שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/סימן נב/ב
שאלה הממונים יראי ה' וחושבי שמו אשר עסקם לפקח על עדת ישראל להרים מכשול מקרב הקהל קדוש יע"א זה להם פעם אחרת שבשמעם כי עושי הגבינה היו מזלזלין בשמיר' החלב ובעשית הגבינה ויחרדו נועדו יחדיו ויקראו כל עושי גבינה ובתוכה יוסף ג'יליק ושותפו שלמה אוריאל המכו' קואלייארו כי על אלה היה הקול נשמע שהיו מזלזלים הרבה ואחר שהתרו בהם הממונים אשר היו בימים ההם השביעום בספר תורה בזרוע שלא ליקח שום חלב מגוי אם לא שיהיה שם איש ישראל שומר וזה היה בשנה שעברה שנת השי"ח ועתה שנת השי"ט באו ג' עדים והעידו בפני הממונים ובפני קואלייארו הנז' שהיה עושה גבינה מחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו. וזה היה במה שהיה לו עשרים עדרים ולא היה לו אלא שומר אחד שעל הרוב היה מספיק לשני עדרים ושאר החלב כלו היה חלב שחלבו גוי בלתי ישראל. עוד העידו עליו שהיה לוקח גבינה עשויה מגוי ומערב אותה עם הגבינה שהיו עושין אותה היהודים ולהיות שאין לגוים הדפוסים כדפוסי היהודים היה זה הקואלייארו נותן לגוי הדפוס שלו ואז היה הגוי עושה הגבינה בדמות ובצלם גבינת הישראל ולא היה ניכר בין גבינת הישראל לגבינת הגוי כלל. גם יש מעידים על הג'יליק שמכר גבינת גוים לישראל והוא קאשקאבאל מבופאלו והממונים י"א אחר קבלת העדויות ביראת ה' בלבם אסרו הגבינה. ויקם ה' שטן מסית ומדיח הסית ופתה לקצת חכמי העיר הזאת והתירו הגבינה לא נראה אלינו טעמם אמנם לשמע אזן שמענו גם ראינו הטעם שהיה אפשר לסמוך על ההיתר. אמנם לי הדיוט נראה לי להעלות על ספר סברתי ועם היות כבר כתבתי הדברים בקוצר עכשיו ראיתי להרחיב הדבור והשומע ישמע וזה החלי בסוד:
גרסינן בגמרא בפ' זה בורר ההוא טבחא דאשתכח דנפק טרפה מתותי ידיה פסלי' רב נחמן ועבריה וכו' אלא מאי תקנתיה כדרב אידי בר אבין דאמר רב אידי בר אבין החשוד על הטרפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו ע"כ. מכאן אנו למדין שהמוכר דברים האסורים מעבירים אותו ומשמתין אותו ואין לו תקנה ליקח ממנו וכו' ואין בזה חילוק בין איסורי דאורייתא לאיסורי דרבנן וכמ"ש הטור ז"ל י"ד סי' קי"ט וז"ל המוכר דברים האסורים מעבירין אותו וכו' סתמא קאמר כל מילי דאיסורא ואין לחלק אלא דמאן דחשיד אחמור חשיד אקל ממנו אבל מאן דחשיד אקל לא חשיד אחמור וכדתנן בהדיא החשוד על השביעית אין חשוד על המעשרות וכו' עד החשוד על זה וע"ז חשוד על הטהרות ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא ע"ז ואמרו בגמרא החשוד על זה וע"ז כיון דחשיד אדאוריית' כ"ש אדרבנן ויש חשוד על הטהרות מאי טעמא נהי אדרבנן חשיד אדאורייתא לא חשיד הא קמן בהדיא דמאן דחשיד אדרבנן נמי הוי דינו כמאן דחשיד אדאורייתא לדרבנן אין חלוק אלא דמאן דחשיד אדרבנן לא חשיד אחמור יותר דהיינו אדאורייתא אבל אדרבנן גופיה ודאי אין קונין ממנו וברור הוא
וכי תימה דהכא לא חשיד שהרי היה מערב אותו ואיכא למימר דסמיך אסברא דהנהו דסברי דבאיסור דרבנן דלית ליה עקר מן התורה והוא גבינה של גוים שמותר לערבו לכתחלה ברוב וכמו שהביא הרשב"א בתורת הבית והביאו ב"י סי' צ"ט בי"ד וז"ל נמצאו ג' דינים בביטול האיסורים הא' איסור של תורה אפי' שיעור דרבנן אע"פ שנפל לתוך התר שאין בו שיעור לבטלו אין מוספין עליו התר כדי לבטלו ואין צ"צ שאין מערבין אותו בידים לבטלו עבר ובטלו או שרבה עליו אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור למי שנתבטל בעבורו: איסור של דבריהם שיש לו עקר מדאורייתא אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ואם עשה כן מזיד אסור וכו' וחלת חוצה לארץ מערבין ומבטלין אותה ברוב לכתחלה וי"א שכל איסורים שאין להם עקר מן התורה כגבינה של גוים הוי דינא כחלת ח"ל וא"כ איל"ל שיש לסמו' על אלו הי"א ובפרט באיסו' קל כזה שאין לו עקר מן התורה
לזאת אני אומר דודאי אין לסמוך ע"ז חלילה חדא דכל הפוסקין אשר אנו שותים מימיהם המפורסמים חולקין שהרי התוס' ז"ל בפ' כל שעה כתבו דהא דמבטלין איסור לכתחלה היינו איסור דרבנן שאין לו שרש מן התורה כגון מוקצה וכן פי' רא"בי וכתבו הגהות מרדכי דהרמ"בם ז"ל הכי סבירא ליה מדנקט בפרק ט"ו מהלכות איסורי מאכלות חלב שנפל לקדרה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדרה מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיבטל הטעם ע"כ: מכל זה יתברר שכ"ז באיסור שנפל הא לערב בידי' אפי' באיסור דרבנן שאין לו שרש מן התורה לא עלה בדע' שום פוסק מאלו להקל והרא"ש ז"ל החמיר יותר וכת' שלא התירו אלא בעצים שנשרו לתוך התנור דמקלא קליה איסורא והרמ"בן ז"ל ורבינו שמשון ז"ל כתבו דאפי' בחלת ח"ל לבטלה ברוב לא אמרו אלא לכהן טמא אבל להתיר' לזרים לא והרשב"א כתב בת"ה שלמעשה כן הוא שאין לערב לכתחלה. הרי א"כ למדנו דסברת הי"א המקלת בזה היא בטלה במיעוטא שהרי תוספו' הרמ"בם הרמב"ן רא"בי ורבינו שמשון הרא"ש ובנו הטור ז"ל כלם ס"ל דבנ"ד אסור גם הרש"בא ז"ל הסכים עמהם למעשה וז"ל הרשב"א ז"ל כמו שהעתיקו הטור בסי' הנז' וכתב הרש"בא ז"ל אבל דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן כגון גבינה של גוים ושמנו של גיד אין מערבין אותו בהיתר כדי לבטלו עבר ועירבו בהיתר כדי לבטלו בשוגג מותר במזיד אסור נפל מעצמו בהתר אע"פי שאין ההתר כדי לבטלו מותר להוסי' התר כדי להכשירו כדחזינן בעצים שנשרו וכו'. הרי שהדין שוה באיסור דרבנן כשערבו במזי' דאסור כמו באוס' דאורייתא כשנפל בהתר ורבה עליו במזיד כדי לבטלו וע"ז כתב הרש"בא ז"ל וז"ל וכי אסרינן במבטלו לכתחלה דוקא למי שעבר ובטל וכן למי שנתבטל בעבורו כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים אבל לשאר כל אדם מותר דקנסא בלחוד היא הרי שצריך לקנסו שלא יהנו מעשיו אפי' למי שבטלו בעבורו ואפי' שהמבטל אינו מתהנה ממנו וכ"ש שאסור שיגיע לו הנאה ממנו למבטלו
עוד אני אומר שכ"ז שדברו הפוסקים מיירי שערבו המערב לאכלו הוא בעצמו או לשיאכל חבירו ואפ"ה גזרינן וקנסינן שלא יאכל לא הוא ולא חבירו ולא יתקיים מחשבתו א"כ גם זה שעירב זה האיסור כדי למכרו לישראל קנסינן ליה שלא יתקיים מחשבתו ולא ימכר לישראל.
עוד אני אומר לרווחא דמלתא דכפי הסברא היה אפשר לומר דבמעשה מכוער ומגונה כזה כ"ע יודו שראוי לקונסו דע"כ לא קאמרי אלא למי שהיה לו איסור דרבנן וכדי שלא להפסידו התירו לו לערבו אפי' לכתחלה אבל לקנות כדי לערבו זה לא עלה בדעת בן אדם ואפי' שחלוק זה לא מצינו אותו מפורש השכל כל מחייבו גם נראה לי כן כדי לקרב הדעו' כל האיפשר כמו שידוע למעיינים שראוי לעשות כן לעולם.
עוד אני אומר דלכ"ע קואלייאר גבינתו אסורה וכל גבינה היוצאת מתחת ידו אסורה והטעם שהרי הרשע הזה כשהביאוהו לפני הממונים י"א ושאלוהו למה עשיתה כך כפר בעקר ואמר שלא היו דברים מעולם ולא אמר עשיתי לפי שהייתי יכול לעשותו ואמר שלא עשאו שלפי דעתו איסור חמור וגמור היה כמו שהוא כן בעין כל ע"ה רשע כמוהו והרי יש עדים שעשה א"כ נתגלה הדבר שהוא חשוד למכור דברים האסו' וכבר ביארנו שהחשוד למכור דברים האשורים אסור לקנו' ממנו ומעברים וכו' הכל כנז"ל ואין לומר אדרבא זיל לאידך גיסא ואימא שהאיש הזה יהא נאמן לומר לא היו דברים מעולם מגו דאי בעי אמר עשיתי והתר הוא דהא ודאי ליכא למימר חדא דמגו במקום עדים הוי ותו דע"ה הוא ומלתא דלא ידיע להרב' מהיהודים איך ידע ודבר ברור הוא והאריכות בו מותר.
עוד בקש רשע זה והשכיר עדים לפסול לעדים המעידים עליו על הדבר הנ' והעידו על א' מהם אשר כפי מה שנשמע שהוא מוחזק בעיר הזאת לאדם כשר וירא שמים העידו עליו שראוהו ששתה סתם יינם של גוים ומטעם זה רצו לפסול זה העד גם השנים האחרים שלא נמצאו כאן. גם ע"ז תדמע כל עין כי נודע שורש הענין מהיכן יצא כמו שהודה ולא בוש העד אשר העיד על הפסו' כמודה על חטאתו גם הכרת פניהם של אלו העדים יעיד עליהם מי הם
מכ"מ עם שכל אלו הם אמתלאות חזקות מכ"מ אין נוגעין לעיקר הדין בבירור על כן צריך להראות שפיהם הכשילם בעדות זה שהרי הלכה רווחת בישראל שזה ההפרש יש בין פסול דאורייתא לפסול דרבנן דפסיל דרבנן צריך הכרזה ופסיל דאורייתא אין צריך הכרזה ואלו אפי' לפי דבריה' שאלו העדים הראשונים שתו סתם יינם לא הוכרזו על כך בבתי כנסיות
ולפי שאפשר להסמך במ"ש הרמב"ם ז"ל פ' י"א מהלכות עדות וז"ל והפסול מדבריהם צריך הכרזה לפי' כל עדות שהעיד קודם שהכריזו עליו מקבלין אותו כדי שלא לאבד זכות העם שהרי לא ידעו שהוא פסול עכ"ל. וא"כ נראה דע"כ לא אמרינן דאי לא הכריזו עליו דמקבלין אלא כדי שלא לאבד זכות העם משמע דהיכא דליכא האי טעמ' כמו בנ"ד דהוי פסול ואם כן העדות האחד היה על איסור דרבנן גם העדות על פיסולם בענין אסור דרבנן וא"כ נמצא שהעדות האחד בטל: ונראה לע"ד מלבד שעדיין אפילו היה הדין כן מכ"מ לא נפסל אלא העד הא' שהיה בפניו כי הב' לא נפסלו ואין לומר שכיון שנמצא אחד מהם פסול בטל כל העדות שהרי אמרו הממונים שלא באו להעיד בבת אחד והיה אפשר להאריך בזה אלא שלע"ד הוא ללא צורך כי העדים עדותם קיימת וזה אפי' נניח שהר"ם במז"ל ס"ל הכי מכ"מ הוא יחיד בסברא זו דלא לישתמיט שום א' מן הפוסקי' שיחלק בין עדות לעדות ולא רש"י ז"ל פי' האי טעמא ולא הרי"ף ז"ל ולא התוס' אדרבא מוכח מדבריהם הפך זה בפ' הכונס בדבור חמסן יהיב דמי וז"ל אלא הא דאמרינן בפ' שנים אוחזין אלא הא דאמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו נימא מגו דקפיד וכו' ומשני מודה ואמר ומי קא יהיבנא מכ"מ מה תירץ בכך אם הוא מעכב הפקדון בידו ורצה ליפטר בדמים בע"כ הרי הוא חמסן ופסול לשבועה מדרבנן ואכתי נימא מגו דחשוד ובשני' אוחזין פי' יותר וז"ל שם וא"ת והא כי יהיב דמי נמי חמסן הוה כדמוכח שלהי הכונס וחמסן פסול לעדות וכו' עד ושפסול לעדות פסול לשבועה ותירצו ועוד דחמסן דרבנן כשר הוא ואינו פסול עד שיכרתו עליו כדאמרינן פ' זה בורר ואם איתא דפסול מדרבנן מה שצריך הכרזה אינו אלא כדי שלא לאבד אבל היכא דלא שייך האי טעמא הוי פסול מאי קא מתרצי התוס' דאינו פסול עד שיכריזו הא התם בדרב הונא לא שייך טעמא דשלא לאבד אלא שהוא פסול מצד עצמו כפי האמת לעדות וכל הפסול לעדות פסול לשבועה והו"ל למימר לעולם מגו וכו' והדרא קושיא לדוכתין אלא ודאי דס"ל לתוס' דפסול דרבנן לעולם אינו פסול בשום דבר עד שיכריזו עליו וכיון שאינו פסול לעדות לא הוי פסול לשבוע' והשתא אתי שפיר תירוצא דועוד דאמרי תוס'
וכן נראה דהאי טעמא לא מודו ביה שאר המפרשים כ"נ מדברי הנמקי ז"ל שכתב וז"ל בפ' זה בורר וא"ד טעמא דצריך הכרזה משום תקנת לקוחות שלא יחתמו אות' בשטרותיהם משמע דטעם זה לא מודו ביה ואינו אלא מיעוטא דאמרי הכי וק"ל לע"ד. וכ"נ שהרי הסמ"ג שדרכו להביא לשון הרמב"ם ז"ל וכתב הדין וגייז טעמא דהרמב"ם ז"ל והטור ז"ל לא כתבו ולא חלק אלא סתם פסול דרבנן צריך הכרזה והוא אחרון ודרכו להביא הסברות משמע דלא ס"ל.
ותו איכא למימר דמש"ה לא חשו להביא הטעם הנז' משום דס"ל דלענין הדין אפי' להרמב"ם לא מעלה ולא מוריד אלא שלפי שלכאורה יראה זר מאי שנא פסול דאורייתא דלא בעי הכרזה ודרבנן בעי הכרזה או הם פסולין או לאו לכן ראה הרמב"ם ז"ל ליתן טעם אבל אחר דמהאי טעמא לא ראו לפסול אלא בהכרזה לא חלקו אלא הצריכו הכרזה לכל עדות ואם לא הוכרזו כשרים לעולם וכיוצא בזה כתבו התוס' ריש פ"ק דכתובות בדבור שאם היה לו טענת וכו' וז"ל וא"ת הא תינח אשת כהן וכו' עד ואומר ר"ת דלא פלוג רבנן בתקנתא ומשום אשת כהן ופחותה משלש תקנו בכל הנשים שינשאו ביום הד' הכא נמי משום לקוחות תקנו שלעולם יהיו כשרים בכל עדות עד שיכריזו וכן ראוי לומר כי בזה נתיישב דליכא שום מחלוקת בין הפוס' להרמב"ם ז"ל ושכלם הביאו הדין סתם דבכל עדות העדים שנפסלו מדרבנן עדותם קיימת כל עוד שלא הוכרזו.
עוד אסור לקנות גבינת זה האיש מצד העדות שהעידו עליו שרוב החלב אשר ממנו היה עושה הגבינה היה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו. וא"כ נמצא שחשוד למכור דברים האסורים ואסור לקנות ממנו הדברים אשר נחשד עליהם ואע"ג שכתב המרדכי בפ' אין מעמידין דאיכא מאן דס"ל דאי ברור לנו דאין דבר טמא בעדרו דמותר ליקח חלב מאותו גוי אפי' אין ישראל רואהו וא"כ יאמר זה שידע שלא היה דבר טמא בעדרים אשר היה לוקח החלב מהם הא ודאי לאו מלתא היא חדא שכבר דחה המרדכי סברא זו בשתי ידים וכתב שטעות הוא וכן הטור ז"ל כתב היה חולב בביתו וישראל מבחוץ אם יודע שאין לו דבר טמא בעדרו מותר אפי' אין הישראל יכול לראותו בשעה שהוא חולב נראה בפי' דדוקא כה"ג שהגוי בבית והישראל מבחוץ כנז' דאי אפשר שיחלוב מדבר טמא הוא דשרי הא לאו הכי אסיר וכן הביא הב"י שכן פסק רבנו פרץ ז"ל להחמיר וכן סמ"ק ז"ל וכ"ש דבנ"ד לכ"ע אסיר מטעמא שהוא כחש בעדים משמע ודאי שאינו יודע דבר להבדיל בין טמא לטהור
גם להתיר מטעם מ"ש בהגהה אשרי והביאה הב"י וז"ל ישראל שהלך לכפר לקנות גבינות ואנו יודעין שדעת ישראל להקפיא כל החלב אפי' לא ראה הישראל החליבה וכו' הא נמי ליתא שהרי זה נגד כל הפוס' שהרי הרי"ף ז"ל בה' כתב לישנא דגמרא דקאמר חלב למאי ניחוש לה וכו' עד השתא דאתית להכי גבינה נמי אפי' תימא דקא בעי ליה לגבינה איכא דקאי ביני איטפי ופי' הר"ן ז"ל שמא תאמר אפי' שהיה בחלב זה שלקח תערובת חלב טמא גבינה שריא שכלה מן הטהור דטמא לא קאי ליתא דאיכא למיחש דקאי ביני איטפי והיינו דאמרינן השתא דאתית להכי ע"כ. משמע בפירוש דס"ל להרי"ף ז"ל שאפי' שלקח החלב לגבינה אסור וכן הרא"ש ז"ל בפסקיו ובודאי דכל הפוסקי' הס"ל והגהה זו סברא מיחיד היא וכ"ש שאפי' בהגהה לא התיר בהדיא שהרי כ' ואפי' אם נפשך לאסור כה"ג היכא שראה הכל לבד התחלה החליבה מותר ואפי' שר"ת עשה מעשה והתיר נראה שלא התיר אלא בדיעבד וא"ה מסיים בהגה' דאין להתיר כולי האי היכא דליכא הפסד מרובה ובנ"ד אפי' איכא הפסד מרובה אסיר מכמה טעמים אחד שהוא חשוד שרגיל ברך ותו שהיה במזיד ואחר התראה ותו שאפי' היו כל הפוסקים מתירין כי האי גוונא באיש הזה לכ"ע אסור לאכול מגבינתו שהרי השביעוהו הממונים בספר תורה בזרוע שלא יקח חלב אלא שיהיה שומר עליה והנה עבר על שבועתו ודמי זה למ"ש רי"ו והביאו ב"י י"ד סי' ב' וז"ל כתב רי"ו הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר י"א ששחיטתו אסורה דדמי לחשוד לאותו דבר כ"כ רבי דוד הכהן בתשו' וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ז' וכ"ש וק"ו בנ"ד שנשבע בספר תורה בזרוע ועבר על שבועתו שחשוד לאותו דבר אפילו אם היה הדין נותן באיש אחר להתיר בכי האי גוונא כ"ש וק"ו שלדעת רוב הפוסקים רובא דרובא בחכמה ומנין אפי' חלב שחלבו גוי ואין ישראל ראיהו שלקחו להקפיא אסור וכמו שהוכחתי א"כ נראה בודאי שכל גבינה שיצא מתחת יד איש זה אסורה וגם מן הדין הגמור מכל הצדדין ראוי להעבירו ומשמתין אותו.
ועוד ראיתי לכתוב כאן מ"ש הריב"ש והביאו ב"י סי' קי"ט מעשה אירע שא' משני בודקי הקהל בדק כבש וכו' עד לסלק הטבח כדין עשי' שמעשיו מוכיחי' שבכונה היה רוצה להכשיל הצבור להאכילם טרפה וכל שחשוד להאכיל איסור מיד מסלקין אותו וכו' עד ומה שפטרה טבח זה מלשלם הבהמה לבעלים כדין עשי' מפני שלא נאסרה בברי אלא מחמת ספק וחשד וכו' עד וכ"ש בנדון זה שלא אסרוהו אלא מטעם חשד ואמתלאה ומטעם זה יש לפטור הטבח מעונש אחר ודי בהעבירו עכ"ל מכאן ראיה גדולה לנדון שלנו לכל מי שיש לו נפש שהרי אסרו הבהמה בחשד ואמתלאה אע"פ שהיה אפשר לומר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכו' נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה וא"ה כיון שראו ידים מוכיחות שחשוד להאכיל איסור אסרו הבהמה גם העבירוהו על אחת כמה וכמה בנ"ד בעדים ברורים וידים מוכיחות וקלא דלא פסיק שכך היה רגיל לעשות בכל שנה
ולא יהא אלא מה שכתב הר"ם במ"זל סוף פרק שלישי מהלכות מאכלות אסורות וז"ל אין לוקחין גבינה וחתיכת דג שאין בה סי' אלא מישראל שהוחזק בכשרו' וכ"כ בפ' י"א אין לוקחין יין בכ"מ אלא מאדם שהוחזק בכשרו' וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג שאין בה סימן וה"ה ז"ל נתן טעם לדבריו וכתב שכן נראה מן ההלכות ושכן נראה קצת מן התוס' ומן הירושלמי והאיש אשר אנו עומדים עליו כל יודעי שמו מעידים על רשעותו וקלא דלא פסיק שהוא היה עומד בק"ק אשר שם מרביץ תורה החכם כה"ר שמואל לבית קלעי י"א ובשבועה ונזירות שמשון ועתה כשראה שאזלת ידו ואבדה גבינתו שלא למכור אותו לישראל בשאט בנפש חלף הלך לו עבר ברית הפר חק כי מצא במקום ההוא מי שיהפך בזכות גבינתו כדין או שלא כדין. זאת ועוד אחרת מחלל שבת קדשנו לעיני האומות שלקח לשליח בית דין בשביל שלא רצה להכריז על גבינתו שהי' מותר והוליכו לפני הערכאות ונתן שוחד והלקוהו מ' מלקות אוי לעינים שכך רואות שנמצא מי שמהפך בזכותו ורוצה לאכול גבינה היוצא' מתחת ידו כי סופו הוכיח על תחלתו רשע גמור גם לממונין הלשין לולי ה' שהיה בעזרם ועמדו נחבאים יום א' מן הבוקר עד הערב
זאת ועוד אחרת כי מי הוא אשר עינים לו ואינו רואה כי בעונות ענין זה מגבינה רפוי בזמן הזה ובחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו מזלזלים לקצת מבני ועמנו ועתה המהפך בזכות זה הרשע נותן יד לפושעים כי אחר שיצא קול בעיר מעדים ג' העידו עליו שרוב החלב שלו היה מחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו ושהיה קונה גבינה מגוים ומערבה בתוך הגבינה העשויה על ידי ישראל ויראה שמתירים גבינתו מי הוא שלא ילך ויקנה בפי' גבינת גוים וחלב גוים ואפי' שלא היה הדין נותן לאסור היה ראוי לאסו' כהא דאמרי' בגמ' פ' כ"ה רב בקעה מצא וגדר בה גדר ופרש"י ז"ל שראה שהיו מזלזלי' בבש' בחלב והחמי' עליהם ואסר להם כחל ואע"ג דהת' הוי משו' זלזול דבר של איסו' דאורית' הכא הוא איסורא דרבנן כבר מצינו שעשו חזוק חכמים ז"ל לדבריהם יותר משל תורה ואמרו בגמרא ר"פ משילין שבת דחמיר ולא אתי לזלזולי ביה אבל יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה כלל כלל לא. הרי שבדבר הקל והכותל הרעוע צריך להעמיד ולחזק
כ"ז כתבתי לרווחא דמלתא שכבר נתבאר כי מן הדין הגמור גבינה שעשה זה הרשע ושיוצא מתחת ידו הכל אסור כי הוא חשוד מכל הצדדים להאכיל איסור לישראל ועובר על שבועתו ומחלל שבת ואוי לעיני' שכך רואות שימצא איש כזה סמוכות ואני את נפשי הצלתי
ומה שהשיגה ידי כתבתי וחתמתי שמי המר ונאנח בדמע ובמגינה הצעיר: