שו"ת רדב"ז/אלף קעט

אלף קעט

שאלה מעשה היה באחד מבני הגדולים שמת ביום טוב ראשון של פסח שחל בחמישי בשבת והמתינו עד הלילה שהיא יום טוב שני ונתעסקו בו ישראל והוליכוהו לבית הקברות וצוה אביו את משרתיו שלא יקברוהו אלא עד דמדומי חמה הכנסת שבת כדי להצילו מדין חבוט הקבר וכיון שראו החברים שלא רצו לקוברו חזרו להם ונשאר המת מוטל עד שהלך למחר אביו ביום טוב שני וקברו סמוך ממש לשקיעת החמה וחזרו לעיר בליל שבת. ועתה צריך לדעת אם היה מותר להלינו אם נקרא זה לכבודו. עוד אם הועיל להצילו מדין חבוט הקבר במה שהניחוהו עד סמוך לשקיעת החמה. עוד אם היה מותר ללכת ביום טוב שני חוץ לתחום הואיל ולא היו מלוין את המת לפי שיש יותר מתחום שבת. עוד אם עשו החברים איסור במה שיצאו חוץ לתחום וחזרו ולא עשו המצוה. עוד אם יש בחזרה צד איסור לפי שחזרו ממקום שהוא קרוב לבית הקברות לפי שהעיר גדולה הרבה ועשויה כקשת ובהליכה דרך היתר ובחזרה חזרו דרך הקשת. עוד אם היו מותרים לבא אל בתיהם או היו צריכים לשבת בראש הקשת עד מוצאי שבת. עוד היה במעשה שצוה (לו) אביו [של] מת שיניחו לו תפליו תחת שיחיו של מת וקברם עמו אם יש תועלת למת בזה או אם הדבר אסור מפני אבדן כתבי הקדש: תשובה הנני משיב על ראשון ראשון. תנן בפרק נגמר הדין כל המלין את מתו עובר בלא תעשה דכתיב לא תלין נבלתו וגו' ואם היה בארץ ישראל עבר נמי משום לא תטמא את אדמתך וגו'. וחכמי האמת החמירו בה הרבה ואמרו כי בהלינו את המת נכנסים בו כחות הטומאה התאבים להתלבש בגוף העשוי בצלם של מעלה והם שולטין בלילה והנשמה מצטערת הרבה ואין מכניסין אותה למחיצתה עד שיקבר הגוף. וכן אמרו במדרש רות כל זמן דגופא לא נחית לדוכתיה נפשא דיליה אוף הכי וכן נמצא במדרש הנעלם בכמה מקומות. עוד יש טעם אחר נכון מאד על דרך סוד העיבור כי שמא הגיע זמנו להתגלגל וזה שהלינו נמצא מאחר ודוחה גזרותיו של הקב"ה כי הוא חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח וזה שמלינו מבטל מחשבתו יתברך כי כל עוד שלא נקבר הגוף לא תתגלגל הנשמה רמז לזה מה שכתוב אחר פסוק זה לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים וגו'. מכל מקום אמרו חז"ל שאם הלינו לכבודו ולהשלים צרכיו מותר ובנדון דידן פשיטא לי כיון שלא הועיל להצילו מחבוט הקבר כמו שאני עתיד לבאר בע"ה לא נקרא זה לכבודו אלא אדרבה קלון הוא לו. אלא אפילו תימא שניצול ע"י כך מדין הקבר לא נקרא זה לכבודו אלא כגון להביא לו ארון ותכריכין שהוא דבר של כבוד אבל ענין העונש לא נקרא כבוד וכל שכן שלא ניתן לידחות הלאו של לא תלין נבלתו משום ספק שמא יהיה נדון בדין חיבוט הקבר שמא לא יהיה נדון וכ"ש שהדבר ברור שלא הועיל כלום להצילו מדין חיבוט הקבר מכמה טעמי. חדא כי מי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לבטל גזירת קונו ודינו ואם היה חפץ יתברך להצילו מדין חיבוט הקבר היה ממיתו ערב שבת ממש וכיון שהמיתו בחמישי משמע שחפץ לדונו וזה מתחכם עליו יתברך רחמנא ליצלן מהאי דעתא ואפילו תימה דבשבתא לא שכיח דינא כלל הקצור קצרה ידו יתברך מלהפרע ממנו ביום ראשון ויום שני או בדין אחר רע וקשה מחיבוט הקבר. עוד אני אומר כי אינו ניצול מחיבוט הקבר אלא מי שמת סמוך לשבת ונקבר עם דמדומי חמה אבל מי שמת בבקר ושהו אותו עד סמוך לשבת אינו ניצול. עוד בעינן תנאי אחר שיהיה צדיק ובעל מצות הרבה אבל מי שאין בו מדות אלו אדרבה מכביד עליו העונש דמעייני בדיניה טובא. שוב מצאתי ברייתא וז"ל שאלו תלמידיו את ר' אליעזר כיצד דין הקבר אמר להם בזמן שאדם נפטר מן העולם בא מלאך המות ויושב על קברו ומכה איתו ואומר לו הגד לי מה שמך ומשיב לו שמי גלוי וידוע למי שאמר והיה העולם ואיני יודע שמי מיד מכניסין בו רוח ונשמה בפיו ומעמידין ומושיבין אותו בדין א"ר יהושע כמין שלשלשת (יד) [יש] ביד מלאך המות חציה של אש וחציה של ברזל ומכה בה פעם אחת איבריו מתפרקין שנייה עצמותיו מתפזרין ובאין מלאכי השרת ומקבצין אותם ומכה אותו פעם שלישית עד שנעשה אפר. יום שני דנין בכך ויום שלישי ביותר כיצד דנין אותו משתי עיניו ומב' אזניו ומשפתיו ולמה מפני שהוציא דבר תפלות ומלשונו מפני שהעיד עדות שקר וחרף בני אדם וכן כולם. רבי מאיר אומר קשה דין חיבוט הקבר יותר מדינה של גהינם שאין דנין בתוכה אלא רשעים ומי"ג שנה ומעלה ודין חיבוט הקבר אפילו צדיקים גמורים דנין בה ואפילו גמולי חלב ויונקי שדים ואפילו נפלים נידונין בה מכאן אמרו הדר בארץ ישראל ומת בערב שבת קודם שקיעת החמה ונקבר בשעת תקיעת שופר בערב שבת אינו רואה חיבוט הקבר וכל מי שאוהב את הצדקות ואת התוכחות וגמילות חסדים והכנסת אורחים ומתפלל בכוונה אפילו מת בבבל ומת בערב שבת אינו רואה דין חיבוט הקבר ואף לא דינה של גהינם שנאמר קראתי מצרה לי וגו'. מצרה זה חיבוט הקבר מבטן שאול זה דינה של גהינם למדת ממנה שיש דין חיבוט הקבר שלשה ימים. עוד דבעינן שימות בע"ש קודם שקיעת החמה וסמוך לה ונקבר עם דמדומי חמה. עוד דבעינן שימות בארץ ישראל ואם היה בחוצה לארץ צריך שימצאו בו התנאים הנזכרים. אבל מת בחמישי ובח"ל ולא היו בו התנאים הנזכרים בברייתא ולא מקצתם טוב היה לו ולאביו לדחות את מטתו מיד כיון שלא הועיל כלל בהלנתו אלא אדרבא וזה פשוט מאד. ולענין אם היה מותר ללכת חוץ לתחום ביו"ט שני הואיל ולא היו מלוין את המת לגבי אביו איכא למימר יו"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן דפסקינן כרב אשי דאמר הכי פרקא קמא דיום טוב וכיון שלא היו יכולים לקוברו עד שיבא אביו הויא הליכתו לצורך המת ומותר אבל שאר בני אדם שהלכו ללות את החי חללו את המועד דבקושי התירו ללות את המת ביו"ט שני אבל בנ"ד שלא היו מלוין את המת ודאי אסור. ורבני צרפת התירו ללות את המת חוץ לתחום אפילו רוכבים ולא הסכים הרב ר' משה בר מיימון זכרונו לברכה עמהם ולא האחרונים אלא בשני תנאים שיהיה בלי אפשר ללכת אלא רוכבים ולקוברים לבדם אבל שאר בני אדם אסורים. ולדעת הכל אסור לצאת חוץ לתחום אלא עם המת ללותו או אותם שיש בהם צורך לקבורתו ואפילו לגבי אביו לבי מגמגם דכיון שלא היה המת עמהם איכא משום חשדא והראיה דתניא הכל מודים שלא יקוץ ארזים לעשותם נסרים כדי לעשות לו ארון וטעמא דמלתא מפני שהיא מלאכה רחוקה מן המת ואיכא משום חשדא והשתא אתה דן קל וחומר אם בהיות המת עמהם אסרו לקוץ ארזים ואפילו בחול המועד משום חשדא. כל שכן בנדון דידן שאין המת עמהם והוא יו"ט דאיכא חשדא דלא מסיקי אינשי אדעתייהו שהוליכו את המת והשהו אותו מתחלת יום חמישי עד סוף יום ששי. וכיוצא בזה כתב ריב"ש ז"ל בתשובה בסימן קי"ז. עוד שלא היה הליכתו הכרחית לצורך המת שהרי היו לשם החברים והיה יכול לצוות להם או לעבדיו אשר היו שם שהלכו עם המת שיקברוהו סמוך לשקיעת החמה. ואע"ג דלויית המת איננה הכרחית ואפילו הכי התירוה לא קשיא כלל דסוף סוף איכא מצוה ללוותו וכל דבהדי מת התירו רבנן אבל הכא דאין המת עמהם ובשעה שיוצא חוץ לתחום אין עושה מצוה לא התירו ומודה אני שאם לא היו שם קוברים שהיה מותר לצאת חוץ לתחום לקוברו ומיהו אם היה רחוק שלא היו מגיעים לו היום לקוברו אסור לצאת חוץ לתחום וכן כתב ריב"ש באותה תשובה. והאלהים יכפר בעד כי שגגה היא וסברי מצוה קא עבדינן. ולענין אם היו מותרים לחזור לא מיבעיא אם אין שם ד' אלפים אמה דאמרינן הבלעת תחומין דפשיטא דמותרין לחזור אלא אפילו יש שם יותר משני תחומי שבת מותר לחזור שלא תהא מכשילו לעתיד לבוא. ואעפ"י שהרמב"ן ז"ל נסתפק בדבר בספר תורת האדם מתוך לשונו משמע שרוצה להקל וכן כתב בעל מגיד משנה להקל וכן אני אומר להקל דיו"ט שני מדרבנן הוא ומשום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם דאנן השתא ידעינן בקיבועא דירחא. ואע"ג דכתב בספר כל בו מעשה בבדרש במת שמת במקום אחד והתירו לשנים מן הקרובים ללוותו עד בדרש ולרכוב בדרך אך לא שבו באותו היום למקומם אך נשארו בעיר בדרש אותו היום. ומשמע מהאי עובדא דאסור לחזור. לא קשיא כלל חדא שלא רצו לשוב על רגליהם ורוכבים על סוסים לא התירו להם דהבו דלא לוסיף עלה דדוקא בשעת שמלוין את המת התירו רכיבה אבל בחזרה לא התירו. ותו כיון שהיו במקום מיושב ויותר טוב ממקומם מה צורך שיחזרו וליכא הכא טעמא שלא תהא מכשילן אבל בנדון דידן שהבית הקברות הוא במקום שמם ומדבר ואפילו אילן אין שם להסתר מהשמש ואין שם לא מאכל ומשתה ודאי דאיכא טעמא שלא תהא מכשילן ולפיכך מותרין לחזור ולהביא כלי אומנת הקברים בידם. וא"ת מאי למימר הלא אין עירוב והוצאה ליו"ט. י"ל דהני מילי בדבר שיש בהם צורך היום קצת אבל דבר שאין בו צורך היום קצת כגון אבנים לבנין אסור והכלים כיון שאין בהם צורך בחזרה אימא לאבנים לצורך בנין דמו ואסור קמ"ל דמותר. ומעתה אתה למד לחברים אעפ"י שלא קברו את המת היו מותרים לחזור שלא תהא מכשילן כל שכן שכבר עשו מצוה בחפירת הקבר וזה ברור. ומעתה מה ששאלת לענין העיר העשויה כקשת לנדון דידן לא איצטרך אלא לעלמא אם שבת קרוב לראש הקשת בתוך אלפים אמה ורחוק מביתו הרבה כגון שביתו היא בראש הקשת הב'. הדבר ברור כיון שהוא רשאי ליכנס בתוך הקשת שהוא תחומו כיון שנכנס נכנס ומותר לבוא אל ביתו דרך הקשת אעפ"י שהיא בראש הקשת השני ונמצא מהלך ממקומו עד הקשת אלפים וכל עיגול הקשת שהוא רחוק הרי זה מותר ומתוך פשיטותו לא ראו הפוסקים לכותבו. אבל בקשתי ומצאתי המאירי שכתב כן בהדיא וז"ל ואין ספק שאפילו היה הקשת רחב וארוך כל כך עד שבין שני ראשין יותר מארבעה אלפים אמה אורך ובין קשת ליתר יש הרבה יותר מאלפים אמה דודאי אותם האנשים ששבתו בקשת יכולים לילך כל עגולו של קשת וריבועו ויכולין לבוא עד ראשי הקשת ומשם ואילך אלפים אמה עכ"ל. הרי לך בהדיא שהיו יכולין לבוא לבתיהם דרך הקשת אבל לבוא דרך היתר צריך עיון במדידה אם יש יותר מד' אלפים אמה בין שני ראשיהם ואם יש יותר מאלפים אמה מן הקשת ליתר. ואת"ל שיש יותר מאלפים דילמא באותו המקום שיש יותר מאלפים מהקשת ליתר אין בו במשך ארבע אלפים אמה: הכלל העולה שכל עוד שלא נמדד יפה אין ראוי שיבאו אלא דרך הקשת שנתברר לכם שאין משם לבית הקברות אלא פחות מאלפים אמה והוצרכתי לכתוב זה לפי שיארע בכל ערב שבת ויקברו אותו קרוב לשקיעת החמה ולא נשאר שהות ביום לבא דרך היתר והכא ליכא טעמא דשלא תהא מכשילן לעתיד לבוא דאע"ג דאמרינן האי טעמא לענין שבת הני מילי ליוצא להציל מיד הגיים וכו' דבהיתר יצאו אבל קבורת המת שלא הותרה בשבת. וגדולה מזו אני אומר דאפי' ביו"ט שני ממש לא התירו לחזור אלא בזמן דליכא לחזור אלא בהכי אבל הכא דאפשר להם לחזור דרך הקשת לא נתיר להם לחזור דרך היתר ובאיסורא וזה פשוט וכן צריך להזהיר את הקוברים. ולענין הנחת התפילין הדבר פשוט דאסור לאבד כתבי הקדש דאפילו ס"ת שבלה לא התירו אלא בכלי חרס ואצל צורבה מדרבנן אבל תפילין כשרים אסור וכן הוכחנו אותו על ככה והוציאן וראינו אותם שעדיין לא נפסדו ולא נתקלקלו. ואם היה הנפטר נזהר הרבה במצות תפלין כבר היה מקום להניחן על קברו ועל ארונו לפי שעה לומר קיים זה מה שכתוב בזה כמו שעשו לחזקיה אבל איני רואה בדור הזה מי שראוי לכך אלא אדרבה מכבידין עליו העונש לפי שמדקדקין אחריו לראות אם היה ראוי לכך או לא. וכבר כתבו הפוסקים דהאידנא אין מניחין ס"ת על ארון אפילו על גדול הדור. הכלל העולה שאין ראוי לאדם להתחכם על קונו אלא תמים תהיה עם ה' אלהיך. והנלע"ד כתבתי: