא דהיינו כתובה אבל לענין טענת שאין לו גבורת אנשים והיא נאמנת משום חזקה לעולם אימא לך דלא מהניה בדיקה. ליתא כלל שהרי הגאון מוקי לה לפי משנה ראשונה דאשה נאמנת ויוציא ויתן כתובה ואפ"ה אם אמר איזיל ואבדוק נפשאי שמעינן ליה ומדבריו של הגאון נשמע להריא"ף זכרונו לברכה דבהא לא פליגי אלא משום דמוקי דרבי אמי שלא למעשה וממשנה ראשונה נשמע לאחרונה בדבר שהיא נאמנת וזה ברור. ומודינא דלא שהיננו דינא דהאי אתתא עד דבדיק נפשיה אלא יוציא מיד ויתן כתובה דבשלמא התם איהי לא בעיא למיפק ואנן הוא דמפקינן לה כדי שיקיים מצות פריה ורביה ואי אמר איזיל ואבדוק נפשאי שמעינן ליה ואפילו אי בעיא איהי נמי למיפק שמעינן לה דהא מקיים עמה מצות עונה אבל הכא בנדון דידן שאינו מקיים מצות עונה ומהמנינן לה אי אמר אזיל ואבדוק נפשאי לא שמעינן ליה לבטל עונתה של זו. ואם לא הספיק להוציאה עד שנשא אשה והוליד בנים שוב לא מהימנינן לה אפילו לפום האי שטתא דרגלים לדבר דמשקרא ועיניה נתנה באחר דמלתא דלא שכיח הוא דליהוי ליה גבורת אנשים לזו ולא לזו ובזנות ואמבטי לא תלינן כדפרישית. וטפי אית לן למתלי בשקרותא במה שנתלי בחששי רחיקי והבו דלא לוסיף עלה: והוי יודע דאי תבעה כתובתה לא מהימנא דתלינן דעיניה נתנה באחר והכין כתבו רבוותא ז"ל. ומסתברא לי דלא מיבעיא אי תבעה כתובתה בהדיא אלא [אפילו] הזכירה אותה ברמז. כגון דאמרה ולענין כתובתי לכל יש זמן. וכל דבר הנראה לבית דין שמערמת להסתיר טענת הכתובה כדי שיאמינוה בית דין דלא מהימנא כלל. וכן הבנתי מתוך דברי הריטב"א זכרונו לברכה וזה לשונו. והוא הדין האומרת לבעלה גרשתני דאינה נאמנת אם מזכרת כתובתה עד כאן לשון הריטב"א ז"ל. הרי שהחליף מלת תובעת במלת מזכרת לאשמועינן מאי דכתיבנא ודברים של טעם הם. אבל שתצטרך למחול כתובתה אין לנו ואין צורך באורך. הכלל העולה כי אפילו לפי שטה זו אם נראה לבית דין שהדין מרומה ואלפוה שקרא או כגון שהיא פרוצה ביותר משאר נשים או שהיא חצופה ורגילה בבי דינא ודיינא שמצוה על הדיין להסתלק ממנו ולא יכוף הבעל לגרש. ואם לבו שלם בדבר יכול לגרש לפי שטה זו ולא על ידי נדוי או חרם ואצ"ל על ידי עכו"ם. וז"ל הרשב"א ז"ל בתשובה ומכל מקום שנכוף אותו בשוטים בנדוי בחרם איני רואה בתקנתם והבו דלא לוסיף עלה דיה לאותה תקנה שנכוף אותו בדברים או בפרעון כתובה שיש כפיות הרבה בגמרא בכיוצא בענין זה ע"כ. וכן כתב במקומות בנדון דידן ועדיין יתבאר זה לקמן בע"ה. כללא דנקיטינן מהאי שקלא וטריא דלדעת הני רבוותא תליא הא מלתא בפלוגתא דתרי גמרות ואנן בתר בני בבל גרירינן. אבל מקצת הגאונים כתבו דאפילו לפי גמרא דידן השמים ביני לביניך היינו דמרחקא מיניה כדאמרינן בירושלמי ובהגדה וסברא זו כתבוה הרשב"א והריטב"א וכתב הרשב"א בתשובה וכן הרמב"ן שזו היא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפט"ו מהלכות אישות האשה שבאה לבית דין ואמרה בעלי אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ שמוש שמוליד או שאינו יורה כחץ יעשו הדיינים פשרה וכו' ואעפ"י דמלתא דפשיטא היא דהכי סבר הרב ז"ל כתבתי זה להוציא מלב האומרים דחדא קאמר דהיינו שאינו יורה כחץ ומהבל ימעט. והנה הרב ז"ל בפי"ד דכתב דין מאן דמצי ולא בעי שהוא מורד במקומו אצל דין המורדת ובפרק ט"ו כתב דין מאן דלא מצי לאזדקוקי או מצי ואינו יורה כחץ וזה פשוט מאד אפי' למתחילים. וכדי לקיים הסוגיא דבסוף נדרים לפי האי שטתא כתבו כל המפרשים ז"ל דהא דאמרינן הכא נהי נמי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע לאו למימרא שזו היא הטענה שהיא טוענת אלא סברה דכיון דלא ידע בעלה ביורה כחץ בוטחת בלבה לשקר ולומר השמים ביני לביניך דמימר אמרה כשאטעון כך בבית דין יהא סבור הבעל שאין יורה כחץ ואינו עזות לי דהוא סבור קושטא קאמינא לשון הריטב"א וכן כתבו הרשב"א בסוף נדרים. ואני בעניי דקדקתי בסוגיא וראיתי דהכי מכרעת וכל שכן לפי גרסת הספרים שלנו וכן היא גרסת הרמב"ן והרשב"א שכתוב הכא נמי היא גופה אמרה וכו' אחר כן בדקתי וראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב ביבמות פרק בית שמאי אחר שכתב הדעת הראשון כתב וז"ל ויש לפרש דאפי' בטוענת אינו נזקק לי שאינו יכול אינה נאמנת דסברה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע וסבור הוא דמשום שאינו יורה כחץ אני אומרת כן ואינו עזות לי דהוא סובר דילמא קושטא הוא וכן לשון הגמרא נראה. ובירושלמי אמרו כמה דשמיא רחיקין מן ארעא כן האי אתתא רחיקא מן בעלה משמע לומר שאינו נזקק לה כלל. ופירשו יעשו דרך בקשה יעשו סעודה ויפייס כלומר שאם מרדה אין דנין אותה כדין מורדת ולא כופין ומבקשין ממנו אלא יעשו הם עצמם פשרה ביניהם וכן פירשו מקצת הגאונים ועיקר הוא עד כאן. ומעתה אין מקום למה שהשיג בעל הקונדריס על בעל מגיד משנה כי שתי הטענות בלשון השמים ביני לביניך וכן בסוגיית הגמרא וכדכתיבנא. ומה שכתב מגיד משנה ולפי גמרתנו היא בטוענת שאינו יורה כחץ משום דפשטא משמע כדפרישו בירושלמי כתב כי לפי גמרתנו כולל ג"כ שאינו יורה כחץ כמו שכתב הרב שכללם בדין אחד כי דין אחד להם אפילו לפי גמרתנו. ולפי דעתי שרש"י ז"ל נמי הכי ס"ל שכתב בפ' ב"ש השמים ביני לביניך גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאינו נזקק לי כדרך בני אדם ואין איש להוכיח בינינו ע"כ. וזהו ודאי פירוש הנאות על הלשון. ובסוף נדרים פי' מה שהיה צריך לפי הסוגיא שהוא כולל ג"כ שאינו יורה כחץ ולאשמעינן דהשמים ביני לביניך כולל הכל כמו שכתבו כל המפרשים ואפילו תימא דרש"י ז"ל הוא מבעלי הסברא הראשונה אין קושיא דבפרק ב"ש פירש מה שהוא נאות על הלשון והכא בנדרים מה שהוא מוכרח לפי הסוגיא וזה דרכו של רש"י ז"ל בכמה מקומות למי שהוא רגיל ואין לנו להבין בדבריו ז"ל יותר ממה שהבינו התוס' והמרדכי ז"ל שכתב בפ' הבא על יבמתו השמים ביני לביניך פי' לשמים גלוי שאינך יורה כחץ והכי מפרש לה התם בהדיא בגמרא ולא כפי' הקו' סוף פרק ב"ש גלוי לשמים שאינך נזקק עמי כשאר בני אדם הרי שלא הבינו דברי רש"י ז"ל כדברי בעל הקונדריס כ"ש שהלשון דחוק לפי' ואין מקום להאריך. הרי לך לדעת מקצת הגאונים והרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו כגון מגיד משנה ומגדל עוז והרמב"ן ז"ל וגם הריטב"א ז"ל שהביא סברא זו לבסוף ולא פריך עלה מידי כדפריך עלה הרשב"א ז"ל רבו ורבינו ירוחם שכתב דעת הרב ז"ל. וגם הראב"ד ז"ל בפי' לשון השמים ביני לביניך מודה להני רבוותא שהכי הוא אלא דכתב ז"ל דמהימנינן לה מגו דאי בעיא אמרה שאינו יורה כחץ ע"כ דס"ל ז"ל דביורה כחץ נאמנת כההיא דרבי אמי דפ' הבא על יבמתו. ובודאי שכולם לא ראו את דבריו ולפיכך לא כתבוה והרמב"ן דחה אותם בידים מוכיחות (והמעילי) [והמאירי] כתב עליו ומאי דאתמר עלה בגמ' בנדרים צריך למידחק להאי פירושא ודוק ותשכח. ודברים פשוטים שאין הסוגיא מתיישבת לפי שטה זו ואיפשר דגרסא אחרת היתה לו ולא כתבתי דעתו אלא להוציא מדעת האומר שדעתו הוא כדעת רבינו ומה שלא השיג עליו איפשר שהוא מפני שהרב הגדול סובר בהדיא שמי שטוענת שאינו יורה כחץ לא מהימנא א"כ כיון שמסכים. עליו בפירוש הלשון של השמים ביני לביניך אינו משיג עליו והראשון עיקר. ומעתה מי הוא זה אשר ערב אל לבו לגשת לכוף לגרש ולהוציא אשה מתחת בעלה כנגד כל הני רבוותא דכתיבנא לעיל אין זה אלא מן המתמיהין או שלבם גס בהוראה ואפילו שיהיו בעזרתו כמה וכמה הלא ירוצצו את גלגלתו כ"ש בחומרת אשת איש. ולא על זה המורה אני קורא תגר לבד כי אם על מהר"ר יוסף קולון ז"ל שהתיר כיוצא בזו ונתן אצבע בין שיניו של זה המורה הרב קצף מעט וזה עזר לרעה להוציא הלשונות מפשטן לעשות מעשה זר מעשהו ונכריה עבודתו. ואפשר לי ללמד זכות על הרב ז"ל כי שמא לא ראה חדושי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ז"ל שכתבו שיש מקצת גאונים שסוברים שמהדין גם כן אינה נאמנת ושזו היא סברת הרמב"ם ז"ל והלא הרשב"א ז"ל שהוא מבעלי הסברא הראשונה ז"ל ואפילו הכי כתב בשעת מעשה שאין ראוי לכוף כי ודאי אם היה רואה אותם היה מכיר בחכמתו כי מה שכתב בחבורו הוא להלכה ולא למעשה ומפני שלא ראה אלא דברי מהר"ם ז"ל שתלה הדבר בפריצות הדור אמר הוא ז"ל כיון ששהתה עשר שנים רגלים לדבר דקושטא קאמרה אבל הרשב"א לא נמנע בשעת מעשה אלא מפני המחלוקת של הגאונים ז"ל שדבריהם קבלה היא ואפילו הכי יש להרהר אחר דבריו אלא שאין משיבין וכו'. ואפשר שהרב ז"ל הכיר את האשה והיא צנועה ביותר וקים ליה דקושטא קא טענה ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות וגם בזה אני חוכך להחמיר שהרי בעלי סברא זו לא חלקו כלל בין צנועות לפרוצות. ואת"ל שהרב ראה את הכל ואפ"ה כתב שכופין למעשה לא נחוש אנו לעשות מעשה כמוהו להקל כיון שלא כתב דברי הרמב"ם ודברי הרשב"א בתשובה והשיב עליהם ואפילו שהיה משיב עליהם ומביא ראיות לבטל דבריהם חייבין אנו לבטל ראיותיו ולקיים דברי הראשונים ואפי' שלא נדע לבטל ראיותיו לא נסמוך עליו עד שיפרש את דבריהם לפי שיטתו וזה ברור. ואם אבוא לכתוב ראיות לזה נצא מכוונת הדרוש כ"ש שהרי בר מחלוקתו בצדו ואדם גדול היה ועליו אני סומך בזה וכל כיוצא בו דאיכא גט מעושה וחשש ממזרות. וז"ל הרשב"א בתשובה עוד שאלת ראובן הכהן שנשא לאה ונפלה קטטה ביניהם באומרה שלא היה יכול לשמש עמה ושהיה רוצה למשמש בידים והיתה צועקת על זה עד ששלחה מביתו והכניס אמה עבריה שנתגרשה מאחר ולא קדשה ראובן זה וילדה לו בת ולאה טוענת שזו הערמה בשביל צעקתה ואינו נאמן שילדה לו שהיא גרושה ואין אדם משים עצמו רשע. תשובה בכל דבר שהוא יודע כמוה היא נאמנת שאינה מעיזה פניה לומר אינו יכול דאינו יכול דקאמרה אינו יכול כלל הוא מדקאמרה שאינו אלא ממשמש וכל כי האי נאמנת כדאיתא בשלהי נדרים אמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה וכו' אבל אינו יכול דאיהו נמי ידע לא משקרא דודאי לא דברה בזה משנתינו ואפי' שלא באה מחמת טענה כופין אותו מיד או להוציא או ליתן כתובה לפי שאין כופין אלא לאותם שבפרק המדיר בעל פוליפוס וחביריו אבל בירושלמי השמים ביני לביניך שאינו יכול שכך אמרו כמה דשמיא וכו' ויעשו דרך בקשה היינו יעשה סעודה ויפייס ומדברי הרמב"ם ז"ל פט"ו מהלכות אישות נראה שמפרש כדברי הירושלמי אלא שפי' יעשו דרך פשרה ופשרה זו איני יודע מה טיבה כיון שהיא נאמנת מחמת טענה מאמינין אותה אלא אפילו לדברי הירושלמי יראה שיעשה סעודה או סעודות ודברים של פיוס שאם היה כעס בלבה יסור ע"י הפיוס ולפי ראות בית דין עד מתי יהיה זמן הפיוס ופייסה ולא אפייסה כופין או להוציא או ליתן כתובה כך דעתי נוטה אלא שיש לחוש על הירושלמי. ולענין הנדוניא יראה לי שיש לה כיון שמתירין אותה לינשא ויש מפרשים דלא מהימנה לאפוקי ממונא עד כאן: עוד כ' בתשוב' אחר שהביא שתי הדעות וז"ל וסוף דבר אחר שהדבר עמוק ותלוי בגדולי עולם אל תכניס עצמך בין המצרים ולהוציא אשה מתחת בעלה ולהוציא ממון ממי שמוחזק בו אלא בין כך ובין כך קבל עצתם שאמרו ז"ל יעשו דרך בקשה ופיוס שיפייסו ביניהם והטל שלום ביניהם ועד שנכוף להוציא נשתדל לפייס ולבקש שירצו זה את זה בשלום ע"כ. וזו כתובה בסימן אלף ק"ה בסוף. יש ללמוד מהכא כמה דברים חדא שאם הוליד בנים אחר כך שוב אינה נאמנת אפי' לדעת הסברא הראשונה דטעמא מפני שהיא גרושה והוא כהן ואין אדם משים עצמו רשע הא לאו הכי הבנים ראיה והוא ז"ל לא השיב בזה דבר משמע דשפיר קאמרי. ותו דאין כאן כפייה לא בשוטים ולא בנדוי וחרם. ותו שדעת הרמב"ם ז"ל כדעת הירושלמי. ותו דעל ידי הסעודה תתפייס ויוסר כעסה ומועיל אפילו לטענת אינו יכול. ותו דאפי' לדעתו ז"ל יש לחוש לירושלמי כל שכן שרבים ונכבדים פסקוהו. ותו דמוקמינן ממונא בחזקת מאריה ואפי' הנדוניא לא מפקינן מיניה: עוד כתב וזה לשונו. האשה שאמרה לבעלה שאינו יכול כלל נאמנת ומכל מקום בית דין באין עליו דרך בקשה ואומרים לה תני דעתך על בעליך שמא מתוך איבה אין אתם נכנסים לחדר ועושין להם סעודה. שמא מתוך כך יתנו דעתם זה על זה. ואם היא אינה רוצה ואינה שומעת להם בכך אלא שהיא רוצה להתגרש מבקשים מן הבעל לגרש ואם לא רצה כופין אותו ליתן כתובה. אבל אין כופין אותו ליתן גט. אלא יכולין בית דין לאיים עליו בדברים ובלבד שלא ינדוהו ולא יבזוהו ולא יצערו אותו בגופו עד כאן לשונו. וזו כתובה בסימן תי"ד קודם האחרות שלמעלה: ולענין הכתובה חולק הרא"ש ז"ל באותה תשובה שכתב שכופין לגרש שאין כופין אותו לתת כתובה לפי שהוא עומד וצווח שיש לו גבורת אנשים. ומכל מקום מודה הרא"ש ז"ל שאין כופין אותו בשוטים כיון דאיכא פלוגתא שכן כתב בתשובה והטור בשמו וזה לשונו. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים כדי שלא יהיה גט מעושה עד כאן: הרי אתה רואה בעיניך כי אפי' לדעת בעלי הסברא הראשונה אין כאן כפייה בשוטים אלא לדעת הרא"ש ז"ל אומרים לו כבר חייבוך רבנן וכו' ולדעת הרשב"א ז"ל כופין על ידי כתובה. ולדעת בעלי הסברא האחרת אינה נאמנת כלל ולהם ראוי לשמוע שלא להרבות ממזרים בישראל שגם בעלי הסברא הראשונה חששו להם. כל שכן בזמן הזה שהדור פרוץ מרובה על העומד ודור מה רמו עיניו ועפעפיו יישירו נגד ההצלחות המדומות ושאר התאוות. ואם בדורו של מהר"ם היה הדור פרוץ כל שכן בדורנו. סוף דבר בה סליקנא ובה נחיתנא כל מי שיכוף בשוטים בכל טענה חוץ מבעל פוליפוס וחברותיה קרוב בעיני שמרבה ממזרים בישראל: וזהו לשון מהר"ם ז"ל בתשובה. אבל בישען על ביתו ולא יעמוד דידע בה לא משקרא הילכך מהימנא כדרב המנונא וכו'. אבל בדורות הללו שיש נשים פרוצות אין ראוי להאמינם ויעשו דרך בקשה עד כאן לשונו. הרי לך בהדיא שבכל דור ודור הפריצות הולך וגדל וראוי לגדור פרצה זו ומוטב שתצא אחת או שתים לתרבות רעה משתצא דבר מלכות בכל הנשים שכופין להוציא בכל אחת מאלה הטענות ילמדו לשקר להפקיע עצמן מתחת בעליהן: ומה שכתב הר"ן ז"ל כי תשובת מהר"ם ז"ל היא בשלא שהתה כלל אבל היכא דשהתה חמשה או ששה שנים רגלים לדבר דקושטא קאמרה אם קבלה נקבל אבל אין הלשון מורה על זה. ומתוך כתבו הראשון נראה שתלה הטעם מפני שהיתה תובעת כתובתה. אבל היכא דאינה תובעת כי הכא נאמנת אפי' בדורות הללו וזה אינו נכון כלל שעושה את מהר"ם ז"ל חולק עם רבותיו ועם רבותינו הצרפתים ז"ל. הכלל כי אין אלו אלא דברי נביאות בדברי מהר"ם ז"ל כל שכן שאיני רואה שיש לסמוך על אותה התשובה כלל לפי שאינו אלא נושא ונותן עם בר מחלוקתו דוק ותשכח. וגם הרב זכרונו לברכה לא כתב לכוף בשוטים כמו שכתב המורה הזה ז"ל: והנלענ"ד שהריא"ף ז"ל סובר דאין האשה נאמנת כדעת הרמב"ם ז"ל שקבלה בידינו שאינו חולק עליו אלא במקצת מקומות ונער יכתבם. גם כי הרב ז"ל לא תלה הדבר אלא בששהתה עשר שנים כמ"ש בפ' הבא ע"י. ותו דבשלמא אי טענת אינו יורה כחץ וטענת אין לו גבורת אנשים דין אחד להם היינו דלא הוצרך לכתוב תרווייהו והביא ההיא דנדרים דקשיא עלה דהבא ע"י ותריץ להו דהיכא דאנן מפקי כגון ששהתה מהימנא למיגביה כתובה היכא דאמרה דאינו יורה כחץ אבל בנדרים דאיהי בעיא למיפק לא מהימנא. אבל בטענת אינו יכול הכא והתם שוין הם ואינה נאמנת ומשום הכי לא הוצרך לכתוב דין הטוענת שאין לו גבורת אנשים. ותו בפ' ב"ש הביא המשנה כצורתה השמים ביני לביניך יעשו דרך פשרה ולשון המשנה כולל הכל כמו שכתבנו למעלה. ותו דבשלמא אינה נאמנת היינו דאין הרב מזכיר בקושייתו אלא טענת יורה כחץ אלא אי אמרת דנאמנת במלתא דקים ליה הא קשיא נמי לר' אמי דאמר דברים שבינו לבינה נאמנת במלתא דלא קים ליה הא במלתא דלא קים ליה אינה נאמנת ואמאי לא הזכיר זה הרב דהוה עדיפא דהסברא הפוכה לגמרי. תדע שכל בעלי הסברא הראשונה כך סדרו הקושיא ועיין בפי' הר"ן ז"ל בנדרים ותמצא. אלא סברת רבינו הגדול דבכל טענה אינה נאמנת אם לא שהתה עשר שנים. ועוד יש קצת ראיה שהרמב"ן ז"ל חיבר הלכות נדרים להלכות הריא"ף וסברתו ז"ל שאינה נאמנת כדכתיבנא. ולענין אם מותר לישא אחרת עליה הדבר פשוט מאד שכיון שאין כופין אותו להוציא והיא אינה יושבת תחתיו נהי דלא דיינינן לה בדין מורדת אבל מותר הוא לישא אשה אחרת דלישב ובטל מפריה ורביה לא תיקן רגמ"ה. וזה לשון הריטב"א ביבמות וכבר פירשנו כי בכיוצא בזה שישא אשה אחרת מפני מצות פריה ורביה כיון שהיא גרמה לו לא החרים רבינו גרשום ולא אזלינן בהא בתר מנהגא ע"כ. וכן כתב נמוקי יוסף ביבמות וכל שכן לדעת הרשב"א שכתב שלא תיקן ז"ל אלא לאלף החמישי ואעפ"י שכתבו התוס' והמפרשים בסוף נדרים על אשה שאמרה טמאה אני לך האמינה בעלה וגרשה שעבר על התקנה שאני התם שהיא רוצה לשבת תחתיו לשמשו ומותרת היא ולא היה לו להאמינה אבל הכא שאינה רוצה לישב עמו בזה לא תקן כלל אלא אם כן יחוש לעצמו ויודע דקושטא קאמרה ויודע מחשבות מכיר בו: כללי דנקטינן מהאי שקלא וטריא דלא עבדינן בהא מלתא עובדא ולא כייפינן לא בשוטים ולא בנדוי ולא בחרם לא ע"י עכו"ם ולא לצערו בגופו ולא בממונו ואין אומרים לו כבר חייבוך רבנן שהרי יש מקצת רבנן שלא חייבוהו. ואין מוציאין ממנו כתובה ואפילו נדונייתא דהעמד ממון בחזקת מי שהוא בידו וראוי לגעור במי שירצה לכוף וכל שכן על ידי עכו"ם שזה נקרא מוסר לדעתי נוסף על שהגט מעושה אלא אומרים פלוגתא דרבנן היא ודינך הוא מסור לשמים אם אתה יודע בעצמך שטוענת אמת תוציאנה ואם לאו לא תחוש ויעשו דרך בקשה ואם לא ירצו להתפייס הסתלק מהם ואם לא רצתה לשבת תחתיו מותר לישא אשה אחרת. ואם תשהה עשר שנים כך כופין אותו להוציא לקיים מצות פריה ורביה. ואם רצה לגרשה אין עובר על התקנה כיון שאינה רוצה לשמשו. ואין דנין אותה בדין מורדת כיון שבאה מחמת טענה שלא תיקן הגאון אלא שלא יוציאנה בעל כרחה: שוב ראיתי במרדכי בשם ר"ת ז"ל דלא אמר רב המנונא דמהימנא אלא במילי דאתו מידו לידה כגון נתינת הגט. אבל במילי דלא אתי מידו לידה כגון דאמרה שאינו מתקשה לא. וסברת המרדכי כמהר"ם שבדורות הללו שיש פרוצות ועזות אין להאמינם עד כאן בשלהי קדושין. וכתב עוד בשם רבינו שמשון בן אברהם ז"ל וזה לשונו ומשם דנתי על האשה שאמרה בפני בעלה ישען על ביתו ולא יעמוד דמהימנא מהאי טעמא. וכוונתי למה שכתבתם בשם ריב"א וביורה כחץ לא ידע אעפ"י כן לא רצית לעשות מעשה וכו'. וכי בכל אלו יאמר מהרר"י קולון ז"ל דאיירי בדלא שהו או בדתבעה כתובה. דוד ן' זמרא: