שו"ת רדב"ז/אלף קלב
אלף קלב
[עריכה]שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי במי שנשבע לתת לחבירו סך כך וכך ולא השיגה ידו אלא למקצת אותו הסך אם מחוייב לקיים שבועתו במה שהשיגה ידו או דילמא כיון שלא יכול לקיים שבועתו כולה לא מקיים מקצתה: תשובה חייב לקיים מקצתה דגרסינן בשבועות שתים א' רבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב ומשמע דחייב על כל זית וזית ממנה משום דחלה השבועה על כל זית וזית ממנה אף הכא נמי חלה השבועה על כל פרוטה ופרוטה מהסך. וא"ת א"כ אין חילוק בין שבועה שאוכל ככר זו לשבועה שאוכלנה וכ"ת אה"נ לא משמע הכי כיון דאיכא הפרש ביניהם לענין שבועה שלא אוכל ככר זו לשבועה שלא אוכלנה. דשבועה שלא אוכל ככר זו ואכל ממנה כזית חייב ואלו שבועה שלא אוכלנה לא מחייב עד שיאכל את כולה כדאיתא בגמרא. י"ל דשבועה שאוכל ככר זו נתחייב בכולה היכא דאיתא או במאי דאשתייר מינה דומיא דשלא אוכל דאיתסר בכזית ממנה וכן בכל כזית וכזית אבל שבועה שאוכלנה לא חייב עצמו בכולה אצא היכא דאיתא קמיה כולה ואם אבד מקצתה פטור מאכיל' הנשאר כך תירץ הריטב"א ז"ל. אי נמי שבועה שאוכל ככר זו פטר עצמו בכזית ממנה אבל שבועה שאוכלנה לא פטר עצמו עד שיאכל את כולה וזה שלא כדעת הרא"ה ז"ל. ומ"מ לנדון דידן ליכא פלוגתא דשבועה חלה על הכל ועל מקצת. וכן כתב הרא"ה ז"ל וז"ל מי שנשבע לפרוע לחבירו סך ידוע ואינו יכול לפרוע ויכול לפרוע מקצת חייב הוא לפרוע אותו מקצת דעל כולה ועל מקצתה משתבע כיון דאיכא הנאה במקצתה ולאפוקי נשבע ללכת למקום פלוני מסויים שאם אינו יכול להגיע שם שאין לו ללכת למקום שיכול דהא ליכא הנאה באותו מקצת וכן כל כיוצא בזה עכ"ד ודברים ברורים הם. ולענין מי שנשבע לאכול ככר זה דעתי נוטה לדעת המקילים דפטר נפשיה בכזית ממנה. וא"ת למאי נפקא מינה נשייליה אם דעתו היה לאכול את כל הככר לא מיפטר עד דאכיל לכוליה. וי"ל כגון דאמר איני יודע מה היה בלבי או שאמר כוונתי היתה למה שיהיה מובן מלשוני ודכוותה תירצו בתוספות. והנלע"ד כתבתי: