שו"ת רדב"ז/אלף קכט

אלף קכט

שאלה שאילו מקומי דקהו קהייתא. במילי דאורייתא. על נשואי אתתא שמה יקותא. דאיתנסיבת בקטנותא מגו תיגרא וקטטא כי מאן אביה לתתה. וגברא אשתבאי. אזל ולא אתא. ואשכחנא סהדותא עלה דהאי מילתא ושרינא אתתא. ואנא הוינא במניינא ואמטינא שיבא מכשורא. ואתנסיבת כדין וכשורה. אי בעית אימא קרא. ואי בעית אימא סברא. והשתא אתא גברא רבה. ואייתי ממערבא איגרתא וכתיב בה סהדותא דאית בה רעותא. לאפוקי אתתא. ודא פשר מילתא. דנתרצה האב ודילמא בשתיקותא ואייתי כמה שמעתתא לסיעתא מתניתי ומתניתא וקא פסיק ותני האשה אסורה וכל הדרכים האלו בה. ואיברא דקטיר קא חזינא הכא דלא סיימוה קמיה ולא ידע גופא דעובדא היכי הוה. דמאן דשאיל אמר דעמדה האשה במצרים שתים עשרה שנה בחזקת אשת איש ולא שאל כענין דליכא הכא חזקת אשת איש כלל ואפי' באתרא דידה דכיון דקטנה נשאת ומקמי גדולתה אשתבאי גברא ולא אתא ליכא חזקה. ותו דכלהו סהדי קמאי ובתראי ובתראי דבתראי מודו דהות שם תיגרא וקטטה ובריר להו דבתחלה לא היה אביה מרוצה אלא דתרי מינייהו אמרי לבסוף נתרצה. ותו דכולהו מודו דנשאת על יד גברא אלמא ותקיפא כהני דבי ריש גלותא דלא מחזקי ולא מחזקינן בהו. ומהני טעמי איכא למימר דגריעא האי חזקה מקלא בעלמא ואפילו בלא סהדי הוה מצי למימר דאי אתא אביה ואמר לא נתרצתי מהמנינן ליה ומבטלינן האי קלא דאיכא כמה אמתלאות דלא נתרצה והא דקא מתעגנא ואזלא משום דכולי עלמא לאו דינא גמירי עד דמתרמי להו חכם הלכך ליכא הכא חזקת אשת איש אלא חזקת עיגון בטעותא. ואי משום הני אומדני דקא מכניף מרי דשמעתא למיסר אתתא אומדני דלא מוכחי נינהו מכמה טעמי חדא דלאו בעלי תורה נינהו. ותו דילמא טעו בדשמואל דאמר חוששין שמא נתרצה האב. ותו דילמא טעו בדריש לקיש וסברי דקטנה אית לה ידה ויד אביה. ותו כיון דשתק האב סברי שנתרצה ולא היא דמרתח הוא דקא רתח או מירתת קא רתת. ותו דנשאת ע"י גברא תקיפא. ומי יוכל לדין את שתקיף ועובדא דגבעת בנימן מוכחא. ואי משום דהוו בעילותיו בעילת זנות הא ודאי ליתא כלל דכיון דנסיב לה ע"י חופה וקדושין שוב אין בעילותיו בעילת זנות אפילו בתר דערער האב. והכי כתב הריב"ש ז"ל ואפי' תימא דדיניה דריב"ש לא גמר פוק חזי בשוק של זונות דאיכא כמה עוברי עבירה ואפי' בעריות החמורות ואין חוששין לבעילת זנות וכ"ש דאיכא למתלי דטעו וסברי דאשתו הות כדכתיב' לעיל. וא"ת כיון דהוי דין מרומה לא היה ראוי לדון אותו. הא לא קשיא כלל דהא מי שלבו שלם ידוננו וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק כ"ד מהלכות סנהדרין והכא לב המתירין היה שלם בדבר. וא"ת והרי עדי נשים בעו חקירה ודרישה. וי"ל דבדיעבד בעדי נשים כשרה והכי כתב ריב"ש ז"ל. ותו דמאן לימא לן דמקבלי סהדותא לא עבוד דרישה וחקירה כמה דאפשר להו ובהכי סגי וכן כתב הר"ם והרא"ה ז"ל. והתימא על החכם האוסר היכי קביל סהדותא למידק בתר בי דינא דהא אפי' במלתא דאיכא פלוגתא אמרינן בי דינא בתר בי דינא לא דייקי. ועובדא דר' דוסא ור' יהושע במשנת אם אינן מכירים מוכח כן דוק ותשכח. והשתא אתינא לברורי טעמי דשריותא דאתתא בסיעתא דשמיא חדא דבסהדי אשתכח פסולא דבזוגא קמא איכא חד פסול וקי"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואע"ג שכתב הרא"ש ור"י ז"ל דאין עד פוסל את חבירו אלא אם כן כוונו להעיד בשעת מעשה. הרי ר"ש סובר דכוונה לבד פוסלת וכן כתב הרמ"ה ז"ל דהגדה גרידא או כוונה גרידא פוסלת דפשטא דמתני' דיש נוחלין הכי משמע וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ה מהל' עדות ואף הריא"ף ז"ל סתמו בפירוש כפשטא דמתניתין והכי מוכח מתשובתו דכוונה לבד פוסלת כ"ש הגדה בב"ד. ותו דרוב מפרשים אמרי דהא דאמרינן דשיילינן להו לאסהודי אתיתו כו' אשעה דאתו לב"ד לאסהודי שיילינן להו כפשטא דמלתא וכן כתב הרשב"א וכתב וזו כדעת רש"י וכן כתב הר"ן וכן נ"י וכן דעת הרמב"ן וכ"ז הפך ממה שכתב החכם בשיור ההוראה. ומהשתא אפי' לא כוונו להעיד בשעת החופה הרי כוונו בשעת עדות בב"ד וכל העדות בטלה. ותו דכל דאיכא ספיקא אי לאסהודי בטלה כל העדות וכ"כ הרמב"ן והרמ"ה ז"ל. ותו דלכולהו סהדי שיילי וכן כתבו המפרשים והכא חד מן סהדי ליתוהי דמית. ותו דאיכא מאן דאמר דמקמי דאסהידו שיילינן להו אבל לבתר דאסהידו לא שיילינן דמשום דלא לימרו דנטפלו לפסולין אף הם אמרי למיחזי אתינא. ותו דכל דבר הנעשה ברוב עם כגון קדושין ונשואין שיילינן להו אי למחזי אתו או לאסהודי והא מלתא כתובה כל הפוסקים וכל בעלי החדושין והקשו על רשב"ם מכח סברא זו ואם כן מה שכתב החכם אנן סהדי וכולי ליתא כלל דהא קמאי וקמאי דקמאי אסהידו איפכא ואפילו העידו אחר כדי דבור עדותם בטלה וכל שכן דהני ידעי בהני והני ידעי בהני וכן דקדקתי מלשון קבלת העדות שכתוב ומהם אמרו שנמצאו במעמד וכו'. ובר מן דין ובר מן דין בתרי סהדי קמאי אחר כדי דבור כתוך כדי דבור דמי וכן כתב ר"י בשם ר' ישעיהו גבי נמצא א' זומם ולא ראיתי בזה חולק דאפי' הראב"ד ז"ל לא השיג על הרב אלא בנמצא אחד מהם זומם אבל נמצא אחד מהם פסול מודה הוא וכן הוא בתוס' וטעמא דמלתא משום דצרופו משעת מעשה הרי לך לדעת כל הני רבוותא זוגא קמא לית ביה מששא ולא נשאר אלא עד א' דזוגא בתראה ולדעת מקצת אף זוגא בתרא נפסל דהא ידעי הני בהני וכדכתיבנא. ותו דבזוגא בתראה נמצא אחד מהם זומם. ולא חשחין אנחנא על דנא פתגם לאתבותיה כיון דאשכחנא הרמב"ם והרא"ש והר"י בנו ורבינו ירוחם תלמידו ונמוקי יוסף ובעל מגדל עוז ז"ל שכתבו שאם נמצא א' מהם זומם כל העדות בטלה אפילו אחר כדי דבור והכי משמע לי מדקבע גמרא מימרא דרבא עלה דרישא דמתניתין ואם כן לא נחוש למה שהשיג הראב"ד כי לשון הרב ז"ל מבואר יפה ומובן ואדמתמה על הרב דמה נענש היה ראוי להם יתמה על הר"י בן גיאת שכתב שאם הוזמו שנים נהרגים שלשתם. ומדברי רש"י ליכא סייעתא כלל גם מה שכתבו התוס' במכות לתרץ קושיא כתבו כך. אי נמי דדוקא לענין דברי רבי שמעון אבל לרבי עקיבא דק"ל כוותיה לא שנא וכן משמע מדבריהם בסנהדרין יעויין משם. ואפי' איכא כמה דפליגי עליה דהרמב"ם ז"ל אתריה דמר הוא וכוותיה עבדינן. ומעתה אף לדברי החכם שהכשיר חבירו של הפסול עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. ומה שסייע להא מלתא מתשובת ריב"ש לא סיימוה קמיה דהא כתב באותה תשובה בעצמה פעמים שלש דעדות העד השני היה בתוך כדי דבור של ראשון ומהאי טעמא למד הרב ז"ל דהוה מצי קמא למיהדר בתוך כדי דבור דסהדא בתרא ועיקר טעמא נקט דהמקדש בע"א לאו כלום הוא וקל להבין וע"כ אית לן למימר הכי דהא בתרי סהדי קמאי אחר כדי דבור כתוך כדי דבור דמי וכדכתיבנא לעיל. וליכא למכשרינהו להני סהדי משום דאתו לאסהודי מכח הכרזה וטעמא משום דלא נתכוון אלא לכשרים חדא דלא הות כדמשמע מתוך כתב ידו של החכם המורה. ותו דאיכא מאן דפליג בה רבי שמואל והרמ"ה ז"ל. ותו דהזמנה ומצוה להחרים שמענו אבל הכרזה לא שמענו. ואי לחרם לא דמיא דחרם לא חל אלא על הכשרים להעיד וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה ומשום הכי אין צריך להוציא את הפסולין אבל המזמין עדים צריך להוציא את הפסולין וכן כתבו כל הפוסקים. ואיברא דלא זו היא הזמנה דאיירו בה רבוותא ז"ל אלא הזמנה שבשעת מעשה אבל הזמנה לבוא לב"ד להעיד עביד לכולהו סהדי בב"א ואפילו העידו אחר כדי דבור אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול או זומם לית מששא בהאי סהדותא. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דאפילו למ"ד דכוונה לבדה והגדה לבדה אינה פוסלת מודה הוא דהזמנה כי האי להעיד יחד פוסלת אבל תרעא כיון דרוח רוח. וליכא למכשרינהו נמי משום דכל חד לא היה מכיר בפיסולו של חברו כדכתב הריא"ף ז"ל בתשובה חדא דהרא"ש והר"י ורבינו ירוחם ור"ת ונימוקי יוסף והמרדכי בפרק כיצד העדים חולקים על הריא"ף ז"ל. ותו דהר"ם ז"ל לא אמרה אלא בזמן שאין רגילין זה בזה ואלו הכא בני עיר אחד והם דרים בירושלם והם מעט מזער וכולם בני מלאכה אחת רגילים הם אלו אצל אלו וזה מפורסם מאד במלכות הזה כי בני עיר אחת נעשים כאלו הם אחים נגד בני עיר אחרת ואפילו בערביים נמצא כן וברגילות תליא מלתא וטעמא ולא בבקיאות הדינים. גם מדברי רש"י והרשב"א ז"ל בתשובה נראה שהם חלוקים על הריא"ף ז"ל. ותו דלא אמרה ז"ל אלא בשטרא דאיכא טעמי דלמילוי חתמו. ותו דמספיקא לא מבטלינן שטרא אבל בסהדי דמסהדי על פה באנפי בי דינא לא אמר. כללא דמילתא דלא מכשרינן להני סהדי דאית בידי ממערבא לא מטעמא דאתו למיחזי ולא מטעמא דאסהידו אחר כדי דבור ולא מטעמא דהכרזה ולא מטעמא דהזמנה ולאו משום שלא הכירו זה את זה. והשתא אתינא לברורי טעמא דפסולא דהני סהדי בס"ד. חדא דהא נתקבלו שלא בפני בעל דין ורוב הפוסקים הסכימו דבעינן ושלחו לו ולא בא בהדי הנך טעמי ומשום דפשע אפקיעוה רבנן לממוניה וכן כתב הרא"ש והר"י ורבינו ירוחם ז"ל והעיד ז"ל על הרמב"ם ז"ל דבעינן בכולן ושלחו לו ולא בא. והתוספות ור"ח ונמוקי יוסף והמרדכי והעיד על גרסת הריא"ף ז"ל ואביאס"ף והמאירי ואם קבלו העדות אינה כלום וכן דעת הפוסקים אשר ראיתי חוץ מראב"ן. ומה שכתב החכם בשיור שכן דעת הרמב"ם דבדיעבד העדות כשרה הא ליתא שהרי כתב גם בדיני ממונות וכולי. ומה שכתב אין מקבלין בלשון לכתחלה לא שמעינן שאם היה הוא וכו' מקבלין אפילו לכתחלה וזה ברור. והחולקים הראב"ד לפי הפי' השני ונמשכו אחריו הרשב"א ובעל העטור ואור זרוע והר"ר דוראן ז"ל. וכד מעיינת בה שפיר תשכח דאע"ג דלא בעו ושלחו לו ולא בא בהדי הנך חדא מהנך מיהא בעו אבל היכא דאין התובע חולה ולא עדיו חולים ולא מבקשים לילך למדה"י לכ"ע לא מקבלינן אפילו היכא דנתבע בעיר אחרת עד דשלחו להודיעו. והא דכתב באור זרוע והיכא דמצא עדיו בעיר אחרת מצא שאני כמוצא מוציאה ודמיא ממש להיו מבקשים לילך למדה"י. והא דכתב בעל העטור או שזה במקום רחוק וזה במקום רחוק התם משמע דביודעים לו עדות בשטר איירי ולישנא דאין יודעים לחתום הכי דאיק ועד אחד בשטר אינו כלום. ולפיכך באים לב"ד וכותבין לו קבלת עדות במקום שטר ובכי האי גונא מקבלין שלא בפני בעל דין שהרי יכולין לכתוב לו שטר שלא בפניו. תדע דאפילו במקום רחוק בעינן חדא מהנך דכתב הר"ר דוראן בשם הרשב"א ז"ל אלא אם כן היו העדים מבקשים לילך למדה"י והבעל דין היה במקום רחוק ולא יכול לבא וכו' ואם איתא בטעמא שהבעל דין במקום רחוק סגי אלמא תרתי בעינן. ואפילו תימא דסברת הני רבוותא דמקבלין בעיר אחרת הנ"מ במקום רחוק הרבה אבל מכאן עד ירושלם קרוב הוא ושיירות מצויות. ואפי' תימא דרחוק הוא הרי רוב הפוסקים והריא"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל מכללם שאנו נוהגים בהם בכל דבר בעו ושלחו לו ולא בא. ומה שכתב החכם דהא דלא מקבלינן עדות שלא בפני בע"ד בדיני ממונות מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא וכ"ש בעדי נשים ומוכח לה מדברי הרשב"א ז"ל בפרק הגוזל עד כאן. מאריה דאברהם מרה דשמעתא מסיק לה בצ"ע ואיהו עביד בה עובדא לאפוקי אתתא מתותי בעלה ולעשות בניה ממזרים אין זה כי אם רוח אחרת. ובעיקר קושיתו של הרשב"א ז"ל איכא לתרוצי דמדין הפקר נגעו בה וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל בתשובה. ותו איכא למפסל האי סהדותא משום דהוי למיסר אתתא בתר דנשאת ודמיא לדיני נפשות ואפילו הוא חולה ושלחו לו ולא בא או בעיר אחרת לא מקבלינן דלא גרע מדינו של שור דאמרינן יבא בעל השור ויעמוד על שורו וכן כתב הרשב"א ז"ל בפ' הגוזל וההיא שכתב הרא"ש ז"ל בתשובות פירפיניא"ן וז"ל תחלה אני כותב דשלא כהוגן עשו שקבלו עדות שלא בפני האשה ושלא בפני בעלה שנשאת שיבא בעל השור ויעמוד על שורו. ועוד היה ראוי שתקובל ע"י ישראל הבקיאים בדרישה וחקירה שידרשו ויחקרו היטב כדי שלא לאסור אשה על בעלה דתניא בשילהי יבמות אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה וכו' ובנדון שלנו לאסור אשה על בעלה הכל מודים דבעינן דרישה וחקירה ולקבל העדות בפני בעל דין ובפני גדולי ישראל שידעו וכו'. הרי לך מפורש דמשום דאתא למיסר אשה על בעלה יצאת עדותן מכלל עדי נשים ואתי לכלל דיני נפשות ובעינן בפני בע"ד ובדרישה וחקירה והעדות אפי' בדיעבד בטלה כמו שביארנו ואע"ג שהחכם המורה מפליג דברי הרא"ש ז"ל לדברים אחרים קל להבין למי שעמד על כל לשון התשובה שאין הכוונה כן. וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל הא דאמרינן אין בודקין את עדי נשים בדרישה היינו שבאים להעיד קודם שנשאת האשה אבל אם נשאת צריכין דרישה וחקירה עד כאן. וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל בשילהי יבמות ע"ש. וזה לשון המאירי ומקבלין עדות שלא בפני בעל דין לאפרושי מאיסורא כגון שיש עדים שנתקדשה פלונית משמע אבל אם נשאת לא מקבלינן דאי לא תימא הכי לשמעינן נשאת דהוי רבותא טפי. והשתא מה שכתב החכם המורה ומעשים בכל יום וכולי לא קשיא דדילמא חזא עובדא. אי נמי במי ששמעו שמת בעלה ונשאת דאי אתי לא מציא מכחישתו אבל הכא אסהדי קא סמכא וניחא נמי מההוא דקדיש באבנא דכוחלא דפרשי מינה רבנן דמקמי דנשאת הוו אמרי דאיכא סהדי אבל לבתר דנשאת לא והיינו דפרישו מינה לחומרא בעלמא ולא אפקוה. אי נמי התם אי אתו סהדי מאידית ליכא דמכחיש להו אבל הכא אפי' דאתו מאידית לעולם תרי ותרי הוו. א"נ התם קלא דמקמי אירוסין אבל לקלא דבתר אירוסין לא חיישינן וכן כתב הרמ"ה ז"ל וכל שכן לקלא דלבתר נשואין לא חיישינן וחזקת עגונה בטעותא גרועה מקול ושוברו עמו כדכתיבנא לעיל. והשתא ניחא נמי מה שרצה להוכיח מדברי הרמב"ן ז"ל אודאי סתם עדי נשים לא בעו דרישה וחקירה ואיפשר נמי דלא בעו בפני בעל דין דכ"ע בעלי הדין נינהו אבל לאסור אשה על בעלה ולהעניש ולהלקות את בניה אם יבואו בקהל לא אמרה אדם מעולם. וניחא נמי מה שהוכיח מתשובת הרשב"א ז"ל דהתם לא הוי לאסור אשה על בעלה אלא להתיר אשה לעלמא. אי נמי דהתם לא הוזקקו לשאול אם היא מגורשת אלא אם עבר אתקנת רבינו גרשום מאור הגולה וכן כתב ז"ל שזה אינו בא לדון בינו ובין האשה וכולי. ומה שרצה להוכיח דבעיר אחרת מקבלין שלא בפני בעל דין ליתא דשאני התם דקרוביה היו בעלי זרוע ומה שעשו לשלוחים הראשונים יוכיח והוי כשלחו לו ולא בא. ותו דהוצרך לטרוח אחר העדים ושמא לא ימצאם עוד. ותו שהיו יראים להתראות במקום שהאשה שם. ותו שכל זה לא היה אלא לפוטרו מעונש תקנת ר"ג. ותו דאיכא למימר דלסניפין בעלמא כתבה עם שאר הטעמים וכן דרך בעלי התשובות. והשתא ניחא נמי מתשובת ריב"ש דמרת מירונא מקודשת היתה לא נשואה וזו אינה צריכה לפנים דלאפרושי מאיסורא מקבלים שלא בפני בעל דין. ומעתה יש לדון קל וחומר אם לממון הקל לא נחוש לקלא כיון דאיכא סהדי לאסור אשה על בעלה ולדונה בכל הדרכים האלה לא כל שכן שלא נחוש. ותו איכא למפסל הני סהדי משום דלא הוי בדרישה וחקירה כיון דדמיא לדיני נפשות כדכתיבנא משם הרא"ש והרשב"א והרמב"ן ז"ל והעדות פסולה בדיעבד ובודאי דלא עבד דרישה וחקירה דאם עבד שום דרישה או חקירה לא היה מקבל עדות בן תמאם שהוא דבר מפורסם מאד לכל בני המלכות הזה שיצא מטרבלוס קודם שנולדה האשה ושוב לא חזר לשם. כללא דמילתא דלית שום מששא וחששא בהאי סהדותא לאפוקי אתתא מתותי גברא. ואיכא למידק דאפי' אתו תרי סהדי ומסהדי סהדותא דמתקבל לבי דינא כהוגן וכהלכה ואמרי שנתרצה הרב תרי ותרי נינהו הוי ספיקא דרבנן לפי דעת רוב הפוסקים ואוקי אתתא אחזקת פנויה דאשעת קדושין קמסהדי דחזקה הבאה מכח עדות לא עדיפא מעדות וכיון דבטלה עדות בטלה חזקה וכן כתב הריטב"א ז"ל בשם התוספות וכן העלה הרמב"ן והר"ן ז"ל ובעל ספר המאורות בעובדא דינאי מלכא וכל שכן בנדון דידן דלא הויא חזקה אלא מחמת פרסום בטעותא דאפי' הויא חזקה אלימתא לא הויא אלא מדרבנן וכן נראה מדברי רש"י ז"ל בפי' המשנה וכן כתב הריטב"א ז"ל בלי פקפוק ובכי האי גוונא אפי' למ"ד אם נשאת תצא הכא לא תצא. ואעיקרא דדינא איכא פלוגתא אם תצא או לא בתוס' בפרק האשה איכא תרי לישני וכן בחדושי הרשב"א. וריב"ש סבר דלא תצא וז"ל ולמ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא אם נשאת תצא אם לא נשאת לאחד מעדיה ולמ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן ומוקמינן אתתא אחזקתה הרי זו לא תנשא לכתחלה עד כאן. משמע דאם נשאת לא תצא ואנן קי"ל כמ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן וכן משמע פשטא דברייתא דרבי יוסי ב"ר מנחם ופשטא דסוגיא דעלה אבל אין בידינו כח להכריע בין הראשונים ופשטא דברייתא דב' אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הכי משמע וכיון דאיכא פלוגתא אזלינן בה לקולא כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן וכן כתב החכם בעצמו בהוראה אחרת שכל ספק שיולד אזלינן ביה לקולא מטעמא דכתיבנא. תו איכא טעמא אחרינא דעד כאן לא פליגי אלא אם באו עדים ואח"כ נשאת דעברה אדרבנן וקנסוה אבל נשאת בהיתר על פי ב"ד ואח"כ באו עדים לכ"ע לא תצא דאפילו בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דמדינא איכא לאוקומה בחזקת אשת איש כתב הרשב"א ז"ל וההוא דהאשה רבה דאמר לה חלוף היו הדברים דאקשינן תרי ותרי נינהו וכולי מסתברא משום דהני תרי דאמרי חלוף הדברים לא באו עד שנתיבמה הוא דאמרינן מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני שנתיבמת על פיהם וכולי ותדע לך דהא ר' מנחם בר רבי יוסי וכולי בית שמאי בשנים אומרים לא נתקדשה ונשאת על פיהם ואחר כך באו עדים שנתקדשה לא תצא והדין מלתא ברירא היא ומסתברא דכיון דלא עבדא איסורא לא קנסינן לה. תו איכא טעמא אחרינא דשריותא דסהדי דקא שרו לה אתו ברישא והכין כתב ר"י ב"ר ברוך ואעפ"י שהתוספות חלוקים עליו כדאי הוא לסמוך עליו היכא דנשאת דאין לך שעת הדחק גדול מזה: כללא דנקטינן מהאי שקלא וטריא דאתתא שריא ובניה כשרים מכמה טעמי חדא דבזוגא קמא דסהדי איכא חד פסול ופסיל לחבריה. תו דבזוגא בתרא איכא חד זומם ופסיל לחבריה. ותו דנתקבלה שלא בפני בעל דין והם לא חולים ולא מבקשים לילך למ"ה ולא במקום רחוק מאד ולא שלחו לו ולא בא. ותו דהויא כדיני נפשות כיון דאתו לאסור אותה על בעל' ולהענישה ולעשות את בניה ממזרים. ותו דהויא בלא דרישה וחקירה. ותו דלא הוה לה חזקת אשת איש אלא חזקת עגון בטעות וגרוע הוא מקול בעלמא ותו דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומוקמינן לה אחזקת פנויה. ותו דאם נשאת איכא מ"ד דלא תצא וכל ספק אזלינן לקולא. ותו דנשאת ואח"כ באו עדים האוסרים אותה. ותו דסהדי דשרו לה אתו ברישא הרי איכא הכא עשרה טעמי דשריותא דכל חד וחד סגי באנפי נפשיה וכל שכן בהצטרפות כולם. וכולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. והנראה לעניות דעתי כתבתי: