שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/סימן סא
שתי טענות הן אשר הניעוני להשיב על אלה השאלות הגם כי מן הראוי היה שלא להשיב לשום אחד מבעלי הדין על ענין ממון עד ישמע האדם טענות שני בעלי הריב מ"מ להיות ענין זה אפרושי מאיסורא ענין רבית שהוא איסור חמור עד שאמרו שכל הנושא ונותן ברבית כאלו כפר בי"מ ובאלהי ישראל. שנית כי איני משיב רק ע"מ שראיתי נוסח שטר השותפות ונוסח שטר התראת העדים כמו שירא' כל מי שיראה פסקי זה.
ענין השותפות מראובן ושמעון הנז' היה שראובן הכניס סך מעות גדול יותר משמעון בשותפות וע"כ התנה שבשעה שיחלקו השותפות שראובן יקח קודם שיעור סך היתרון ועוד סך שמנה למאה בעד אלו המעות ושעלה סך הריוח סך כך ושאחר כן יחלקו שוה בשוה. ותחלת דברי וראשית אמרי דרחמנא לישזבן ממשא ומתן כזה דחלילה לשום בר ישראל לעשות משא ומתן כזה כי ידוע אפי' לדרדקי דבי רב שהוא אסור גמור אליבא דכ"ע ומעיד אני עלי שמים וארץ שיש יותר מעשרים שנה שסידרתי פסק על ענין כיוצא בזה וחתם עליו החה"ש כמוה"רר חיים עובדיא זצ"ל וז"ל לכאורה היה נראה כי ראוי לבקש ולחפש ולחזור על כל הצדדים וצדי צדדים למצוא התר לדבר זה אחר שאין העולם נזהרים מזה כמו שמצינו בפ' המביא גבי הא דאמר רב יהודה האי מדורתא מלמעלה למטה שרי וכו' וכתבו התוס' וא"ת היכי מסיירין שולחן וכו' עד וי"ל הואיל ואין להם מחיצות וכו' נראה שהכרח המנהג הניעם לפרש מה שפי' דלא כפר"שי ז"ל גם הרא"ש בפסקיו כתב וז"ל מה שכתב בפירו' שאסור לתת הרגלים וכו' עד ואין העולם נזהרים מלהניח השלחן וכו' נראה מכל זה שהתוס' והרא"ש ז"ל דחקו עצמם לפרש דלא כפרש"י מצד ראותם שאין העולם נזהרים וכן בכמה מקומות מצינו זה אלא שאין כאן מקום להאריך
אמנם בנ"ד נלע"ד כי בלי ספ' הוא מנהג הדיוט וגרוע ואין לשום אליו לב אחר שאנו רואין דכל אפין שוין שדבר זה אסור גמור ואפי' המקל אינו אומר אלא שאין לו דין רבית קצוצה שיוצאה בדיינין אמנם אבק רבית גמור קרוב לשל תורה הוא שאפי' שיש כמה חלוקים באבק רבית כמו הערמת רבית ורבית מוקדמת ורבית מאוחרת וקרוב לשכר וכו' ועוד אבק רבית כמו המעלה בסחורה שאומר אם מעכשיו בכך ואם לאחר זמן בכך שכל אלו מדרגות אבק רבית וזו חמורה מזו ויש פוסקים דסברי דלא הותר ליתומים אלא קרוב לשכר וכו' אחרים אומרים שכל אבק רבית מותר ליתומים מ"מ המקל בזה אומר דלכ"ע אפי' ליתומים אסור ואחר שכן הוא האמת אין ראוי לבקש להם זכות אלא לראות הדרך הישר והאמת ומי לנו גדול להודיענו האמת בזה כי אם מהר"ם שהוא גדול הפוסקים האחרונים וכל דבריו נאמנים וכתב המרדכי פ' איזהו נשך וז"ל השיב ר"ם וששאלת על הבחור שהלוה לך מעות עד שאע"פי שהיית נותן ההוצאה שיחזור עם בנך וכו' עד כיון שאתה קצבת עמו לתת לו היציאה ה"ל רבית קצוצה ועם שדבריו אינם צריכים סעד קיימם וקבלם ליסוד מוסד מהררי"ק בשרש קי"ט וז"ל אחר שהביא התשובה הנזכר כתב הרי לך בהדיא דכיון שקצב לו ליתן ההוצאה ה"ל ר"ק ואע"ג דמקבל עליו אונסין מאחר שלא קבל עליו אחריות גנבה ואבדה ואע"ג שהיה נותן לו ההוצאה נמי גם בלא הלואת המעות מפני חזרת הבן כ"ש וכו' וא"כ בנ"ד היה צרי' המלוה לקבל עליו אחריות באותם המעות שהלוה אם היה מוציא אותם הלוה בסחורה מה ואותה הסחורה היתה בא לאחריות המלוה עד מקום פ' ושם במקום הנז' היה מוסר אותם ללוה והלוה יתן לו אז הריוח שהיו כותבים בעת משאם ומתנם כמו שמצאתי כתוב בשם רש"י ז"ל תשו' וז"ל השיב רש"י ואמר שאסור לנהוג כדרך שנוהגים במלכות זאת שנותנין ליריד של קולוניא זקוק של כסף שהוא י"ב אונקיות ושאל רבי יעקב ברבי יקר את רש"י ואמר לו אינו יכול אלא א"כ יקבל המלוה הסחורה שהלוה נותן בה אותו כסף ויוליכנו המלוה או שלוחו באחריותו של המלוה עד מקום שיקבל שם המעות ויתן לו י"ג פשיטין ושרי ובלאו הכי אסור עכ"ל. העתקתי תשובה זאת אות באות מספר ומחבר הנקרא מה"רר בנימין זאב ז"ל כדי שממנה ילמוד אדם כמה צריך המלוה לקבל האחריות
אמנם נ"ד הוא ממש כמעשה דמה"רם שחזר' הרב עם התלמיד הוא כאן אחריו' שקבל שמעון מסחורה אחר' שהי' לראובן והלואת המעות להוצא' נתנו וכיון שקצב עמו הוי רבי' קצוצה כ"ש וק"ו בנ"ד שקצב עמו יתר הרבה מן הנהוג עד שנראה לעין בבירו' שמה שקצב עמו לא היה אלא מצד ההלואה ואיני רוחה חלוק בין זה להלוני ודור בחצרי דהתנן המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו פחות ומה לי שלא ישכור בפחות המלוה מן הלוה לכששוכר ביתר הלוה מן המלוה וכשם דהלוני ודור בחצרי בפחות הוי רבית קצוצה כך הלוני ואדור בחצרך ביתר הוי רבית קצוצה ובנ"ד דדרך הסוחרים הוי גלויה ומפורסמת שנותנים כך בעד כך סחורה וזה התנה עמו שיתן לו כך מעות ושיתן לו יות' הרבה בעד קבלתו ע"כ מה שכתבתי בימים ההם:
ועתה אבא לנ"ד וקודם ראיתי לכתוב מ"ש הטור י"ד סי' קע"ג וז"ל כשם שיש רבית בהלואה כך יש רבית במכר כיצד דבר שוה י' זהובים בי"ב בשביל שממתין לו המעות אסור אפילו אם המוכר עשיר ואינו צריך למעות ולא היתה סחורה נפסדת אצלו במד"א בדבר ששומתו ידוע כמו פלפל ושעוה או כל דבר שיש לו שער ידוע אבל טלית שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידו' יכול למכרו ביוקר בשביל המתנת המעות ובלבד שלא יאמר לו בפירוש אם תתן לי המעות מיד הרי הוא לך בי' זהובים ואם לאחר זמן בי"ב ונראה שאפי' אינו מפרש בהדיא אין היתר אלא במעלהו מעט אבל אם מעלהו הרבה שניכר לכל שבשביל המתנת המעות הוא מעלהו ה"ל כמפרש.
עוד כתב רש"י ז"ל בגמ' על ההיא דקאמר בפ' איזהו נשך התם זביני הכא הלואה פי' רש"י דאין אב"ר בדבר הלואה אלא בדבר מכר. ועתה אני אומר שראובן זה שרצה להנצל מרשת איסור הרבית באמור שקבל אחריות מל' קולוש משי מפטראץ עד חורמוש שהוא דבר נקל כפי המפורסם ועינינו הרואות שכפי דעת רש"י ז"ל אין תקנה בקבלת האחריות אלא באחריות הסחורה עצמה אשר עליו נתן המעות כנ"ל ולדעת מהר"ם ז"ל אפי' שנראה מתוך דבריו שיכול ליתן ריוח על סחורה אחרת מ"מ צריך לקבל עליו כל מין אחריו' מאונסין וגנבה ואבדה אבל כל שלא קבל עליו כל מין אחריות אפילו שאינו נותן ריוח אלא מה שהיה נותן זולת הלואת המעות עכ"ז כל היכא דאיכא הלואה הוי רבית קצוצה כמעשה אותו תלמיד שהלוה לבעל הבית וכמו שפסק מהר"ריק זכרונו לברכה כדבריו כך נראה לי ואף על פי שמדברי הרי"בש שכתב בסי' ש"ח נראה מתוך דבריו דלא הוי אלא א"ר מ"מ היינו שאינו נותן יותר מן הנהוג אבל כל שניהן יותר מן הנהוג כנ"ד פשיטא דלכ"ע הוי רבית קציצה וכן מוכח מתוך הטור שכתבתי למעלה שכתב שאפי' במקח וממכר דלית ביה מציאות רבית דאורייתא א"ה כשמעלה המכר עד שניכר לכל שבשביל המתנת הזמן ה"ל כמפרש כנ"זל משם נלמוד בהלואה דהוי רבי' דאורייתא שאע"פי שקבל עליו אחריות סחורה כל שנוטל יותר מן הנהוג ומן הראוי וניכר לכל כי בשביל הלואת המעות לוק' כן לכ"ע הוי ר"ק וא"כ ראובן זה שהיה מקבל עליו אחריות הל' קולוש משי מפטרץ לחורמיש לא מיבעיא השתא שכפי הנראה לא קבל אחריות זה אלא פ"א או ב"פ אלא אפי' קבל כן בכל שנה ושנה כיון שהוא דבר יתר עד מאד בין הסוחרי' לא היו נותנים שיעור גדול כ"כ בשביל בטחון סחור' כזאת עד שניכר לכל שבשביל הלואת המעו' לוקח כן אין ס' שהדבר ברור כשמש שהוא רבית קצוצה ויוצאה בדייני' עאכ"ו בהיות מפורש בשטר שהתנאי הוא שיטול ח' לק' וכו' שדבר זה אסור לשומעו כ"ש להכתב בשטר ולע"ד העדים והסופר צריכים לבקש סליחה וכפרה מאת ה' ע"מ שכתבו וחתמו ע"כ כתבתי הנל"עד.
ולענין השאלה הב' אשר שאל שמעון שהתרה בחמיו ראובן שותפו שלא יורשה להאריך זמן פרעון החוב ושיפרע לזמן הפירעון שקבעו להם וכו' כאשר כתוב בשטר ההתראה וראובן לא כן עשה וכו' כאשר כתוב בשטר הנזכר ושואל שמעון אם חייב חמיו בכל נזק והפסד שיבא מצד מה שהאריך הזמן לב"ח ואם יפרע ראובן החוב הנזכר לשר הישמעאל
דבר זה פשוט יותר מביעתא בכותחא שראובן חייב לפרוע לשר התוגר וכל נזק שיבא מצד מה שעשה יהיה לאחריותו כי פשע ראובן במה שעשה והא לך תשובת הרא"ש הביאה הריב"ה בח"מ סי' קע"ו ומה שטוענת ששמעון פשע שהחזיר שטר חוב לגוי שהיה חייב להם שהיה רובו פרוע ומתוך כך באו לידי הפסד והיא רוצה ליטול מן הנכסים קודם חלוקה כנגד ההפסד שהפסיד שמעון בפשיעה בחזרת השטר ואלמנת שמעון אומרת שאין זה פשיעה כיון שעשה בו כבשלו אם תברר בעדים שפשע שמעון בחזרת השטר חייב שמעון לשלם כל הפסד שבא לראובן באותה חזרה דפשיעה גמורה היתה להחזיר שטר שהיה רובו פרוע והשותפין הם שומרי שכר וחייבין לשלם כל א' לחברו אף בגנבה ואבדה דכ"ש בפשיעה עכ"ל:
עוד תשובה להרא"ש ז"ל כלל פ"ט סי' ח' מ"ש על ב' שותפין שהיה להם שטר אחד והגיע זמן גבייתו ואמר האחד לחברו אל תזקוף חוב זה לגויים לזמן אחר וכו' ע"ש והרמב"ם ז"ל כתב המשתתף עם חברו לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה ולא ילך למקום אחר ולא ישתתף עם אחרים ולא יפקיד ביד אחרים וכו' עד וכן אם הלך ונשתתף עם אחר בממון השותפות אם הפסיד הפסיד לעצמו ואם הרויח השכר לאמצע ואם התנו הכל לפי תנאם ע"כ ומטעם זה כתב מהררי"ק ז"ל שרש ט"ו דכל המשנה לעשות דבר בשותפות דמסתמא חברו מקפיד עליו על ההפסד שאפשר לתלות שבא מחמת השנוי עליו לפרוע ולא עוד אלא שכתב שאם א"א לברר כמה ראוי להטיל על השותף ההוא בהפסד אז הדיינים יעשו כפי אומד דעתם אמנם כל אשר יהיה אפשר לתלות מפני מה שעשה השותף בלא ידיעת חבירו ראוי להטיל עליו עכ"ל והדברים ק"ו ומה בכל אלו שאמרנו שלא היה רק ששינה השותף בדבר שמסתמא השותף מקפיד עליו אפי' שהשותף לא התרה בו ולא אמר לו כלום עם כ"ז כיון שהוא דבר דמסתמא מקפיד עליו השותף חברו הוי פשיעת זה ראובן שהתרה בו שמעון ולא מבעיא השתא דאמרי העדים שסבר וקביל ההתראה שחייב כנ"ל אלא אפי' לא היה מקבל ההתראה פשיטא ופשיטא שהיה חייב כיון שחבירו התרה בו וגלה דעתו שלא היה רצונו שיאריך הזמן כנז' ועאכ"ו השתא שראובן שתק וסבר וקביל כפי מה שכתוב בשטר ההתראה שחייב בכל מה שאמרנו לפרוע לשר התוגר מממונו וגם כל ההפסד ונזק שימשך ממה שעשה ראובן הכל לאחריותו ועליו לשלם ובזה האורך ללא צורך: