שו"ת רדב"ז/אלף ק
שאלה ילמדנו רבינו כי מקצת העם מדברים בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד אם יש חילוק בין התוקע בעצמו לשומעים: תשובה יש חילוק ביניהם כי התוקע בעצמו שעושה המצוה ומברך הברכה אסור לו לדבר עד שישלים המצוה ודמיא ממש לבודק שאין ראוי לדבר עד שישלים המצוה אבל השומעים אין ראוי לגעור בהם אם מדברים בנתיים שהרי אם שמע תשעה תקיעות בתשעה שעות יצא וכן כתב בעל מגיד משנה שאין ראוי לגעור בהם. אבל רואה אני שילמדו את העם בנחת שלא ידברו שהרי בברכה שבירך התוקע הם יוצאים ידי ברכת המצוה והברכה היא על השמיעה שכך הוא נוסח הברכה לשמוע קול שופר וכיון שהקהל חייבין לשמוע תקיעות על סדר הברכות עדיין לא נגמר חיוב שמיעתן. ותו דמי יודע אם יארע אונס לתוקע ויצטרך א' מן הקהל לתקוע תקיעות דמעומד ומעשים בכל יום כן. ודמיא למה שאמרו בירושלמי כי הטעם שאסור לדבר בעוד שקורין בתורה הוא מפני שבזמנם לא היה כל אחד ואחד משבעה העולים מברך לפניה ולאחריה [ועתה] נהגו היתר לדבר בעוד שקורין בתורה. ואע"פ שאין אנו סומכין על זה מ"מ למדנו ממנו טעם למנהג הרע הזה שכל העם מספרים ומדברים בעוד שקורין בתורה ויש ראיה גמורה לנדון שלנו לפיכך ראוי ללמדם שלא ישיחו בנתיים בלא גערה כי דברי חכמים בנחת נשמעים. וכן כתוב בספר הרמזים לרבינו יעקב ז"ל דבין הקהל בין התוקע אין ראוי שידברו כלל: