שו"ת רדב"ז/אלף ט
שאלת ממני ידיד נפשי על מה סמכו במצרים בשעה שעושין מצה שמורה שישראל לשין ועורכין ומקטפין והנכרי אופה דהא בעינן לשם מצה ונכרי אדעתא דנפשיה קא עביד. ואפילו שאומרים לו לאפות לשם מצה אדעתא דנפשיה קא עביד. וכ"ת דאין אפייתה בכלל עשייתה הא ליתא כלל מדפרכינן עלה דרבא בפ' כל שעה דאמר מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות ואי לאו דבעי לתיתה שימור למאי ופרכינן עלה וליעבד ליה שמירה משעת אפייה משמע דבשעת אפייה בעי שימור לשמה. וכן העלה הרשב"א ז"ל בתשובה סימן כ"ו וז"ל ומעתה על כרחנו אין אדם יוצא במצה שלשה נכרי אפילו ישראל עומד על גביו ומזהירו שיכוין לשם מצה לפי באין העכו"ם עושה אלא לדעת עצמו לא לדעתנו. ועוד העלה באותה תשובה שמצה שלשה השוטה אפי' אחרים עומדים על גביו אין יוצאין בה. אבל בחרש וקטן העלה שהוא תלוי במחלוקת מפרשים והסכמתו ז"ל דאין יוצאין בה אפילו אחרים עומדין על גבן. וכן נראה שהוא דעת הפייט שיסד באזהרת הפסח נמנע שלא ילוש חרש שוטה וקטן ועכו"ם שהימר. וכל האוכל מצה על ידיהם יבוש ויחפור וכו'. וא"כ צריך טעם על מה סמכו ואין פוצה פה על זה:
תשובה צריך שתדע דעיקר מה שאמרו צריך שימור לשם מצה הוא לשמור אותה מחימוץ ויש לזה כמה ראיות חדא דא"ק ושמרתם את המצות ומדאפקיה בלשון שימור ולא קאמר ועשיתם את המצות משמע דשימור מחימוץ קאמר. ותו מדקא מוכח רבא דמותר ללתות מדכתיב ושמרתם את המצות ואי לאו דבעי לתיתה שימור למאי משמע דבשעת לתיתה צריך שישמרה שלא תחמיץ דאי לא תימא הכי מאי מוכח לעולם אימא לך דאין לותתין ובעי שמירה מדברים אחרים לשם מצה אלא ודאי כדאמרן. ותו מדאמר להו רבא להנהו דמהפכי כי מהפכיתו אפיכו לשם מצה. והקשו בתוספות וא"ת כיון דבעינן שימור משעת היפוך א"כ היכי מוכח דמצוה ללתות דילמא לאו מצוה היא אלא דצריך שימור מתחילתו ועד סופו. וי"ל דעיקר שימור כדי שלא תחמיץ וסבר רבא אי לאו שיש שימור מחמץ בשעה שהוא עדיין דגן כגון לתיתה לא היה מצריך שימור בשעת בי דרי מתחלת הדיגון עכ"ל. וא"ת מאי שנא משאר מצה שהרי צריך שמירה משעת היפוך בבי דרי וזו משעת טחינה. אבל למ"ד שאפילו מצה שמורה א"צ לשמור אלא משעת טחינה מאי איכא למימר. וי"ל כיון שידענו בשאר מצה שלא החמיצה מותר לאכול ממנה כדאמר רב הונא בצקות של עכו"ם אדם ממלא כרסו מהם אבל מצה שאדם יוצא בה ידי חובתו צריך שמירה מחימוץ לשם מצה של מצוה. ועוד ראיה שהשמירה הוא מחימוץ מן כד נפלי מיא עילויה ואי אמטינהו לחיטי עכו"ם וחרש לא נפיק ידי חובתו ע"כ. וכ"כ הטור וז"ל כתב הריא"ף ז"ל שצריך לשמור חטין שיוצאין בהם ידי מצה משעת קצירה שלא יבואו עליהם מים וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין צריך אלא משעת טחינה לפי שאז מקרבין איתו אל המים שטוחנין ברחים שלמים ע"כ וכיון שזה אמת בלי ספק זכינו בדין המנהג דבשלמא טחינה עריכה לישה קיטוף יש לחוש לחימוץ ובעינן שמירה לשמה אבל בנ"ד העכו"ם עומד בפי הפורן מה חימוץ שייך בזה עד שנצטרך שמירה לשמה והרי אין העכו"ם עושה שום מעשה אלא משליך לתוך הפורן ומוציא. וא"ת עדיין יש לחוש שמא ישהא אותם לפני הפורן ויבואו לידי חמוץ ואפילו שבזהירתו עכו"ם אדעתא דידיה קא עביד. הא ליתא כלל שהרי ישראל עומד שם והדבר נמסר לו לא לעכו"ם כי אין לעכו"ם עסק אלא להכניס ולהוציא. והא דפריך תלמודא וליעביד ליה שימור מאפייה ואילך כבר תרגמה רש"י ז"ל מאפייה ואילך משמע משמתקנה לאפייה כגון עריכתה וקיטוף שלה ונתינה לתנור ע"כ. וסמוך לנתינתה לתנור קאמר דאילו נתינתה ממש לא שייך בה שימור וכדכתיבנא. וכן יש לדקדק מלשון הרשב"א ז"ל אשר כתבת דאמר אין אדם יוצא במצה שלשה עכו"ם וכו' משמע דוקא שלשה שיש לחוש שמא תחמיץ אבל שאפאה עכו"ם לא קאמר. ואע"ג דהוא ז"ל כתב באותה תשובה על חרש וקטן וז"ל ואם הדברים כן הפייטן אפשר שיסד כן כשאין אחרים עומדין על גביהן אלא שרואין אותם כשהן לשין ולא קלקלו בלישתן ואפייתן היינו עריכה וקיטוף וכל מה שסמוך לאפייה כדפרש"י ז"ל אבל נתינה לתנור לאו כלום היא. וכל מעשה הפת נקרא אפייה בלשון רבותינו ז"ל וכן בל' הכתוב המשקה והאופה ונמצא מנהג מצרים שריר וקים ובתנאי שלא יסמכו על העכו"ם אלא בהשלכת המצות בפורן ולהוציאן. והוי יודע שאם יש אומן ישראל שיודע לאפות מצוה מן המובחר שיאפה הישראל וכ"כ בהגהה במיימוני וז"ל וכתב ר' אבוה דעבד ושפחה שלא טבלו וכ"ש נכרי ממש וחרש שוטה וקטן אין לשין מצות של מצוה ואפי' אפייה להו ישראל ואם ישראל בקי בהן לאפותן בעצמו כ"ש דשפיר טפי כדאמרינן במכילתא משארותם צרורות בשמלותם על שכמה וכי לא היה להם סוסים וחמורים אלא שהיו ישראל מחבבין את המצות שנאמר וילכו ויעשו בני ישראל ליתן שכר להליכה ועשייה. ולכן כל אדם יטריח בעצמו בתיקון המצות דוקא ע"כ. ומכאן אתה למד שאין באפיית המצות משום שימור לשם מצה דהא תלי טעמא משום חיבוב מצות ואין חילוק בינה לשאר המצות כולם צריך בכולם שישתדל הוא בעצמו לחבב מצות קונו. והנראה לע"ד כתבתי: