שו"ת חתם סופר/ליקוטים/סימן יט
שלום וכ"ט לתלמידי הוותיק הרבני החרוץ המופלג כבוד מו"ה יוסף נ"י אוהעל בפאטאק:
אני פה עוסק ברפואות ואין מזגי שוה בעו"ה והגיעני נעימות ימינו ובעא מינאי מלתא דבעי טעמא ואין אתי שום ספר לעיין בו ומ"מ לא אשיב פניו ריקם ע"ד מי ששכח לספור ספירת עומר בלילה וביום כתב אגרת וכ' ביום פלוני למב"י אי יי"ח בזה באופן שיכול לספור מכאן ואילך בברכה אומר אני אפי' הי' אומר בפיו כך וכך למב"י בזה האופן הי' ספיקא ותלי' אי ספירת עומר בזה"ז דאוריית' מצות צריכת כוונה לצאת ולא יי"ח ואי דרבנן מצות דרבנן לא בעי כוונה ויי"ח ואם כן הספירה מכאן ואילך ספיקא ואין מברכי' ובהכי מתפרש דברי מג"א סי' תפ"ט סק"ח דקאי למ"ד ספירה בזה"ז דאורייתא:
מ"ש ספירה לכל א' כך כתוב בגליון מג"א שלי סי' קפ"ט סק"ב אמ"ש ואפשר כיון דשומע כעונה כאלו ספר הוא בעצמו עכ"ל כתבתי על הגליון ולא דמי ללקיחת לולב דהתם מצוה שנעשית על ידי גופו של אדם כגון הנחת תפילין ונטילת לולב אין אדם יכול להוציא חברו מה שא"כ מצוה שע"י אמירה ודבור בזה הוה השמיעה כעונה בעצמו עמ"ש כפות תמרים סוכה מ"א ע"ב והא דאמרי' שתהא ספירה לכל א' לאו לאפוקי שומע כעונה אלא לאפוקי ספירת ב"ד בעד כל ישראל כמו שהדין בספירת היובל בירושלים וכמ"ש תוספ' מנחות ס"ה ע"ב ד"ה וספרתם וכו' עכ"ל על הגליון:
וענין הרהור כדבור ושומע כעונה שרשו בסוכה ל"ו ע"ב ובתוס' ד"ה שמע וכו' קיצורן של דברים כל דבר של תפלה ושבח והודי' וברכת המזון וכדומה למ"ד הרהור כד"ד סגי מן התורה כשמהרהר כך בלבו יהי שם ה' מבורך שנתן התורה וכדומה דרחמנא לבא בעי מ"מ מצוה מן המובחר כשיש כאן דבור פה והשמעה לאזנו ע"כ יותר טוב כשחברו מדבר בפיו והוא שומע באוזן עצמו דהוה כעונה ומצוה מן המובחר עוד יותר שידבר הוא בפיו וישמע באזנו ולבבו יבין - ואחר הנחה זו כל שאפשר לו לדבר בפיו אינו יוצא יי"ח בשומע דבור בפה חבירו אא"כ עומד בתפלה שא"א להוציא קדושה בשפתיו אז שומע כעונה כמ"ש תו' הנ"ל והה"נ מי שיכול לשמוע מחברו אינו יוצא בהרהור לבד ולא יצא לכתחילה בהרהור אלא בעל קרי ובשאין אחר יכול לשמוע ממנו ומ"מ עיקור קרא דילפינן שומע כעונה מקרא דיאשי' וחלקי' התם לא שייך לומר מנ"ל שומע כעונה דלמא משום הרהור דהתם לא הוי מידי דמצוה דשבח והודי' דנימא רחמנא לבא בעי אלא ס"ת שמצא קרא לפניו ומעלה עליו הכתוב כאלו קראו בעצמו ויאשי' לא נתכוון לצאת בזה ידי למוד תורה ולא ממנה מאומה אחר ששרף אביו אמון כל ס"ת שב"א:
מה שהקשה מעלתו למאי דאמרי' ר"פ השואל אפי' במידי דאין שלוחו כמותו מ"מ יד עבדו כגופו דמי לענין שאילה בבעלים אם כן סוף פרק שבועת העדות מנ"ל שולח ביד עבדו להשביע מנ"ל דאין חייבי' קרבן שבועה דלמא אם לא יגיד אינו ממעט אלא שלוחו אבל לא עבדו כגופו הנה לפי דבריו בגטין כ"ג דבעי מיני' אי עבד נעשה שליח היינו עבדו של מוסר אבל של עצמו כגופו דמי ולפי דבריו כשם שלענין שאילה הוי יד עבד כיד רבו ה"ה הקמה והפרה הוה פיו של עבד כפי רבו וישתקע הדבר ולא יאמר ובשליח גופו דרבוי רחמנ' דאפי' פיו ומחשבתו כפי ומחשבת המשלח דמי לענין תרומת ושחיטת קדשים היינו כשמוסר לו דבר בידו לעשות כך אבל מילי לחוד לא מימסר לשליח וכיון דיד ופי תרי מילי נינהו ע"כ אנו מפרשים בהרשאת הגט יהי' ידך כידי ופיך כפי אבל היכא דאין שלוחו כמותו ורק מטעם דיד עבד כיד בעה"ב כמעשה קוף שלו וכחצירו שלא מטעם שליחות אז ידו כידו אבל לא פיו כפיו להפר נדר ולא להשביע עדים והדבר ברור לכל מבין:
ומ"ש עוד להקשות אם לו לא יגיד הא הגדה לא הוי בכתב ואיך מהני בא בהרשאה תרי תמיהי קא חזינא בדבריו חדא הגדה דקרא אעד קאי ולא אמשביע ומיעוטא דלו ולא שלוחו קאי אבעלים המשביעים ולא אעדים ומה ענין זה לזה הא חדא. וזאת שנית אי נמי הוה קאי הגדה אהמשביע מ"מ מה ענין זה לבא בהרשאה הרשאה הוא שטר שמקנה לו את שלו ונעשה בעליו ככל שטרות ואחר כך משביע העדים בפיו או במכתבו ואין כאן שום הכרע לענין השבועה אם הי' בכתב או דוקא בדבור ובתשובה א' הארכתי מאוד לברר דין אי הכותב שבועתו או נדרו או כיוצא בזה אי חייב לקיים והוא דעת בעל תשו' חו"י ודלא כנב"י וכך נ"ל [עי' חיו"ד סי' רכ"ז] ואין כאן מקום לקבל ארוך בענין זה ואחתום בברכה הכ"ד א"נ דש"ת. מרחץ פישאן יום א' ט"ו תמוז תקצ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ: