שו"ת מהרשד"ם/אורח חיים/סימן ב
חכם לבב ואמיץ כח לעשות רצון קונו הנעל' לשם ולתהלה כה"ר פלוני נר"ו אחרי דרישת שלומך שישגא הנני בא להשיב למה שנוגע לענין הדין ראיתי דחית בשתי ידים האומר שמה שכתוב בתורה למען ינוח שורך וחמורך וכו' שהכונה בעבור הבהמה וכן אסרו להשכיר הבהמה לגוי מזה הטעם ואתה אמרת שאין הכונה שינוח הבהמה והפרזת על המדת האמת כי עם היות אמת שדעתך דעת נכון מכל מקום דעת האומר שמה שהקפידה התורה בעבור הבהמה אין לדחותו וזה מצאתי לו רב גדול דסבר כותיה הוא הרב עובדיא מברטנורה ז"ל שפירש המשניות וז"ל בפרק קמא דשבת במשנה אין שורין את הדיו וכו' וב"ה מתירים משנתן המים מבעוד יום וכו' עד דסברי על שביתת בהמה אדם מוזהר דאית בה צער בעלי חיים אבל לא על שביתת כלים עד כאן לשונו ואמרי' בגמרא דבית שמאי סברי שביתת כלים דאורייתא וב"ה פליגי ואם כן לדברי ב"ש כיון דסברי דאנן מצווין גם על שביתת כלים דלא שייך התם טעמא אחרינא אלא משום שגזרת הכתוב שישבות הישראל מכל הדברים אפי' כלים דלא שייך בהו צער אם כן ודאי הכל בשביל שישראל יזכור וכו' אמנם לדעת ב"ה דמפליגי בין כלים לבעלי חיים יכולים אנו לומר שרצה הקב"ה שינוח השור וכו' משום צער בע"ח דצב"ח הוי מן התורה כדאמרי' במסכת שבת פרק מפנין אמר רב יהודה אמר רב בהמ' שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות וכו' עד והא מבטל כלי מהיכנו ומשני סבר כלי מהיכנו דרבנן צער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאוריתא ודחי דרבנן עד כאן הרי לך בהדיא דאע"ג דבעלמא אמרי' דיש להם כח לרבנן לעקור דברי תורה בשב ואל תעשה כגון בתקיעת שופר בראש השנה שחל להיו' בשבת ונטילת לולב ששניהם מן התורה והעמידו דבריהם ודחו דברי תורה והכא דחו דבריהם משום צער בעלי חיים דהוי מן התורה אע"פ שהיה אפשר לומר שב ואל תעשה.
וראה פירש"י בפרשת אלה המשפטים למען ינוח תן לו נייח להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית אמור מעתה אין זה נייח אלא צער ע"כ הרי בפירוש דקפיד הכתוב בענין שבת לצער הבהמה אם כן מי שיאמר שכונת התורה שינוח השור משום צער בעלי חיים דעת נכון הוא
ומה שהוקשה לך ממה שאמרו ז"ל שבעבד ערל הכתוב מדבר אם כן תהא מצות שבת שינוחו בו הערלים אלו היית רואה מה שכתב הרב הגדול אליה מזרחי זצ"ל לא היה קשה לך מידי שכתב דמיירי בתוך שנים עשר חדש שמטפל עמו ישראל וכו' ואם כן לא גרע מבהמת ישראל
ומה שהוקשה לך בספר המצוות התיר על ידי הפקר אינו קושיא כי לא הקפידה התורה אלא בבהמת ישראל שכן אמר שורך וכו' וכשהפקירה אינה בהמת ישראל ולא הקפידה עליה התורה כמו שלא הקפידה בבהמת גוי ומה שאסרו רכיבה בבהמה אמת הוא כדבריך דהתם ליכא צער שאמרו חכמים ז"ל שהחי נושא את עצמו אבל כל דבר שיש צער לבהמה אפשר לנו לומר שהקפידה התורה על צערה כמו שהוכחתי
ועל מה שהוקשה לך לשון הרמב"ם ז"ל שבהלכות מאכלות אסורות פסק הלכה כרבי עקיבא שמן התורה אין אסור משום בשר וחלב אלא בשר בהמ' טהורה אבל חיה ועוף מדרבנן ומדבריו פרק ב' בהלכות ממרים נראה דבשר חיה נמי מן התורה האמת דלכאורה נראה דברי' סתרי אהדדי אלא שנרא' לעניות דעתי שקל הוא להשיב והטעם דבהלכות מאכלות אסורות דהתם עיקר דקדוק הדין למעשה כמו שהוא דהלכה כרבי עקיבא דפליג אר' יוסי דסבר בהמה וחיה הוי מן התורה ומדרבנן בשר עוף וידוע דהלכה כרבי עקיבא מחבירו אבל בהלכות ממרים דלא אמרה לפסוק דין לענין בשר בחלב אלא משל להבין מ"ש תורה לא תוסף ולא תגרע שם המשל לדעת רבי יוסי שמתיישב היטב באותו ענין לדעתו של תוספת וגרעון ואגב אורחא למדנו שיש מי שאומר כן לא דסבר הרמב"ם ז"ל שכן הלכה למעשה ודמי קצת למה שמצינו בתלמוד אמורא מיישב ברייתא הפך סברתו ואע"פ שהיה יכול ליישבה על פי דעתו אלא שהיה בדוחק אם כן אינו תימה שימשול הרמב"ם ענין לא תוסיף ולא תגרע באותו ענין על פי דעת ר' יוסי אף על פי שאין הלכה כמותו. ואפשר שלכן אמר למדו ולא אמר למדנו אלא למדו מי שלמדו דהיינו רבי יוסי הגלילי גם מצינו בתלמוד דמייתי דרשא בחד קרא אע"פ שלפי האמת אין הדרשה יוצאת מההוא קרא אלא מקרא אחרינא אלא שמתיישב בקרא ההוא בפשיטות אותה דרשה ולא דקדק לומר כן לפי האמת וכן נמי הרמב"ם בהלכות ממרים לא נחית לפסוק הדין בענין איסור בשר בחלב אלא להבין לא תוסיף ולא תגרע וכו' ולפי דעתו של רבי יוסי כן הוא כמו שאמרתי ומשם נלמוד אנחנו לרבנן או לרבי עקיבא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וקל להבין לע"ד
ועל מה ששאלת שמבראשית עד ואלה תולדות אין ה' הנכבד ומאלה תולדות עד והאדם ידע וכו' כתוב ה' אלי"ם ב' פעמים ומשם והלאה כתוב ה' לבדו רק בפרשת וארא מפני ה' אלי"ם ויעצתני שלא אשים לב למה שכתב בעל העקרים מאמר ראשון פרק י"א והאמת שלא היה ראוי להשיבך על הענין הזה כלל שאם דברי הרב בעל העקרים לא ערבו לחיכך אשר כל דבריו מתוקים מדבש וכו' איך יערבו דברי שאין לי דמיון עמו ולפניו אפי' כקוף בפני אדם ומכל מקום כדי להפיס דעתך ולפייסך על מה שעבר שבני אדם ארורים הסיתונו לדבר כנגדך דברים בלתי הגונים כפי הנראה שקר ענו בך וכ"ש שלא הזכרנו בכתב שם שום נברא ומי יאמין דעבידי לשקורי במלתא דעבידא לגלויי כי האי ולא אחד ולא שנים היו החתומים בכתב ההוא כי הרבה מבני האדם החתומים שם ולהיות היה הדבר נוגע לעקר כתבנו אפי' על הספק אם היו הדברים אמת ועל כן שמתי עצמי להשיב על דבריך אלא מה שנראה בעיני על דרך הפשט גם כי שאלה זו כפי האמת היא מסתרי התורה מכל מקום מה שנראה על דרך פשט מבלי עומק כלל הוא זה כי פרש"י בתחלת פרשת בראשית בתחלה עלה במחשבה לבראתו במה"ד וראה שאין העולם מתקיי' והקדי' מדת רחמים למדת הדין היינו דכתיב ביום עשות ה' אלי"ם וכו' א"כ מבראשית עד אלה תולדות מדבר בענין הבריא' עד שבא האדם ונצטוה כל זה היה במחשבה וכיון שראה חכמתו ית' שאדם מוכן לחטא וא"כ אי אפשר לעולם להתקיים במדת הדין כיון שהכל נברא בשבילו אם יחטא הדין מחייב לחזור העולם תהו שתף מדת רחמים ואמר ביום עשות ה' אלי"ם ויהיה פירוש עשות כמו ויעש אלי"ם את הרקיע תקנה על עמדו ומה שכתוב שני פעמים לא אוכל לפרש אבל מה שכתוב בפרשת וארא טרם תראון מפני ה' אלי"ם הוא מרגליו' טובה בעיני כי במכה ההיא אף ע"פ שהיא במדת הדין עליהם נהג עמהם מדת רחמים גדולים והוא כי הפשתה והשעורה שאינם כל כך צריכים לחיי האדם נכתה אבל החטים והכוסמין שהוא מין חטים וחיי האד' תלוים בהם לא נכו הוי שנהג עמהם ברחמים לכן נכתב שם ה' אלי"ם: