שו"ת רדב"ז/אלף עד

אלף עד

שאלה אלמנה אשת ראובן שקיבלה קידושין משמעון ונתקבלו קידושין בב"ד (י"ב) והוציאה מתחת ידה מכתב פתוחי חותם שקבלה על עצמה אחר מות בעלה בימי אבלו ואסרה על נפשה גוף שבעולם להנאת תשמיש לזמן רב ע"ד רבים מפורשים והיא גם היא אמרה שחזרה ונתחרטה בקידושין הנז' כי אמרה שאותן הקידושין היו שלא ברצונה כי השקוה חמר מלא מסך ודברים המוציאים את האדם מדעתו ודוגמה השקוה ועתה היא מתחרטת על הקדושין הנז'. ילמדנו רבינו אם נדר זה יש בו התרה ואם יש לטענותיה ממש ושכרו כפול מן השמים: תשובה כבר ידעת שהנדר שהודר ע"ד רבים מפורשים לדבר מצוה יש לו התרה ובמצוה כל שהו סגי ודלא כר"ת ומאן דעמיה ז"ל בהסכמת כל האחרונים ז"ל בנ"ד כ"ש שהיא מצוה רבה שאע"פ שהאיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה מ"מ מצוה עבדה דמיניה ומינה מתקיימת המצוה דבהדיא שנינו האשה מחקדשת בה ובשלוחה ואמרינן בגמרא מצוה בה יותר מבשלוחה ואפי' ר' יוחנן ן' ברוקא דקאמר במתניתן על שניהם הוא אומר ויברך וכו' לא אתא לאיפלוגי על ת"ק אלא הכי קאמר אע"פ שהאשה אינה מצווה עבדא מצוה שמקיימת דבר ה' שאמר ויברך אותם וכו' א"כ נדר זה שיש בו מצוה גדולה אפי' ע"ד רבים מפורשים יש לו התרה אם תתחרט וכיון שקבלה קידושין אין לה חרטה גדולה מזו ועידי הקידושין הם עידי החרטה ולאו כל כמינה לחזור ולהתנחם בקבלת הקידושין וכשם שאין נחמתה מהניא לבטל הקידושין לא מהניא נמי לענין חרטה כ"ש דאנן סהדי שאין פיה ולבה שוין בענין חרטת הקידושין דרוצה אשה בקב ותפלות מט' קבים ופרישות וטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו ומה גם שאשה זו תמיד היא בצער בשער בת רבים הגונים ושאינם הגונים רעים ויפים ובאים אליה דרך גגות וקרפיפין ועתה בקידושין אלו נחה שקטה אין יוצא ואין בא ונתגלה מצפוני לבה מאחר שנתקדשה מיד מסכו ביין את בשרם היא והוא ותורד כדה על ידה ותשקהו ועמדה באהבה רבא וזה בזה געגעו והתענגו על רוב שלום וכל זה מורה באצבע שקבלה הקידושין בלב שלם ובנפש חפצה ונתחרטה על האיסור שאסרה על נפשה ואם כעת מראה תומה ותחתיה ערמה אין חוששין לה שאפשר שהיא עושה כן לפייס את שתי בנותיה או לסיבה אחרת ולאו כל כמינה שכל דבריה מן השפה ולחוץ ואין לבה מסכים עמה ומבטל את דבריה. מעתה הנדר הזה יש לו התרה ומתירין לה בעל כרחה אחר שנתרצית בתחלה בקבלת הקידושין כמדובר ואם אינה רוצה מורדת מיקריא ודנין אותה כדין מורדת גמורה. נאם חותם לאהבת האמת כמ"ש הנביא האמת והשלום אהבו: [חיים כפוסי] בוצינא דנהורא החכם השלם נר"ו. בעט"י אשר אתי גשתי באתי להשמיע במרום קדשו על חזות קשה אשר נתפשט ונתפשטה המספחת ממורי היתר למצחקי קובייא בשבת שמצאו בדברי הפוסקים ז"ל שצחוק בקוביא חכמה היא ואינה מלאכה טחו מראות עיניהם מהשכיל לבותם שאם אמרו שהיא חכמה היינו לענין שאם היינו אומרים שהיא מלאכה אז אפי' שהקוביא אינו מדבר (שאינו) מוקצה היה אסור. אמנם היות הקוביא מן הדבר המוקצה אפי' שנאמר שהיא חכמה מנ"ל לצחוק ולהתירו לטלטל בשבת ואמרו ז"ל ומה אם הזהירו שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול שנאמר ודבר דבר ק"ו שלא יהא טלטולך בשבת כטלטולך בחול. ולצחוק בחול אצל יחידי סגולה אסור כ"ש אצל בעלי תורה משום שמצחק בדברים בטלים שאין ראוי לשחוק אלא בדברי תורה וחכמה כמו שמביא הטור ח"מ סי' ש"ע וא"כ איך נתיר להמון העם בשבת ואמרינן פ"ק דע"ז אשרי האיש זה שלא הלך בטרטיאות וכו' מפני שהם מושב לצים שהם מקומות שמתאספים לצחוק ואפי' בחול אסור ולא הותר ללכת בטרטיאות בשבת אלא לפקח על עסקי רבים וכל מקום שנאספים שם אגודה כדי לצחוק נקרא טרטיאות ושם ליצנותא נמצא וכו' לכן מלאני לבי לשום פני נגד מורי היתר ואל מי מקדושים אפנה להקים דגל אמיתת התורה לאמיתו נגד המשחיתים ומאתו מענה לשון אדרוש יאזרני יורני אור התורה ויעיר לי אוזן לשמוע בלימודים שותה בצמא את דבריו הצעיר יהודה חמאי: תשובה דברים אלו אסור לשמעם כ"ש להשיב עליהם. כי אותם הבלים הם ובעליהם כיוצא בהם מגואלים מתועבים משוקצים ומוקצין הם שאף בחול אסור משום דרכי האמורי. המרדכי בשם ה"ר יוסף טוב עלם ז"ל [כתב] שהעוסק בהם הוא בנידוי שמניח חיי עולם וישובו ובניינו ועוסק בחורבנו כ"ש ביום השבת קדש. מעתה אין לחדש רק בייא בייא על המשחק בו בכל מין קובייא ולהודיע כי הוא נלכד בפח ועשה מדמו שחוק ותאכלהו אש לא נופח ופערה פיה לבלי חק ומין עצמו אסור קשור עצור בעצמותיו וישחקו ימיו וגם ליליו. ואם שוב ישוב להיות שומר שבת מחללו. מחול לו שרוי לו מותר לו. הצעיר [מאיר נאוויזון חיים כפוסי]