שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/סימן עה
שאלה ילמדנו רבנו איש כי ידור נדר להזיר לה' וכה אמר הרי אני מקבל עלי נזירות שמשון בר מנוח בעל דלילה שלא לדבר עם פלוני מה הדין נותן:
הנה לא פירש השואל על מה נפל הספק כי אפשר בא הספק אי אמרינן נדר דאפקיה בלשון שבועה אי הוי נדר אי לא או אפי' את"ל דנדר דאפקיה בלשון שבועה לאו כלום אפשר דיש לחלק בין נדרים לנזירות או אפשר דאפי' את"ל דאיכא נדר בלשון שבועה איפשר דבנדון כזה לא הוי כלל נדר וכל אלה החלוקי' נראה דאפשר לחלק בדין זה כמו שאפרש בע"ה
ותחלת דברי וראשית אמרי אומר כי להיות אלו הדברים הרים גבנונים תלויים בחוט השערה ירא אנכי לפסוק הדין אלא כנושא ונותן בהלכה אסדר הפנים המראי' להקל גם הפני' המראי' להחמיר ולמה דעתי נוט' להלכ' לא למעש' אם לא יסכימו בז' שני חכמי' מוחזקי' בהורא'
ואתחיל ואומ' על החלק הא' שהנ' רי"ו בנתיב י"ב ח"ג כתב וז"ל ואפי' נדרי' עצמן כ"ז שאמר לשון דמשמע שאוסר עצמו על החפץ אינו כלו' כגון שאמר הרי עלי שלא אוכל ככר זה כקרבן או שאמר יאסר עלי שלא אוכל ככר זה. וכן בירוש' דאין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה וכ"כ הרא"ש שאם אמר אני נודר שלא אוכל עמך או שאוכל עמך אינו כלום שזה הלשון לשון שבועה הוא ולא לשון נדר הר"ן ז"ל בריש מס' נדרים על הא דאמר בגמ' איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצ' וכת' הר"ן וז"ל ומיה' משמע דאין שבועת בלשון נדר כו' עד וההיא נמי דאמרינן אכילה משתיהן עלי שבועה לאו דוקא דאמר בהאי לישנא אלא דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן עד וכן דעת ר"ח והרב בן מיגש ולזה הסכי' הרשב"א ז"ל ובירוש' איפליגו בהאי דינא דאמרינן התם דרבי יודן ורבי מונא סברי דאין נדר בלשון שבועה ורבי יוסי פליג עלי' ומשמע דקי"ל כרבים הרי משמע שגאוני עולם הסכימו ג"כ למה שכתבתי למעלה בשם רבנו ירוחם
נשאר החלק הב' והוא שאפי' לפי זאת הסברא הנזכר איפשר לחלק ולומר דהיינו דוקא בנדר קונם וכיוצא בו אבל בנזיר אימא דלא הוי כנדר אלא כשבועה ואיפשר א"כ שהדין נותן שחל נדר זה או שבועה זו ואיפשר להביא ראיה שהוא כן שהרי כתב הרא"ש שם בסוגיא הנזכר לאפוקי שבועה דאסר נפשיה מן חפצא דכתיב נפש כי תשבע שנשבע שלא יעשה דבר זה ונזיר אעפ"י שנאסר ביין אינו נאסר היין עליו אלא בגופו תלוי הנזירות שאומר הריני נזיר וממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה ע"כ. מלשון זה משמע דנזיר לאו נדר הוא אלא דין שבועה לו וכשיאמר אותו בלשון שבועה מהני דהא איסור גברא הוי כשבועה וכמו שנראה לכאור' מוכרח מסדר המשנה דקתני כל כנויי נדרים כו' חרמים כחרמי' ושבועות כשבועות ונזירות כנזירות ופריך בגמרא ולתני כנוי שבועות בתר נדרים ומשני איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה הוא תנא נמי חרמי' דמיתסר חפצא עליה הוא לאפוקי שבועה ואם איתא דנזיר הוי נדר הו"ל לתנא למיתניי' לנזיר בתר חרמים קודם שבועות אלא דמשמע דהוי כשבועות ולכן תני לה בתר שבועות
וכמדומה לי ששמעתי שהרא"ש והרשב"א פליגי בהא גם שמעתי שהיה מי שפי' דברי הרא"ש ז"ל מסכימים דנזיר נדר הוי גם זכורני ראיתי תשובות מכונות להרשב"א ז"ל בבית מדרשו של החכם ה"ר מאיר בן באן בנשת ז"ל חבל דאבדין לכן טרחתי במה שידי משגת ונראה בעיני שא"א להכחי' דנזיר דין נדר יש לו ולא שבועה איבע"א קרא ואיבע"א משנה גם הפוסקים אשר מימיהם אנו שותים מראים זה קרא כתיב איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' מתניתין פ"ב דנדרים יש נדר בתוך נדר כיצד אמר הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל חייב ע"כ א' וא' שבוע' שלא אוכל שבוע' שלא אוכל ואכל אינו חייי אלא אחד וכתב' הטור ז"ל וז"ל ויש עוד בשבוע' משא"כ בנדר שאין שבוע' חל על שבוע' כו' אמר הריני נזיר הריני נזיר שניהם חלו משמע בהדיא דנזיר נדר מקרי ודין נדר יש לו
וכן ג"כ הרמב"ם ז"ל בסדורו סדר תחלה הלכות שבועות ואח"כ הלכות נדרים ואח"כ הלכות נזיר ובתחלת דבריו בנזיר כתב וז"ל הנזיר הוא נדר מכלל נדרי איסר שנאמר כי ידור וגו' וכן כתבו התוס' בפ' ג' דמסכת שבועו' בדבור אלא לרבא קשיא וז"ל אע"ג דרבא נמי מודה דמתפיס בנדר דמשנה שלמה היא מי שאמר הרי אני נזיר ושמע חברו כו' משמע בפירוש דסברי דנזיר נדר הוי
גם מצינו שנזיר שוה לנדר לענין התפסה וכמ"ש ג"כ רי"ו וז"ל מתפיס בנדר כנדר דמי כגון שאסר דבר אחד בדבר הנדור כמו שכתבתי למעלה כגון אמר ככר זה עלי כקרבן הרי נאסר עליו אותו הככר בנדר אחר כך התפיס על ככר אח' זה כזה אסור גם השני כמו הא' דמתפיס בנד' כמוצי' נדר מפיו וכן מי שאמ' הריני נזי' ושמע חברו ואמר ואני וכן אחר כלם אסורים כו' עד וכן פסק הרי"ף דכל מתפיס בנד' כנד' וכן עיקר ותכף כתב מתפיס בשבוע' אינו כשבוע' כגון שנשבע על ככר שלא לאוכלו ואמר על ככר אח' הרי זה כזה הראשון אסו' השני מותר כו' עד ולא דמי מתפיס בשבועה למתפיס בנדר שכתבתי למעל' דהתם גוף החפץ נאסר כמו שכתבתי אבל בשבועה הוא אוסר עצמו מן החפץ אבל גוף החפ' אין עליו נדר ולפיכך אם אמר זה כזה לא אמר כלום כ"ז פשוט ומוכח מההיא שכתבתי למעלה עכ"ל. וכן הרא"ש בפסקיו ריש שבועות הסכים לסברת רי"ף וכמ"ש ג"כ בעל הטורים סי' רל"ט הרי שהרא"ש ז"ל מסכים דמתפיס בשבועה לאו כלום ובנזי' הוי כנדר דמתפיס בנדר נדר
ואע"ג שאפשר לבעל הדין לחלוק ולומר דאין זה ראיה שהרי כתב הטור וז"ל ולפי זה אם שמע חברו ונשבע ואמר ואני כמותך הוא שבועה גמורה וא"כ תאמר ג"כ דמשום האי טעמא בנזיר הוי נמי מתפיס בשבועה לא משום דהוי כנדר מ"מ איכא ראיה לדעת הרי"ף ז"ל ליכא שום צד התפס' בשבועה לא על הככר ולא על עצמו וכמ"ש הר"ן ז"ל טעם לזה יעויין במקומו גם הרא"ש ז"ל לא חלק כלל וא"כ לדבריהם יש ראיה גדולה דנזיר הוי נדר גמור שהרי בשבועה אפי' כשאמר ואני כמותך אינו כלום ובנזיר הוי נזיר כדין מתפי' בנדר ואפשר ג"כ לחלק אפי' לדעת הטור לפי שהוא כת' ולפי זה כו' עד ואני כמותך הוא שבועה גמורה משמע דאי אמר ואני לחוד לא הוי שבועה אמנם בנזיר אפי' לא אמר אלא ואני לבד הוי נזיר
מכל זה אני אומר דאפילו הרא"ש ז"ל מודה דנזיר דין נדר לו ולא שבועה ומ"ש הרא"ש ונזיר כו' כמו שכתב למעלה י"ל שהרא"ש ז"ל בא ליישב סדר המשנה והכי קאמר ונזיר אעפ"י שנזיר נדר הוא ודין נדר לי וא"כ הדין היה נותן לתנא ז"ל למיתניי' בתר נדרים לזה תרץ דמ"מ אחר שיש הבדל בין נדרים ממש לנזיר דנדרים החפץ שאוסר מזכיר אותו בפי' ואם לאו אינו אסור בו ונזיר אינו כן אלא שגזרת הכתוב הוא שמי שיאמר הרי אני נזיר ממילא נאסר כו' לזה סדר התנא הנדרים שהם איסור חפצא ואח"כ שבועה דהוי איסור גבר' ואח"כ מין אחר אמצעי שנראה בצד א' דומה לשבוע' במה ששבועה איסור גברא הוא אף זה נמי אוסר עצמו וממילא נאסרו הדברים עליו אבל עיקרו ומהותו נדר הוא כנ"ל
כל שכן דאפי' אם תמצא לומר דנזיר דין שבועה יש לו מ"מ בנדון שלנו כ"ע מודו דהוי נדר כיון שאמר הרי אני מקבל עלי אין זה אלא לשון נדר ולא לשון שבועה בלי ספק וא"כ היה לו לסיים אם אעשה כו' וכמ"ש הרמב"ם הלשון הזה בשלהי הלכות נזיר האומר הריני נזיר אם אעשה כך או אם לא אעשה כו' עד אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח בתחילת דבריו ובסיומן הורה לנו ולמד אותנו הרמב"ם ואיך הוא אמת דנזיר נדר הוי וכפי הנרא' ב"ס אין לו דרך לחול אלא בשיאמ' הריני נזיר בתנאי או בבלתי תנאי ואם יהיה בתנאי שיזכיר המלה התנאי' ואם לא לאו כלום הוא יתר על זה נדון שלנו שבתחלת דבריו התחיל בלשון דהוי משמע נדר לכ"ע ובסיום דבריו סיים בלשון שבועה ודמי בעיני למ"ש הרמב"ם פ"ב דנדרים שכתב וז"ל אבל המתכוין לנדור בנזיר ונדר בקרבן בקרבן ונדר בנזיר בשבוע' ונדר או שנתכוון לנדור ונשבע כו' עד הרי זה מותר בשניהם ואין כאן נדר ועדיף מיניה לע"ד דאלו התם כונתו לאסור עצמו בדבר אלא שנתכון להוציא נדר והוציא שבועה כתקנה וכאן לא נדר ולא שבועה מכל זה היה נר' שהיינו יכולים לומר בנדון זה דליכא לא נדר ולא שבועה
אבל מה שיש לחוש בזה מ"ש הר"ן בסיו' דבריו במקום הנז' שכתב וז"ל אבל הרמ"בן בהלכות נדרים כתב דליכא לשבושי הנך סוגיין ולמימר דלא דייקי בלישנייהו אלא ודאי נדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני מדין יד ונראה מתוך לשונו דלזה דעתו נוטה וכ"נ בפי' במסכת שבועות על הרי"ף דאע"ג דפליג על פי' הרמב"ן בשיטת ההלכה מ"מ מוד' בפי' דנדר דאפקיה בלשון שבועה ושבועה דאפקיה בלשון נדר דיד הוי וז"ל שם וכי תימא כיון דשבועה לא הוי אלא מיסר נפשיה מן חפצא כדמוכח ההיא דריש נדרים אפי' אמרה בלשון נדר א"א שתועיל אלא משום יד כו' עד אני אומר לא כי אלא נדרים ודאי לא משכחת להו אלא בדמיסר חפצא עליה כאשר פי' למעלה דעיקר נדר משום התפסה הוא ומ"ה לא משכחינן להו אלא בדקאסר חפצא אנפשיה ומ"ה אמרינן בריש נדרים דאיידי דתנא נדרים שאין עניינ' אלא בדקאסר חפצא עליה ואלו אמרן בלשון שבועה אינו מועיל אלא משום יד משום הכי כו' הרי דסבירא ליה דבין נדר דאפקיה בלשון שבוע' בין שבוע' דאפקיה בלשון נדר תפסי משום יד
גם ריש פ' ג' דשבועות כתבו התוס' על ההיא ברייתא דמייתי בגמ' אי זהו איסר האמו' בתור' האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ביו' שמת בו אביו וז"ל שם שלא אוכל לא חש התנ' לדקדק בלשונו דבלשון זה אינו חל דבשלא אוכל הוי דבר שאין בו ממש עד ומיהו שמא יש לחלק דדוקא גבי שינה לא אמר כלום משום דשינה עצמו אין בו ממש משמע דלא חשו להו לנדר דאפקיה בלשון שבועה אלא לדבר שאין בו ממש ותו לא ועל דא נחתי וסלקי הא משום נדר דאפקיה בלשון שבועה ליכא מידי אלא ודאי חל. וכ"נ ג"כ בדבור המתחיל מה שאין בשבועה על ברייתא דחומר בנדרים כו'. אבל ר"ת כתב בפי' שאפי' אמר יאסרו פירות עלי בשבועה אינו כלום אפי' בדבר הרשות משום דאסר חפצא עליה משמע בהדיא דס"ל דבשום צד ליכא שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה וכ"כ התוס' סתם בנדרים פ"ק בסוף דבור ומאי שנא וז"ל שם מאי נפקא מינה אי אסר חפצא עלי' או איהו על חפצ' י"ל דלענין אם היה אומר קונם שלא אוכל ככר זה לא אמר כלום וכן גבי שבועה להפך ואע"ג דהוו מצו לתרוצי דנ"מ לענין התפסה דכשאס' נפשיה מן חפצא ואמר על ככר אחר הרי זה כזה לא מיתפיס כלל כמו שאמרנו למעלה לדעת הרי"ף ושאר הפוסקים הנמשכים אחריו ואם אסר חפצא עלויה מתפיס ואפי לדברי האומרים דגם בשבועה מתפיס איכא נפקותא בין איסור קל לחמור אלא נר' בודאי דמשום הכי תרצו בהאי גוונא משום דרצו לאשמועינן דבעקר הנדר איכא נפקותא בנדר דאפקיה כו' כנ"ל:
מ"מ נר' בלי ספק שרבים בחכמה ובמנין הם הסוברים דאין שבועה בלשון נדר ר"ח שכתבו עליו התוס' שדבריו דברי קבלה הרב ן' מיגש שכתב עליו שהיה לבו כפתחו של אולם ר"ת ז"ל שעיקר התוס' מיוסדים עליו ועל ר"י. הרשב"א ז"ל גדול הפוסקי' האחרוני' הרא"ש מסכים גם לזה כמ"ש רבינו ירוחם בנו בעל הטורים מסכים לדבריו כיון שהביאם בלי חולק י"ד סי' כ"ו רי"ו שהוא אחרון האחרונים נר' שכך דעתו שבתחלה הביא הדין והביא סברת הרמב"ן אח"כ ובמקום אחר חזר והביא הדין בעצמו וז"ל האומר אני נודר שלא אעשה דבר פ' כתבו המפרשים שאינו כלום שנדר צריך שיאסור החפץ עליו כמו שכתבתי וכאן לא הזכיר שום חולק משמע דהכי ס"ל דהוי כמחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם
וא"כ היה אפשר לומר שהנודר שהוציא מפיו בלשון שבועה או שבועה בלשון נדר לאו כלום הוא כי ראוי לפסוק הדין כרבים ובפרט דאיכא קמאי ובתראי דסבירא להו הכי והרי כתב הרשב"א בתשו' וז"ל שורת הדין אם שנים הפוסקים כאחד זה אוסר וזה מתיר אם נוד' האחד גדול בחכמה ובמנין ויצא שמו כן הולכים אחריו בין להקל בין להחמיר היו שניהם שוים ולא נודע מי גדול משניהם בשל תורה הולכים אחר המחמיר דה"ל כספקא דאורייתא ובשל סופרים הלך אחר המקל וכדאיתא ריש פ"ק דע"ז הרי משמע מדבריו בפירוש שבשניהם שוים הוא כספק איסורא ואם האחד גדול מותר לילך אחריו אם לא שירצה להחמיר ממדת חסידות אבל כה"ג דאיכ' רבים וגדולים כאשר כתבתי נר' דאפי' משום עובר על מדת חסידות ליכא
וכ"ש דלפי הנר' לע"ד איפשר לומר דליכא מאן דפליג בכ"הג דמשנה שלימה תנן במס' נדרים פ"ב קרבן לא אוכל לך כו' מותר והביאה הרמב"ם לפסק הלכה פ"ק דה' נדרים וקונם לא אוכל לך הוא הדין נמי לקונם היינו קרבן דהוי כנוי לו ונר' בעיני דאפי' הרמב"ן מודה בזה ולא אמר הוא והנמשכי' אחר דעתו דאיכא נדר בלשון שבועה ושבוע' בלשון נדר אלא היכא שהלשון יש לו משמעות אלא שמשונה שמוציא שבועה דהוי איסור גברא ודבריו מראים שאוסר חפצא כגון יאסרו פירות העולם עלי בשבועה דמדקאמר יאסרו עלי הוי משמע איסור חפצא וכשאמר אח"כ בשבועה הוי איסור גברא ובנדר נמי דאמר מודרני ממך שלא אוכל לך או הריני נודר שלא אוכל איפשר ג"כ דחייל שהלשון יש לו משמעות אצל בני אדם ואין לו סתירה אחרת אלא דמדקאמר הריני נודר משמע שר"ל לאסור חפצא ואח"כ מוציא דברים שאסר נפשיה מן חפצא וא"ה לדעת הרמב"ן הוי יד ולדעת כל אותם הגדולים מן הראשונים ואחרונים שזכרתי אפי' יד לא הוי לבד הרא"ש דלפי ע"ד ס"ל בתירוץ ראשון דתוס' בדבור דחומר בנדרים כו' דנר' בפי' דבשבוע' סבירא ליה איכא איסור גברא ואיסור חפצא ובנדר ס"ל דאיסור חפצא איכא איסור גברא ליכא ואין כאן מקום להאריך בזה אבל מ"מ נר' דהיכא שהלשון אין לו משמעות ה"ל כמתכוין לנדור ונשבע או איפכא דלאו כלום כמו גבי קונם שלא אוכל לך כנז'
וכן גם כן בנ"ד זה הלשון מצד עצמו אין לו שום משמעות כי איזה משמעות יש בדברים אלו או שתאמר שדעתו ודבריו הם א' לומר שהוא מקבל נזירו' שלא לדבר עם פ' ואם יתקיימו דבריו שלא ידבר יהיה נזיר והוי כהא דתנן פ' ב"ש דמסכת נזיר היו מהלכין בדרך ואחד בא כנגדן ואמר א' מהם הריני נזיר שזה פלו' ואחד אמר הריני נזיר שאין זה פ' כו' עד ב"ש אומרים כלם נזירים וב"ה אומר אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו ור' טרפון אומר אין אחד מהם נזיר וב"ש לגבי ב"ה אינה משנה ור' טרפון כבר כת' הרמב"ם שאין הלכה כמותו נשאר בודאי דקיימא לן כב"ה ופריך בגמ' מי שלא נתקיימו דבריו אמאי הוי נזיר אמר רב יהודה אימא מי שנתקיימו דבריו אביי אמר כגון דאמר אי נמי לאו פלוני הוא פרש"י כגון דאמר הריני נזיר שזה פ' אי נמי לאו פלוני הוא אי הוי נמי נזיר והכי קאמר לא מבעיא כי נתקיימו דבריו הראשונים דהוי נזיר אלא אפי' לא נתקיימו דבריו הראשונ' הרי זה נזיר משום דבריו האחרונים אי הוי נזיר ומאי לא נתקיימו דבריו לא נתקיימו דבריו הראשונים אלא דבריו האחרונים. ונלע"ד דרב יהודה ואביי לא פליגי לגבי דינא אלא דמר אמר חדא כו' ופליגי בישוב פירוש דמתני' וכלהו ס"ל דמי שנתקיימו דבריו הוי נזיר וא"כ מה לי הריני נזיר שלא אדבר עם פ' ומה לי הריני נזיר שאין זה פלוני זהו המשמעות הא' כפי המשנ' שזכרתי:
אמנם המשמעו ב' אינו בלשון אלא שתאמר לפי הכונה שאם ידבר עם פ' שיהיה נזיר אבל א"א לומר כן שהרי לא אמר כן אלא שלא לדבר כו' ומשמעות לשון זה אינו אלא הפירוש הראשון וא"ת אם לא דבר עמו יהיה נזיר לזה אני אומר שהלכה רווחת בישראל דבנדרי' ובשבועו' פיו ולבו שוים בעינן וכשטעה לשונו ולא הוציא בשפתיו מה שהיה בלבו הוי כמ' שנתכוון להוציא פת חטין והוציא פת שעורים או לידור ונשבע דמותר ואין לו לא זה ולא זה וא"כ אם יאמר זה הנודר דדעתו היה שלא לדבר ואם ידבר שיהיה נזיר והו' הוציא הלשון הנז' שכפי מה שכתבתי מכח מתני' דנזיר משמעות הלשון הוא הפך הכונה הנז' ה"ז מותר לדבר
ולע"ד לא דמי האי למה שכתב הרא"ש שאפי' דס"ל שהנודר שלא אעשה כך דלאו כלום כיון דהאידנא מרגלא בפומיהו דאינשי למינדר בהאי לישנא אין להקל דשאני התם שהלשון יש לו משמעות כאשר כתבתי אבל בכה"ג יש להקל ואין מקום להחמיר
ועוד הייתי אומר דהיכא דאיפשר לתקן שאני אבל בכי האי גוונא דנ"ד דאי הוה אמינא דצריך התרה ליכא תקון דנזיר שמשון אין לו התרה לא מחמרינן כולי האי וגדולה מזו אמרו שהעובר על נדר דאוריית' אין מתירין עד שינהוג איסור כימים שעבר וא"ה היכא דאיכא למיחש לקלקול לא חיישינן כ"ש הכא ועוד דשאני התם דשכיחא ורגילי אינשי בהכי אמנם נ"ד לא שכיחא כולי האי ולא גזרינן כך נר' בעיני.
ועוד אני כותב כאן לשון מורי הרב מהררי"ט זצ"ל שכתב בסוף פסק א' שפס' הלכה למעשה על מי שנדר נזירות שמשון ולא הוציא בשפתיו אלא נזיר שמשון שאמר הריני נזיר שמשון אם אעשה כך ופסק דלא הוי נדר ואחר שהביא ראיותיו כתב וז"ל ועוד הייתי אומר דאלמלא שאין לנו שום פוסק בהלכות נזי' זולת הרמב"ם והסמ"ג ההולך בעקבותיו הייתי אומר שיש צד להקל יותר בנדרי נזיר כרבי טרפון דאמר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה שאין נזירות חל עד שיפרש ולא שיקבל אותה על הספק כדאיתא פ"ב דנדרים סוף סוגיי' סתם נדרים להחמיר ולפי מסקנ' דרב אשי שם מתניתין דספק נזירות להקל ור"י דברייתא דהריני נזיר אם יש בכרי זה כו' ר' יודה מתיר ורבי טרפון וכו' וכו' כלהו סברי דלא ניתנ' נזירות אלא להפלא' כו' עד וכל המפרשי' רש"י הרא"ש הר"ן פירשו כפירוש הראשון ולפי זה אין נדר נזיר' חל על תנאי כל זה אני אומר להלכה לא למעשה כיון דהרמב"ם דוחה כל אלו מ"מ מסתבר דאע"ג דלא ק"ל כרבי טרפון דקאמר לא ניתנה נזירות אלא להפלא' שצריך שיפרש בלא תני' לפחות בעינן שיפרש איזה נזיר הוא ומזה הטעם לא סגי לן שיאמר הריני כשמשון בן מנוח עד שיאמר א' מהכנויים. עוד ראוי לדעת דר"י לחודיה הוא דאמר דהנודר נזירות שמשון חייל נזירות אבל ר' יוסי ור"ש ור' יעקב כלהו סברי דלא חייל דק"ל עד שידור בדבר הנדור כדאיתא פ' קמא דנזיר ושמשון לאו נדור אלא גזרות שמים וגם זה להלכה ולא למעשה כי הרמב"ם דחה כל זה מההלכות אך מה שאמרתי שהאומר הריני נזיר כשמשון בן מנוח ולא הזכיר אחד מהכנויים אין לו שום ספ' כפי ע"ד לא בגמ' ולא בלשון הרמב"ם וקים לי שאינו נזיר כמ"ש עכ"ל
ואם שנר' בעיני שיש להשיב כל דבריו במה שכתב שאלו היו פוסקם אחרים בדיני נזירות שאפשר היו פוסקים כר' טרפון דנראה בעיני דברור הוא דהלכה הפך סברת ר"ט שיש כמה משניו' סתמיות דלא בעינן הפלא' גם בנזיר שמשון יש משנה סתמית גם בעיית רבא פ"ב דנזיר אמר הריני נזיר לאחר ך' יום ומעכשיו נזיר סתם מהו הכא לא אפשר לאיתשולי נראה א"כ דודאי קים לן דנזיר שמשון הוי נדר כיון דרבא בעי עלה והוא מארי תלמודא וא"כ מהיכא תיסק אדעתין לפסוק (לא) כרבי טרפון (ולא) [או] כרבי יוסי ור' יעקב ורבי שמעון אחר שסתם לן תנא כותיה דר' יודה מ"מ אין משיבין כו' והוא ידע מאי קאמר ב"ס
ולמדתי מדבריו כי גם שאלו הדברים לא כתבם למעשה מ"מ יש להשיב ולומר למאי הלכתא כתבן אלא שנר' בפי' שכיון שכפי ההלכה היה אפשר להקל אע"פ שלמעשה לא עבדינן מ"מ הוי סיוע לפסוק הדין לקולא אם נמצא הקולא מצד אחר גם כי יש פנים אחרים להחמיר יוכל האדם להחזיק עצמו בצד הקולא עם הסעד והסיו' האחר הנז' ועל כן סמך הרב מורי בפסק הנז' ובפי' הרמב"ם ובפי' סוגיית הגמ' הגם כי ידע שיש גאוני עולם שפירשו הפך דבריו גם הורו הפך דבריו בדין לא חש להו עם ראיותיו ועם הסיוע הנז'.
גם אני תלמידו אומר כי הסיוע הנז' נראה בעיני שהוא סעד לסמוך להקל עם כל הצדדים שכתבתי המורים להחזיק בקולא וכ"ש כי אני לא ראיתי ולא שמעתי מי שכתב בזה בנדון שלנו שוה חומר' אדרבא פשוטי הדברים מראי' מה שכתבנו שהרי הרמב"ם בהלכות נזיר הביא לשונות נדר הנזירות ולא הזכיר דבר בזה אלא שאמר וכתב בסוף הלכותיו האומר הריני נזיר אם אעשה אם לא אעשה ואם איתא לישמעינן רבותא אלא ודאי נראה שהאמת יורה דרכו שדי לנו שלא נפסוק כרבי טרפון דאמר דליתי' לנזירות אלא בהפלאה ולא נקום אנו ונגזור דישנו בהפלאה ובהפלא' דלא משתמע כלל כאשר כתבתי ובפרט שיש לסמוך על זה כי הוא שעת הדחק ומצות שלום איש עם אחיו גם שיש כבוד הבריות וכדאי היה מה שכתבנו לסמוך עליו ואפי' שלא בשע' הדחק כל שכן בשעת הדחק
מ"מ ידעתי עד היכן ידי משגת וירא אני לסמוך על דעתי למעשה אם לא עם התנאי שזכרתי ראשונה בתחלת דברי וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה גדולה וקטנה