שו"ת חתם סופר/ליקוטים/סימן לו
תיתי שלמא רבא מן שמי' במעלי יומא דכיפורא לה"ה תרב המופלג כבוד מו"ה יאקב נ"י אב"ד דק"ק נאדיש יע"א:
בזו שעה קבלתי שאלתו במי שנשבר עליונו של לולב בפחות מכשיעור אם יש לו תקנה לחברו עם הלולב הנשאר אם לא נעקר לגמרי ונשאר דבוק כשיעור המפורש משנה ח' פ"ג דעוקצין גבי תאנה שנפשח י"ל ה"נ שפיר דמי כי עדיין מחובר הוא אך אי לאו הכי נ"ל דאין לו תקנה לא ביום א' ולא בשאר הימים חדא דכיון דנשבר ונעקר העליון א"כ חלק התחתון הנשאר אין לו דין לולב אלא מקל בעלמא ולא הוזכר קשירה אלא ציצית בציצית או רצועה ברצועה דתרווייהו חזי למלתי' אלא שמחברי' להשלים השיעור אבל מי שמע כזאת לקשור לולב קטן על מקל גדול להשלימו כשיעור וחוכא הוא זה:
ותו ידע כי ד' מיני חבורי' יש אחד תפירה והוא הטוב שבכולן והוא עושה שני הנתפרי' אחד ממש והוא העושה ספרי תורות שלנו ספר א' והפחות ממנו הוא ע"י דבק שסופרי פולוניא מדבקי' עורות התפילין לעשותם א' [עיין ח"ס חלק או"ח סי' ה']. והשלישי קשירה שקושרי' שני הגופי' זה בזה כמו רצועה ברצועה וציצית בציצית דבציצי' מכשיר מג"א רס"י ט"ו לכתחילה וברצועות איכא פלוגתא סוס"י ל"ג והאחרון הוא אגד שלוקח רצועה מבחוץ וכורך על ב' החלוקי' ובזה ליתא דין ולית דיין שיחובר ויהי' אחד אלא עושה ג' קלחי אזוב לאגודה א' וכן ד' מינים שבלולב למ"ד צריך אגוד אבל לא שיהי' הנפרדי' אחד עי"ז ולא עלה על דעת מעולם והכא בלולב לא שייך לא תפירה ולא דבק ולא קשירה כ"א אגד ואינו עושהו אחד ע"כ פסול כל ז' וכל זה פשוט ונלאיתי להאריך רק להעמידו על האמת:
וע"ד ארמאי שאמר שפירותיו שנתן לישראל הם פירות שנה שני' שהם חשובי' מאוד והיהודי כבש הפירות ההמה בתוך חביות מלא כרוב והתפאר היהודי שפירותיו חשובים הם משנה שני' ולא הרגיש כי יש בזה משום ערלה:
הנה זו ברייתא מפורשת שלהי יבמות נכרי שאמר פירו' הללו של ערלה הם אינו נאמן דלהשביח מקחו אומר כן וא"כ אפי' הי' בארץ ישראל שספק ערלה אסור מ"מ אין דברי הנכרי מעלי' ולא מורידי' וה"ל כסתם פירות שרובם אינם ערלה ומותרי' אפי' הי' מקרקע של ישראל מכ"ש עכשיו שהוא בח"ל שספק ערלה מותר וגם מקרקע של נכרי שאפשר שאין ערלה נוהג בו שפירות בעצמם מותרים מכל שכן התערובות היינו הכרוב וכל זה פשוט לכאורה:
אמנם מה שיש לעיין בזה הואיל ולבו של ישראל הבעל בית האמין לנכרי ומתפאר בו א"כ כבר שוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא להפוסקים דערלה נוהג בפירות של נכרי ויש לאסור אפי' התערובות אי לית בי' ס' נגד הפירות ההמה אלא שצל"ע דרמב"ן בנימוקי חומש פ' קדושים כ' בטעם איסור ערלה שראוי ונכון שהפירות הראשונים של האילן נקריב לה' כמו ביכורי' של כל שנה ושנה ה"נ כל פירות שנה ראשונה נקריב לה' והיות כי ידוע ואמת הדבר כי בג' שנים הראשונים פירות האילן מועטים ורעים והמה לחיות ועפרוריות ואינם ראוי' להקריב לה' וע"כ לא יאכלו עד שנה הרביעית ויקריבם לה' ובחמישי יאכלו ע"ש והאמנם כי אין לדרוש טעמא דקרא מ"מ הרמב"ן לא יעיד שקר ח"ו כי כן טבעי האילנות וכן משמע בראב"ד פ"י ממ"א הלכה ל"ד וכן הוא בש"ע י"ד סי' רצ"ד סוף סעי' י"ז ע"ש וא"כ תיקשי ש"ס יבמות הנ"ל שהנכרי אומר להשביח מקחו של ערלה הם ונהפוך הוא שהמה מעט ורעים ולכאו' צע"ג - עד שמצאתי בחי' רמב"ן על יבמות וכן הוא בחי' רשב"א על שמו דהאי של עזקה הם של ערלה הם משך שייכי אהדדי והכי קאמר הנכרי הני פירו' של ערלה הם שאינם רגילי' להוציא פירות אלא של עזקה שעזקת והרבית עבודה רבה עד שהוציא פירות יותר טובים ע"ש שזה הוא כוונתו. אמנם בלשון רש"י שם לא משמע כן וצ"ע שיחלוק רש"י ורמב"ן במציאות וי"ל נהי דאילן הנטוע בתחלה אינו מוציא פירות טובים בשני ערלה מ"מ המבריך או המרכיב שפיר מוציא פירות יותר טובים ויפים בשני ערלה ואע"ג דלפי טעמו של רמב"ן לא הי' נוהג ערלה בהרכבה והברכה ואנן קיי"ל דנוהג אין לנו לדרוש טעמי' דקרא ועכ"פ אין להכחיש הטבעי' והמציאות שהעיד עליו רמב"ן וע"כ א"א לפרש ברייתא אלא בחד מתרי גוני או בהברכה והרכבה או בעזקא וטרחא יתירה:
יהי' איך שיהי' אין להעמיס בלשון הארמאי הזה שום כוונה מהנ"ל ואם לא נכחיש דבריו שאמר שהם פירות שנה שני' שהם יותר טובים וזה אינו ע"כ נפרש שכוונתו שהם משנה שני' שהאילן נושא פירות לא שנה שני' לנטיעה וא"כ כבר עברו עליו שני ערלה כי קרוב לודאי שעכ"פ בשנה ראשונה אינו נושא פירות כלל ואם ההחיל בשנה שני' לנטיעה ופירות אלו הם משנה שלישית לנטיעה שהם שני' לנשיאת פירות מ"מ אין מוחלט שיה' ערלה דלדידן שלשת וכו' לפני ר"ה משא"כ בלשון הנכרי נמצא שלישי' דילי' הוה רביעית לדידן נמצא מה שהאמין הישראל לדברי הנכרי שהם משובחים משנה שני' אינו מוכרח שיהי' אסורי' ולא שוי' נפשי' חתיכא דאסורא והנכרי אינו נאמן אם נשאלהו עתה כוונתו ע"כ הפירות מותרים לע"ד יאכלו ענוים וישבעו הכ"ד א"נ. פ"ב יום ה' ח' תשרי תקצ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ: