שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן שלו
תכל שנה וקלקלותה תחל שנה ותקנותיה לידידי התו' המופלא כ"ה הרש ני' דוקס:
נתעורר מעלתו עמ"ש בנ"בי תנינא חי"ד סי' ר"י עיינתי שם הנה לכאורה הו"מ לאסור בפשיטות מטעם מת ישראל אסור בהנאה מן התורה והוא איסור דאורייתא ממש ואי' הנאה דתקרובות ע"ז וי"נ מזבחי מתים נפקא לן ומת מעגלה ערופה וכל האסור בהנאה אסור להשליכו אפילו לכלבי הפקר מכ"ש למכור או לתנו לגוי אלא שלפי הס"ד של השואל ההוא בנ"בי הוה זה פקוח נפש שילמדו הרופאים ללמוד ממנו שורש המכה ההיא כדי שידעו להזהר ולהמציא תרופה בכיוצא בו ואם כן אפילו יהיה שאסור בהנאה מ"מ הא מתרפאים באי' הנאה ע"כ האריך הגאון זצ"ל שאין זה בכלל הצלת נפשות כיון שאין חולה לפנינו הצריך לזה ושוב ממילא גם בלי טעם דאיסור הנאה אסור לך ולא לזה ולפ"ז אי היה לפנינו חולה שיש לו מכה כיוצא בה ורוצים לנתח המת הלז לרפואתו של זה קרוב לודאי דמותר אמנם נידון שלפנינו מי שרוצה למכור עצמו בחיותו לרופאים שינתחוהו אחר מותו ללמוד ממנו הלכות הרופאים הנה זה איננו נכנס בגדר פ"נ כלל וכלל אם כן כל לימודי הרופאים ידחה שבת ויעיין בשאילת יעב"ץ ח"א תשובה נפלאה וכיון שאין כאן פ"נ איכא משום אי' הנאה וגם משום ניוול אם על ניוול של עצמו לא חס כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם יעיין ברמב"ן פסוק כי קללת אלהים תלוי יראה שאיננו כהבנת החצונים:
והאי שפחה דנתחייבה שריפה למלכות ושלקוהו במס' בכורות מ"ה ע"א האי שפחה עמלקית היתה דמותר הנאה או אפי' שפחה כנענית של ישראל ותליא בפי' הראשונים בכוונת תוס' דמס' ב"ק י' ע"א סוף ד"ה שהשור וכו' ועיין מ"ל פי"ד מאבל ע"ש ולכאורה יש להוכיח דעבד מת אסור בהנאה מגיטין מ"ג ע"א דמשני במנוול ומוכה שחין וקשה אכתי חזי למוכרו להאכילו לכלבים אחר מיתה או ללמוד הניתוח ובשגם שהוא מוכה שחין וילמדו ממנו רפואה לכיוצא בו אע"כ אסור בהנאה ותיובתא להמתירין עבד מת בהנאה וי"ל עכ"פ אין האדון רשאי לנוולו כבנדה מ"ז ע"א לעבודה נתתי ולא לבושה והנה ממילא לק"מ ממלכי ישראל שהחניטו אותם כמ"ש בתשוב' נ"בי הנ"ל דהתם לא נהנו מהם וליכא משום איסור הנאה ותימא שלא הביא מיוסף שהחניט אביו יעקב ובחי' תורה שלי פרש' ויחי כתבתי על פי מה שכ' לקט הקמח על משניות סוף פרק ה' דפסחים על פי דרך הזוהר שחלילה לא פתחו בטן יעקב ולא הוציאו בני מעיו אלא דרך טבורו הכניסו האפרסמון דדרך פיו של מת א"א דמשמת נסתם הפה ונפתח הטבור כמו שהיה במעי אמו (נקב קטן כחוט השערה) ושם הכניסו הרופאים האפרסמון ע"ש שסיים דבר זה נודע לבני יעקב לא לזולתם לכן אין רופאי או"ה יודעים לעשות כן למלכיהם ועל זה כתבתי אני שזה דוחק כיון שנודע לרופאי יוסף ועשה כן ליעקב מסתמא היו עושין לפרעה במיתתו ולא היה הדבר נשכח כי היו עושין כן לכל מלכי ארץ אבל נ"ל מה בצע לשפוך שמן אפרסמון לתוך גוף מלא קיא צואה ע"כ א"א בלי הוצאת בני מעים הפנימים אך ביעקב כתיב ויגוע וכו' וכ' רמב"ן סוף פ' חיי שרה שנתמקמק בחולי מעיים כמו עשרה ימים ויותר עד שהמק בשרו והוא על רגליו והי' נקי מכל רפש וצואה לו היו יכולים להכניס אפרסמון דרך טבורו וגם ליוסף שלא נאמרה בו גויעה לא היו יכולים לעשות כנ"ל אלא חנטוהו כדרך כל החונטים ע"כ נקרא עצמות יוסף ולא נאמר כן ביעקב מטעם הנ"ל שנשאר יעקב שלם [ועפי"ז י"ל לשון שאמר יעקב לבניו אני נאסף אל עמי קברו אותי אל אבותי ופי' רמב"ן אל אבותי שאוני אל אבותי וק' מ"ט לא אמר ג"כ אל תקברוני במצרים כמ"ש ליוסף ואם סמך עצמו במה שכבר השביע ליוסף א"כ ג"ז לא הי' צריך אלא י"ל שעיקר חששא הי' שיקברוהו במצרים לעכל הבשר ושוב ישאוהו דא"א לחנוט דרך טבורו ויחושו לרמה ותולעה וע"כ אולי יקברוהו תחלה במצרים ע"כ צוה שעכ"פ בשום אופן אל יקברוהו במצרים אך סמוך למיתה שראה עצמו נקי מכל לכלוך אמר אני נאסף דייקא בגויעה ואסיפה ואפשר בחניטה דרך טבורו פשיטא שלא תקברוני תחלה במצרים ולא אמר רק שאוני אל אבותי] אלו דברי בחי' תורה:
וכבר הארכתי במקום אחר במשאחז"ל אין עכו"ם מטמאים אציע מ"ש תוס' פ"ק דע"ז לחלק בין אדם להאדם דגם עכו"ם נקראו האדם והסביר תורת חיים כי האדם בה"א הידיעה דקאי אהגוף העומד בפנינו ובזה בין עכו"ם ובין ישראל צורת אדם הוא אך אדם בלא ה"י הידיעה קאי על תוכו אדם פנימי חלק אלהי ממעל זה קאי על ישראל ולא אעכו"ם וחושב אני שאפשר לומר שהחמיר' תורה בטומאת המת שלא יבואו ליהנות וכעין הא דנדה נ"ה ע"א אלא התם בעור אדם דרבנן ואני אומר בבשר אדם דאורייתא ואם כן בשר עכו"ם דמותר בהנאה אינו מטמא באוהל עכ"פ לא החמירה תורה כי אינו צריך הרחקה והאי גופא טעמא בעי הוא משום דכל העכו"ם חושבים בפירוד הנשמה מהגוף נשאר הגוף בלי שום לחלוחית רוחניות ע"כ קוראים הרוח (זעליג) והגוף פגר (געקערפערט) שהוא כולו גוף (קערפער) וע"כ מנתחים אותו ואינם חוששים לבזיונו וע"כ מותר בהנאה ואין עכו"ם במותם קרוים עוד אדם לפי דעתם ואמונתם:
אך בני ישראל מאמינים גם אדם כי ימות באהל עדיין במותו נקרא אדם פנימי ולא פגר (קערפער) כי גם בגופו שהיה נרתק לנשמה נשאר בו לחלוחי' קדושה ונוהגים בו כבוד ואומרי' עליו קללת אלקים תלוי ע"ד רמב"ן פרשת ויצא שרמזתי הנ"ל ע"כ אסור בהנאה וממילא מטמא ועד"ז יובנו דברי חכז"ל במשנה שלהי מס' ידים ואין להאריך ואחתום בברכה א"נ:
פ"ב מש"ק א' דסליחות תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ: