שו"ת חתם סופר/ליקוטים/סימן ב
שלום לי"נ תלמידי צמידי וחביבי הרב המופ' החרוץ ושנון כמהו' ברוך נ"י.
ע"ד הכובעים הקליעי', העשוים כשבכה, נקבי' נקבים והשערות יוצאי' מבין הנקבי' אי שפיר דמי להתפלל בהם, או איכא למיחש לגילוי ראש, גם בזה כיון יפה כבוד מעלתו דליכא למיחש למידי, והמורה הציץ בין החרכים ולא ראה בפנים בתה"ד מקור הדין סי' יו"ד דמייתי ראי' להתיר הזכרת השם בכובעים הקלועי' מקש ומייתי מפ' המדיר דכיסוי ראש דאשה שיש לה סמך מה"ת ואפ"ה סגי בקלתה וכ' שם שהוא חלול בכמה מקומו' שאינו קלוע יפה וכ"ש כובעי' שלקש שהן קלועי' יפה יע"ש א"כ הרי להדי' להתיר דומי' דקלתה שהוא חלול ואינו קלועה יפה:
ומ"מ הי' עדיין אפשר לפקפק ולומר התם בנקבים שאין הפרוץ מרובה על העומד וה"ל כולו עומד אבל הני דידן דשכיחא השתא פרוץ מרובה על העומד ולבוד לא אמרינן אלא במידי דמחיצת כסברת רש"י ותו' בפ"ק דשבת בסוגי' דכוורת וה"ל כולו פרוץ אבל לא נ"ל להמציא חומרא כ"כ בהני מילי, והנה ת"ה דהנ"ל מייתי ראי' מקלתא דאשה, ומשמע דשבכה דדהו נקוב טובא כמשמע ממתני' דכלי' פכ"ד משנה ט"ז דבשבכה של זקנה אינה טמאה מדרס ופי' רמב"ם ומייתי לי' בתו' י"ט דאינה ראוי למושב לגודל נקבי', ובמס' שבת ר"פ במה אשה ולא בסנביטי בזמן שאינן תפורי' פירש"י עם השבכה אבל תפורי' ליכא למיחש לאתווי שאינה נוטלת השבכה מראשה בר"ה שתגלה כל שערה עכ"ל, משמע בשבכה עצמה תלך לר"ה אע"ג שהיא נקובה נקבים גדולים וה"ה ומכ"ש לענין הזכרת השם.
והנה עיקור כיסוי הראש הוא להורות כניעה וכתיב בישעי' ז' פסוק ג' אל מסילת שדה כובס ופירש"י רבותינו דרשו נכנע אחז מפני ישעי' ושם על ראשו אוכלי דקצרי וכפה עליו כלי מנוקב של כובסי' שמזלפי' בומים על הבגדים עכ"ל משמע בשימת על הראש כלי כזה שפיר דמי לאחווי' כניעה, ומיהו בסנהדרי ק"ד פירש"י קצת בענין אחר ודבריו שם תמוהים קצת, ועל ראי' אחרונה הלז יש לפקפק קצת מ"מ נלע"ד עיקור להתיר להזכיר השם ולהתפלל בכובע העשויה כשבכה על הראש: