שו"ת רדב"ז/אלף כו
שאלת ממני אודיעך דעתי במי שטען על חבירו וזה משיבו כבר השבעתני על טענה זו אם משביעין אותו פעם אחרת:
תשובה אם טען נשבעתי לך ביני לבינך היה נראה לומר שאין בדבריו כלום דאי לא תימא הכי לא תמצא מקום נשבועה אלא דמתוך סוגיית הגמרא פ' שנים אוחזין משמע דאפילו ביניו לבינו נאמן ודקא קשיא ולא תמצא מקום לשבועה לא קשיא דמצי למימר ליה או תשבע לי עתה או כשתשבע לי תשבע בפני ב"ד או בפני עדים. והוי יודע שאין הדברים אמורים אלא באומר נתרצית שאשבע ביני לבינך וזה מודה לו אלא שאומר עדיין לא נשבעת אבל אם טוען לא נתרציתי צריך לישבע שנתרצה שאין זו תקנתא לתקנתא והשתא ניחא טפי דיש מקום לשבועה. ואם אמר נשבעתי בפני פלוני ופלוני אם אפשר לברר מבררין הדבר ואם אי אפשר לברר כגון (או) שמתו או שהלכו למדינת הים צריך לראות אם היה חייב לו שבועה מן התורה כגון מודה במקצת או מכחיש עד אחד או שבועת השומרים אז משביעין אותו פעם אחרת (אחת) או יפרע לו מה שטען עליו דליכא טעמא דתקנתא לתקנתא לא עבדינן ואם היה חייב לו שבועת היסת דרבנן הסכימו הגאונים דאין חוזרין ומשביעין אותו פעם אחרת ונמצא לר"ת שתי תשובות באחת אמר שמשביעין ובאחת אמר אין משביעין ולא נודע איזה אחרונה. וכתבו המפרשים ז"ל דמסתמא באחרונה חזר להורות לדברי הגאונים ז"ל וטעמא דשבועת הסת תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. אלא דקשיא לי א"כ בטלת לתקנת רב נחמן שכל אדם יכפור בכל ויאמר כבר נשבעתי לך שבועת הסת בפני פלוני ופלוני ובשלמא אם אמר והלכו להם למדינת הים איכא למימר דילמא מרתת ולא משקר דילמא אתו למחר ומכחישי ליה אבל הוא יעשה בערמה ויאמר בפני פלוני ופלוני ומתו וליכא למימר דאי טעין הכי לא מהימנין ליה דהא איכא נמי טעמא דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. ובשלמא גבי חשוד שייך שפיר האי טעמא דאף על גב דמעקר תקנתא דרבנן לגבי חשוד הא מקיימא שפיר ככולי עלמא בלא חשדי. ומתוך הדוחק אני אימר דכיון שתקנו הגאונים להחרים על כל מי שטוען על חבירו דבר שאינו או שחייב לחבירו ואינו מודה לו לא מיעקרא תקנתא דרב נחמן דירא הוא לטעון שקר מפני עונש החרם. הילכך אם יטעון כך אע"ג דאין משביעין אותו דמחרימין חרם סתם מתקנת הגאונים ומאיימין עליו. ומדברי הריא"ף ז"ל נראה דאפי' בשבועה דאורייתא נאמן ואין משביעין אותו וז"ל ושמעינן מהא דהיכא דנתחייב שבועה בב"ד ויצא מב"ד ולאחר זמן תבעו חבירו באותה שבועה ואמר נשבעתי ולא באו עדים שלא נשבע שהוא נאמן ואינו חייב לישבע ע"כ. וא"ת בשלמא שבועה דרבנן איכא טעמא דתקנתא לתקנתא לא עבדינן אבל בשבועה דאורייתא מאי איכא למימר. וי"ל דלדעת הרב ז"ל דאינו תובע אותו ממון ממש אלא בתובע אותו שבועה לבד שאומר כבר עמדנו בדין ונתחייבת לי שבועה וזה טוען כבר נשבעתי וכל טענה שאינה מחייבת ממון אינה מחייבת שבועה אבל אם טענו ממון וזה טוען כבר נשבעתי על טענה זו לכ"ע חייב שבועה ומהאי טעמא משמע דאפילו משבועת הסת פטרו הרב ז"ל והיינו דכתב ואינו חייב לישבע משמע שום שבועה. ומכל מקום ראשונים ואחרונים חולקים עליו בדין זה. וטענה זו מחייבת ממון שהרי אם לא ירצה לישבע יפרע מה שטען עליו חבירו בתחלה וכיון שהיא טענה הגורמת ממון משביעין אותו הסת ובשבועת הסת אלמלא משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן הוה מחייבין ליה שבועה. והשתא דאתינן להכי מצי לתרוצי קושיא דלעיל דאין הדברים אמורים אלא בשטוען עליו עמדנו בדין ונתחייבת לי שבועה וזה טוען כבר נשבעתי. אבל אם טוען עליו מנה לי בידך וזה טוען כבר עמדנו בדין על טענה זו ונשבעתי אינו נאמן כלל שהרי לא על השבועה הם באים לדון שנאמר תקנתא לתקנתא לא עבדינן אלא על המנה הם באים לדון הילכך איכא לתקנתא דרב נחמן שפיר. והכי משמע לישנא דגמרא דלמדו ממנו דין זה א"ר יוחנן היה חייב לחבירו שבועה בב"ד וכו' ומשמע שהדבר מוסכם בין שניהם שעמדו בדין ונתחייב שבועה אלא שזה אומר לא נשבעת וזה אומר נשבעתי. והלשון אשר בא בשאלה אינו בדקדוק הילכך הכי צריך להיות מי שטען על חבירו נתחייבת לי שבועה על טענה פלוני וזה משיבו כבר השבעתני על טענה זו בכי האי גוונא אין משביעין אותו. אבל אם טען מנה לי בידך וזה משיבו כבר עמדנו בב"ד על טענה זו ונשבעתי עליה אינו פטור משבועה דא"כ בטלת לה לתקנת רב נחמן. והוי יודע שאם המנהג לישבע בב"ה בקהל שוב אינו נאמן לומר נשבעתי מהא דאמר איסי אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא אם יש רואה יביא ראיה ויפטר. והנראה לע"ד כתבתי: