שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/סימן פ
מעשה שהיה כך היה שקהל א' היה להם מרביץ תורה ולסבה מה נראה להם שהיה תקונם ותועלתם להסיר מעליהם החכם הנזכר ונתקבצו ועמדו על נפשם קרוב לס"ד אנשים או יותר מהם אנשים רשומים מהם אנשים בינונים גם מהם עניים ונכתב בספר ונחתם כי כולם נשבעו שבועות חמורות גם קבלו עליהם נזירות שמשון בכל תנאי שלא יהיה חכם שלהם פ' הנזכר לא מהקהל ולא ראש ישיבה מקהלם בזה האופן שאם יותר להם זאת השבועה החול כבראשונה עד לאין תכלית ואם ימצא באיז' זמן התרה לשבועה זו שהם מקבלים עליהם נזירות שמשון בכל תנאיו לקיים הנזכר וכן גם כן אם יכנס החכם הנזכר בכח הזרוע או באופן אחר שיהי' שהם מקבלים עליהם מעתה ומעכשיו החומרו' הנז' שלא יקבלו אותו עליה' לזמן עשר שנים וגם כן קבלו שאם יכנס החכם הנז' בקהל שהם לא יתפללו באותו ב"ה כל הזמן הנז' גם שלא יתנו תמיד ולא צדקה ולא יפרעו שום מס בעולם בקהל הנז' אלא אם יכריחום לפני דיין העיר ואז כשיצוה הדיין לפרוע יפרעו וחתומים בשטר הנז' כל הס"ד אנשים גם לסבה מה הלכו כולם וקיימו חתימת' בפני ב"ד ג' תלמידי חכמים מנהיגי קהל כל אחד מהם והם עשו קיום לחתימות הנז'
אחר ימים נתחרטו מהמעשה אשר עשו ושאלו אם יש צד איסור מונעם מלעשות להשיב הח' הנז' על כנו כי אומרים כי מעולם לא נשבעו ולא קבלו עליהם שום דבר מהכתוב בשטר כי אם שכתבו וחתמו כן לפחדם רבים יחלו פניהם ויהיו מוכרחים אם מפני היראה או מפני הכבוד לקיים מאמר המחלה פניהם וכאשר הרואה יראה כתב כתוב וחתום בכל החומרות הנז' ישמעו ויחדלו בחשבם אין תיקון בדבר ומפני כן עשו הכתב ההוא זהו טענה כת א' מהחתומים מהרשומים מהם ויש כת אחר' מהחתומים שמעידים לאלו בפניהם ונשבעו על כן שכל מה שכתוב בשטר כן נעשה בפועל וכן קבלו עליהם בפי' ויש כת אחרת שלישית שמעידים על עצמם לא על זולתם ויש עד א' מן החוץ שאינו מן הקהל שאומר שבפניו קבל פ' הנזירות וכל הכתוב בשטר ופ' מכחישו ואומר לא היו דברים מעולם מעת' ראוי לעיין מה הדין בכל אחד מהכתוב או בכולם יחד ע"כ לשון השאלה:
נלע"ד דלכל הפחות המודים וגם אותם שמעידים עליהם שקבלו הכל בפירוש כנז' בשטר דלית דין ולית דיין דלימא דלא צריכי ב"ד להזהירם שישמרו שבועת' אלא ודאי צריכי ב"ד להזהיר' ולא מטעם עדים דפשיטא דנוגעים בעדות הם כוונת כל אחד מהם שלא לישאר חוץ מן הקהל יחידים מלבד תועלות רבות שנמשך להם בהיותם יחד בחברה א' אלא שאומר אני דאמרינן כתיבת ידו עם תובע אינו נאמן לומר לא היו דברים מעולם דאע"ג דאמרי' בגמ' בפ' האשה שנתארמלה אשת איש אני ואח"כ אמרה פנויה אני נאמנת אם נתנה אמתלאה לדבריה וכן האשה שאמרה טמאה אני ואח"כ אמרה טהורה אני נאמנת באמתלאה שאני התם דאינו אלא דבור בעלמא אבל היכא דאיכא כ"י ומקוים בב"ד אינו נאמן ובודאי אמרינן דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא
וראיה לדבר תשובת הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל וגם כי לא תבעו נראה כיון דאיכא כ"י לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו דלא אשכחן אלא דבור בעלמא כגון מאן מסיק בי אלא פ' ופלוני ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי אבל היכא שכ"י או אחר כתב והוא חתם בחתימ' ניכרת ומקויימת כ"ה לא הוה עביד כדי שלא להשביע את בניו ובעיני הדברים ק"ו ומה במקום הוצאת ממון דקי"ל זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו וכו' פסק הרא"ש דמפקינן אפי' מיתמי דבעיל' כל דהו סגי להחזיק הממון ביד' וכמ"ש התוס' פ' השואל וז"ל ושמא הטעם הוא דבעילה מועטת יש לנו להקל על היתומים שלא להוציא ממון מהם א"ה מסיק הרא"ש דמטעם דלא אשכחן בגמרא טעם שלא להשביע אלא בדבורא וכו' מפקינן ממונא מיתמי כ"ש בנ"ד דראוי לנו לומר האי טעמא דלא אשכחן בגמרא למי דשוי נפשיה חתיכה דאיסורא שיהיה נאמן באמתלאה אלא בדבורא אבל בכתב וכו' כולי האי לא עביד איניש
ואע"ג דבתשו' אחר' כתב וז"ל ולא עדיף מה שכתב ממה שאם הודה בפני עדים אין סתירה למה שאמרתי ולא למ"ש הרא"ש בעצמו כאשר יראה המעיין בתשובה הזאת השנית שהכתב ההוא לא יצא מתחת יד המתחייב ולא נתגלה עד שמת וכתיבה כזאת ודאי לא עדיף מעדים דאדרבא גרע לפי שבידו היה לשורפה ולאבדה אמנם בתשובה הראשונה וגם בנ"ד שלא היה בא מיד הנתבע להכחיש מה שכבר כתב או חתם אינו נאמן וזה נראה דבר ברור בעיני
עוד מסתייע' הא מלתא ממה שהביא הטור בח"מ סי' פ"א בשם גאון (תשובה) וז"ל תשובה לגאון אם הודה בב"ד ל"ש אם הודה מעצמו ל"ש תובעו והודה אינו יכול לחזור אלא תוך כ"ד וכו' וכאן כיון שהודו על חתימת ידם בב"ד של ג' ת"ח ה"ל כאלו הודו שקבלו עליהם השבועות וכו' דהעדים שאמרו כ"י היא זו קי"ל כרבנן דאמרי על מנה שבשטר הם מעידים וא"כ אי אפשר להם לחזור אלא תוך כדי דבור:
עוד נר' להביא ראיה ממ"ש הרב בעל תה"ד זכרונו לברכה תשובה שכ"ו קרוב שהוא נ"ד כתב וז"ל אם מודה שמעון לראובן שלא נשבע לו רק שכתב וחתם וכו' עד ולא אמרינן הואיל וכתב שנשבע וכו' שוייה נפשיה חתיכה דאיסור' עד כל מאי דכתבינן היינו לענין אזהרת איסור שבועה דלא מחייבינן ב"ד להזהיר את ר' לקיים שבועתו בכה"ג הרי משמע בהדיא דדוקא היכא דמודה שמעון לראובן שלא נשבע בכה"ג הוא דלא צריכי ב"ד לאזהורי לקיים שבועתו הא אם לא מודה שמעון אלא שאומר לראובן נשבעת נראה בודאי דצריכי אז ב"ד לאזהורי לראובן שיקיים שבועתו ויש לי ליישב מ"ש אח"כ אבל לענין דינא אם יטעון ש' נשבע' לי כאשר הודית בחתימת ידך לפרוע לי בלי שום טענת והודאת בעל דין כמאה עדים דמי לענין ממון דנראה לשון זה דחוק קצת כפי מה שאמרתי שע"כ לא דבר הרב אלא בשמעון מודה איך אומר אבל וכו' דנרא' דיש חילוק בין ממון להזהרת שבועה בששמעון מודה ומסי' כאשר הודית שנשבעת לי שנראה ששמעון טוען שנשבע ראובן ובכה"ג בודאי גם בשבועה צריכי ב"ד לאזהורי לראובן כמ"ש אלא דנראה לפע"ד דכוונת הרב ז"ל כן הוא דכששמעון מודה לגבי שבועה לא צריכי ב"ד לאזהורי לראובן אמנם לענין ממונא אם יטעון שמעון אמת שלא נשבעת לי בפני אמנם אני אומר שנשבעת לי כאשר הודית בחתימת ידך לפרוע וכו' ואע"ג דלגבי נפשך את מהימן לענין איסורא לגבי ממונא לית את מהימן דלאו כל כמינך לאפקועי ממונא ממני אחר שחתימ' ידך מעיד עליך שאתה מודה שנשבעת איני צריך יותר זהו הנל"ד בהבנת לשון הרב
מ"מ שמעינן מיני' דס"ל דהיכא דאיכא כ"י או חתימתו שנשבע לפ' על דבר פ' וחברו טוען שכן היה כמו שכתוב בשטר דלא כ"כ לומר לא היה ולא נברא אלא משל היה ומה עתה לדעת הרא"ה שהביא הר"ן בפרק ב' דכתובות על האשה שאמרה מקודשת אני וזה לשונו וכתב הרא"ה דאם אמר המקודשת אני לפלוני לא מהימנן לה בשום מגו אלא א"כ מודה עד לאו כ"כ לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו הרי א"כ משמע דלגבי איסורא לא אמרינן דנאמן באמתלאה היכא דחב לאחרים גם בנ"ד חב לאחרים הוא בלי ספק ואם כן פשיטא דאינם נאמנים:
עוד מצאתי תשובה א' מסכים לקיומו של איסור והוא בקובץ תשובת הרשב"א של כמה"ר מאיר בנבנשת נר"ו בחמ"ש והיא ארוכה ואני קצרתי כי לא הבאתי ממנה כי אם תמצית הדין וז"ל ראובן תובע לשמעון מנה והוציא עליו כ"י אלא שאין ראובן יכול לקיימו וכתוב מרצון נפשו שלא באונס ובטול כל מודעי וכו' ונאמנות וטפויי שטרות ושמעון חתום והודה שהוא כ"י אמר שמעון כ"י הוא זה אלא שאונס הייתי תשובה כלל זה יהיה בידך כי הפה שאסר וכו' צריך שיהיו שניהם קיימים במה שנוכל לקיים ולא יצא הראשון לבטלה וכיון שהודה על כ"י כבר הודה על מנה שבשטר ושוב אינו יכול לכפור בו ותראה כל השנוים במשנתנו בכתובות היש בהם מכחיש את דברו שדה זו של אביך וכו' אשת איש הייתי וכו' נשביתי וכו' קטנים היינו וכו' אין הכחשת דבור לדבור אע"ג שהדבור הראשון בטל מאליו וכן לא תמצא שום מגו בעולם שיהא דבור מכחיש דבור אבל כל אחד מחזיק את חברו אע"ג שנראה לכאורה תימא למה לא הביא האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת אם נתנה אמתלאה וכן טמאה וכו' מכ"מ נראה דלאו קושיא הוא מפני שהרב הזה לא דבר אלא כששני הדבורים בב"ד וסבירא ליה דמתניתין דאשת איש הייתי וכו' מיירי בב"ד דומיא דשאר בבי דמתניתין העדים שאמרו וכו' דאין עדים אלא בב"ד ואע"ג דבעל העיטור נראה דלא שני ליה בין בב"ד בין שלא בב"ד לעולם ס"ל שאם נתנה אמתלאה נאמנת הרב הזה ס"ל כסברת הגאון שהבאתי לעיל בשם הטור והטור עצמו שהוא אחרון מסכים לדבריו כנז"ל
ואע"ג שהגאון מהר"ר אליהו מזרחי זלה"ה כתב תשובה על ענין דומה לזה וממנה היה נראה להקל בדבר מ"מ מי שירצה לעיין בה היטב לע"ד לא יקל את ראשו ובפרט אחר ראות מה שכתבתי כי הנה הרב הנז' כתב שיש להתיר מכמה אנפי וכו' והיה אפשר לומר שהוא ז"ל לא סמך אלא הכא בנדון דידיה דאיכא כל גווני שריותא אמנם היכא דלא משתכח אלא חדא או תרי אפשר לא היה סומך הרב להקל כ"ש וק"ו בנ"ד דאיכא כמה אנפי להחמיר כאשר אכתוב בע"ה ולאהבת הקיצור לא אביא כל הלשון בפרט כמ"ש הרב אלא אביא הענין בקוצר והנה הפן הראשו' שכתב הרב להתיר היה מגו שהיה אומר אנוס הייתי והיה נאמן כדרך שנשבעין לחרמים וכו' ועוד אפי' בלא מגו מטעם אמתלאה כמו בטמאה אני לך וכו' או א"א אני כו' אח"כ כתב ואם נפשך לומר הא מהני אמתלאה וכו' והביא החלוק הנ"ל מהרא"ש אע"ג שהוא הביאו בלשון אם נפשך לומר וכו' אפשר שהוא לא ראה תשובות הרא"ש שאם ראה לא היה אומר באותו הלשון כמ"ש ג"כ שלא ראה תשובת תרה"ד דאם ראה היה מן הראוי להזכירו כמו שמזכירו פעמים אחרות בתשובות וא"כ אחר שנראה שלא ראה תשו' הרא"ש ולא תשובת ר"י יש ידים לומר שאם ראה אותם לא היה כותב מ"ש וגם עתה שכתב אותו בלשון את"ל יש לנו לומר שלזה הקל בענין לפי שא"ה מצא היתר מן הטעמים שכתב והם שהטוען היה מודה לנטען לגבי השבועה ואע"פ שכתב אח"כ ואפילו שבעל השטר הטוען מוכיחו וכו' והתירו מטעם שהשטר לא נעשה מתחלה אלא מפני ששמעון היה מגזם וכו' וראובן מרוב פחדו רצה לרמות את שמעון עד וכיון שזה השטר לא נעשה אלא לרמות זה את זה עד דמסתמא החתימה הזאת לא היה אלא כדי להטעות את שמעון ואין מן החתימה הזאת ראיה עוד טעם אחר כתב כי קצת השטרות או קרוב לרובם חותמי' העדים ואינם נעשים בפועל שנשבעו אלא שחושבים שבחתימת העדים סגי א"ל שאין שום ראיה מן החתימה דיכול לומר שטר זה הוא מאותם שאינ' נעשים בפועל וחתמתי אבל לא נשבעתי
נראה בעיני שאלו הטעמים לא הייתי סומך עליהם אלא שאמרן לרווחא דמלתא לצרף עם הנ"ל מדבריו אמנם אפילו את"ל שהיה סומך הרב זצ"ל עליהם מכל מקום נ"ד אינו דומה כי התם מרוב פחד נמ"ש ביקש לרמות כמ"ש נודרין לחרמין וכו'. אמנם בנ"ד אין לומר כן שיהיה שמא והיה רחוק ועוד דאיכא למימר למה עשו שני שטרות היה מספיק באותו ששלחו כי עם הפרסום שעשו בקיום השטר ההוא היה די והותר לרמות לכל העולם אלא שנראים הדברים שכן היה דאלו לא כן כולי האי לא עביד איניש עוד דאי אמרי' בשטרות הנהוגים זה שהיה דבר משונה וחדש מאן לימא לן דלימא הכי שהכל היה בזיוף ובשקר כ"ש שהרי כולם מודים שיש קצת מהחתומים שקבלו הכל כנזכר בשטר גם שאם היה ידוע לרב ז"ל בארצו חי נפשי שאינו ידוע אלי בארצי שחותמים הרוב מבלי שיעבור בפועל הכתוב בשטר עוד שהשבועה קרוב הדבר שכלם נשבעו ואין חולק ע"ז נראה שהרי הם בעצמם מודים במקצת א"כ אין לומר על השטר הזה שלא נעשה בפועל מה שכתוב ושהכל היה להטעות ולרמות שא"כ למה נשבעו
עוד שנראה בעיני שיש להחמיר על היתר השבועה ממ"ש הריב"ש וז"ל והתוס' שכתבו שאפי' נדר לתועלת חבירו מתירין לכתחלה לדבר מצוה היא קולא יתירא ולא הסכימו בה כל האחרונים ז"ל ונ"ל סתירה לסברת התוס' דאין לך מצוה גדולה מהליכת משה למצרים בשליחות ה' להוציא ישראל מעבודת פרך ואע"פ כן שאל רשות מיתרו ולא הלך אלא ברשות וה' היודע ועד כי קודם שראיתי קושיא זאת הקשיתי אותה להחכם השלם מהר"ר בנימין נר"ו ואח"כ בהיותי מעיין על הענין הזה מצאתיה במקום הנזכר שמת לבי
ובר מן דין כתב במקום אחר כי אפי' לדעת המתירין לדבר מצוה היינו בשאין חברו מערער אלא על הסתם אמדינן דעתיה שיסכים לדבר מצוה אמנם כשחברו מוחה בפי' אפי' לדבר מצוה אין להתיר ובנ"ד איכא מוחים הרבה
ועוד לאלוה מילין כי הנה החה"ש כמהר"ר חיים עובדיה שמע לגדול שבחתומים שקבל בפיו נ"ש כנזכר בשטר ואיני יודע אם מעיד גם על אחרים והרי יש כ"י ועד אחד דה"ל כשני עדים כמ"ש מהררי"ק ז"ל בשרש קצ"ד וא"כ אעפ"י שהיינו אומרים דנאמן אדם לומר על כ"י להד"מ היינו טעמא דגם בעד אחד נאמן להכחיש את העד אמנם כאשר יש ב' עדים אינו נאמן לומר להד"מ כמוכן עתה אינו נאמן בשום אמתלאה
גם היה אפשר לומר טעם אחר לאיסורא והוא זה דבטמאה אני לך דנאמנת באמתלאה אם הוחזקה נדה אינה נאמנת אפי' באמתלאה כמו שמביא הטור בשם הרמב"ן ואע"פ שתמה הטור ע"ז מכ"מ לא פליג וכ"ש שגם הרשב"א הסכים שהדין כן וא"כ אחר שאלו כלם באו לב"ד והוחזקו בחומרו' הנז' זה כמה ימים אינם נאמנים בשום אמתלאה
סוף דבר שנראה בעיני דבר זר וקשה מאד להקל בשום אופן בענין הזה אלא שנראה בעיני שצריך כל דיין להזתיר לחתומים שיקיימו כל הכתוב בשטר הנראה לע"ד כתבתי וצור ישראל יצילני מכל שגיאה גדולה וקטנה
אחר כמה שנים אנה ה' לידי תשובת מהר"ר יוסף הלוי ז"ל וז"ל שני אנשים היה ביניהם שנאה ודברי ריבות אח"כ השלימו וכתב כל א' מהם לחברו כ"י בשבועות חמורות שלא יכוין להקניטו ולא ידבר עליו סרה אם הם מחויבים בשבועה זו שכתבו בכ"י או נאמר הואיל ולא הוציאו שבועה מפיהם אינם חייבים בה יורינו וכו':
אם כתב בכ"י שבועה ונתן לו כ"י חייב הוא לקיים מה שנשבע ואע"פ שלא הוציא שם שבועה מפיו ואם לא קיים דינו מסור אבל אין לחייבו דבר בדיני אדם הואיל ולא הוצי' שם שבוע' מפיו ע"כ: