שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן שמט
שלום וכ"ט לי"נ ורב חביבי הרב הגאון המופלג ומפורסם כש"ת מו"ה מאיר נ"י אבדק"ק אונגוואר יע"א:
יקרתו הגיעני יהי ה' עמו בעצה וגדול יהי' כבוד הבית האחרון בשנים ובבנין למזל וברכה בכל ענין מקנה וקנין עדי עד כי יבוא שילה בב"א. מה שנסתפק אם יש היתר לכל הפחות אחר ב' רגלים אם מתוך צערא דידה כי צר לה העיר לשבת שמה כמובן ואם מפאת מעלת כ"ת כי אף ע"פ שיש בביתו בתו וכלתו מ"מ צרכי הבית אינם נעשים כרצונו כמי שאין לו מי שישמשנו כך הבנתי מקוצר דבריו ולפניו גלוי דברי ש"ות מיי' סוף הל' אבל ודברי פסקי מהרא"י סימן א' ומ"מ כי א"א לב"המד בלא חידוש אאריך קצת בעז"ה:
הנה במ"ק כ"ג ע"א פליגי רבנן ס"ל עד שיעברו עליו ג' רגלים ור' יודא ס"ל רגל ראשון ושני אסור שלישי מותר וס"ל לרמב"ן וסייעתו הלכה כדברי המקיל באבל וסגי בב' רגלים והרי"ף ורמב"ם מחמירים וכ' בתשו' מיי' הנ"ל דאין הטעם משום אבל דנימא הלכה כדברי המיקל אלא משום דיעות במטה וכתב שם אע"ג דאמרי' בפע"פ אל תבשל בקדרה שבשל בו חברך היינו שלא ישא גרושה לעולם משום דיעות במטה התם בגרושה דיצאה מחמת קטטה אינו אלא עצה טובה ואותה עצה טובה היא כל ימי חייו דלא יכבה לעולם משא"כ במתה אשתו שנפרדו מאהבה איכא חשש טפי ואסור מדינא אך רק עד ג' רגלים כיון שכבר מתה נשכח' כמת מלב ע"י שמחת ג' רגלים יע"ש ונ"ל ליכא מידי שלא רמיזי באוריי' דכתיב ותמת בת שוע אשת יהודה וינחם יהודה הנה במ"ש ותמת קמ"ל אלו הי' לו פת בסלו לא הי' בא לידי מדה זו ומכאן למדו להכריז מאן הוה ליומא אך במ"ש וינחם יהודה הוא אך למותר אי לאו משום כבודן של פרץ וזרח שלא היו דעות באותו מטה כי כבר התנחם וש"מ כל זמן שלא ניחם איכא למיחש לדיעות ושיערו חכמים כפי חכמתם למר בג' רגלים ולמר בשני רגלים:
ולולי דמסתפינא הייתי אומר מלתא חדתא כי י"לד רגל ג' מותר ולא אמר אחר ב' רגלי' מותר אלא כ"ע ס"ל משום שכחת הלב בכניסת שמחת רגל ג' מיד פנו ממנו דיעות של ראשונ' והי' מותר ברגל ג' ביום ב' אלא אסור לישא ברגל ע"כ אמר ת"ק עד שיעברו עליו ג' רגלים והנה למ"ד במ"ק דף ח' משום ושמחת בחגך ולא באשתך או משום אין מערבים שמחה בשמחה א"כ לית דין ולית דיינא אך ר' יודא ס"ל טעם איסור נשיאת נשים במועד משום ביטול פרי' ורבי' או ביטול לשבת יצרה ולערב אל תנח ידך וזה כיון שאסור לו לישא קודם ליכא למגזר וכעין תגלחת וכיבוס דמותר למי שא"א מקודם וא"כ מותר ברגל שלישי לישא בח"המ עצמו אבל אחר רגל ב' לכ"ע אסור כן היו נלע"ד אלא שלא נמצא כן בספרי ראשונים עיין מג"א ס"סי תרצ"ו:
וי"ל לדעת הרי"ף ורמב"ם דפליגי בהא בבלי וירושלמי דהנה בירושלמי פ"א דיבמות קחשיב בכלל אותן שמותרי' לישא בתוך ג' רגלי' אין לו מי שישמשנו ובש"ס דמ"ק הנ"ל לא חשיב אלא מי שלח קיים פ"ו ומי שיש לו בנים קטנים ולא קחשיב אין לו מי שישמשנו ובדוחק י"ל דירושלמי נמי קחשיב לי' ע"ד לא זו אף זו לא מיבעי' אין לו מי שישמשנו אלא אפילו יש לו בנים קטנים ותלמודא דידן קחשיב בנים קטנים ומכ"ש אין לו מי שישמשנו ולא פליגי אבל הנלע"ד דהנה הריצב"א בתשו' מיי' הנ"ל לא רצה להתיר לצורך פרנסת עניים שבביתו כי אין מצוה זו מוטלת עליו ויתפרנסו מאחרים משא"כ בניו הקטנים ע"ש וצ"ע לכאורה כי מצוה רבה היא ומאן יימר לן שימצאו מי שיפרנס' וא"נ ימצאו הלא הוא רוצה לזכות במצו' זו אבל האמת יורה דרכו בודאי אי טעם האיסור משום מצות אבלות ושהתירו משום פ"ו ומשום פרנסת בניו הקטני' היינו טעמא דאתי מצוה ודחי מצוה א"כ אה"נ יש ללמוד מזה ק"ו דמצות פרנסת עניים שבביתו דוחה מצות אבול הלז אך הריצב"א מהסוברי' דהטעם משום דעות במטה וע"י שמחת ב' רגלים או ע"י תשוקת מ"ע של פ"ו או ע"י צערן של בניו הקטנים נח דעתו ופג מהרהור הראשונה א"כ מנ"ל לחדש דגם מצות פרנסת עניים מוציא זה מלבו ומה לו ולהם יתפרנסו אצל אחרים הלא לא משום מצוה דוחה מצוה אתינן עלה ע"כ לא רצה להתיר כנלע"ד ולפ"ז י"ל איכא נמי חומרא בטעמא דמשום איבול יותר מלטעמא משום דיעות במטה דלטעמא משום דיעות במטה יש להקל במי שאין לו מי שישמשנו דצערא דידי' משכיח ממנו אהבתו הראשונה משא"כ לטעם דאיסור איבול מה בכך שאין לו מי שישמשנו יצטער ויצטער ואיסור אבלות במקומו עומד ונ"ל משום זה הסיב ריצב"א ענין שימוש זה בחפיפות הראש ושימש בגופו במידי דצניעות דאיכא איסורא ע"י אחרת וס"ל להתיר על ידי בתו וכלתו ולפע"ד שומר נפשו ירחק גם מהם יעיין בש"ע א"הע סימן כ"א ס"ה ומה שכתב בשל"ה דף צ"ח ע"א על פי פי' רלב"ג עיין שם ומכל מקום לא נראה לי היתר ונ"ל גם כן דלשון שישמשנו כל תשמיש בית בכלל ולא משום מצוה אלא דחרבן ביתו משכיח ממנו אהבת הראשונה וידוע דבתו וכלתו דילדות וקטנותא אינם יכולים להנהיג הבית כמו זקינה ורגילה גם אין אדם מגלה סודו ומפקיד כל יש לו כ"א אל שארו הקרובה אליו ע"כ י"ל הירושלמי ס"ל טעמא משום דיעות ע"כ מתיר משום שישמשנו וש"ס דילן ס"ל משום איבול ואין להתיר משום שישמשנו דיצטער ויצטער ופסקו רי"ף ורמב"ם כש"ס דילן דמשום איבול וממילא הלכה כדברי המיקל כר' יודא:
ונחזי מה דקמן הנה הרבנית האלמנה בת ת"ח גדול אלמנת ת"ח גדול גלי ים עברו על ראשה בעו"ה נשברה תברא על תברא בשברון מתנים אשר ממש לא ישוער איך אפשר לה לחיות בקהלתה בראותה יגונה ושברה יום יום כי תם לריק כחה ועזבה לאחרים חילה מצוה רבה וגדולה להרנין לב האלמנה הלז להוציאה ממסגר נפשה הא חדא שנית אין לפרמכ"ת מי שישמש ביתו לפי כבוד רב ות"ח כמותו ולפי כבוד הנכנסי' הנכבדים המשכימים לפתחו ובתו וכלתו לא הורגלו כ"א בבית בעליהם אבל הרבנית המדוברת היא הנהוגה בית רב בקהלה גדולה היא תבנה ביתו ע"כ יש להתיר ממ"נ אי הטעם משום איבול אם כן מצוה רבה כזו להרנין לב האלמנה ולרפאת שברה דוחה מצות איבול ק"ו מפרנסת עניים אחרים אשר כתבתי דלפי טעם איבול דוחה ואי הטעם משום להפיג אהבת אשתו הראשונה הרי איכא משום מי שישמשנו ומכ"ש אם ימתין ב' רגלים איכא ג"כ ממ"נ הנ"ל אי משום איבול מותר בב' רגלים ואי משום אהבת הראשונה איכא אין לו מי שישמשנו אע"ג ששדיתי קצת נרגא בהא דב' רגלים מ"מ בצירוף כל הנ"ל נ"ל פשוט להתיר לישא אחר ב' רגלים ויהי' למזל ולברכה כנפשו ונפש או"נ דש"ת:
פ"ב יום ג' כ"ח שבט תקצ"ו לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.