שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן רלח
שוכ"ט למחו' הרב המופלג חרוץ ושנון המופלא ומפורסם מהו' ליב הרש ני' רב דב"המ בק"ק או"י יע"א.
יקרתו הגיעני ונפשו היפה בשאלתו נידן שכ"מ שצוה כל נכסיו יהיו לאשתו לבד מח' אלפי' שעשה לטובת נשמתו ויורשי דאוריי' ירש כל א' חמשים זהו' ובתוך פרטי הדברי' טובי' שצוה לעשות מח' אלפי' הנ"ל הי' א' מהם למסור סך ב' מאות זהו' ליד אפוטרופס לסגלם להרויח לצורך נישואי בת עני א' שלא יותן לה אלא ביום חופה או לכל המוקדם שבוע קודם והנה מתו גם שניהם האב ובת וחיים לכל ישראל שבקו והנה מדיינים זע"ז יורשי הבת אומרי' שהם יורשי זכו' הבת העני' ויורשי דאוריי' של השכ"מ אומרי' שחוזר לסיני והם יורשי דאוריי' מנכסי הנעדר המצווה והאשה אומרת הרי הכל שלה וסילק יורשי דאורי' בחמשים זהו' ושוב כל הזכיות שלה הדין עם מי:
במרדכי ר"פ אע"פי פליגי ר"ח כהן ס"ל לנודר להשיא יתומה פלונית ומתה אין להיורשי' כלום מאומדנא דפ' אע"פ שלא נדר אלא ע"מ להשיאה לא להאכיל ליורשי' וראבי' פליג וס"ל כיון דמתנ' לעני הוה נדר א"כ ממילא יורשי' יורשים אותה כמבואר במשנה שקלים ומייתי לי' בסנהדרי' מותר המת ליורשיו ובגליון מרדכי שם כ' דר"א מוינא דהיינו אור זרוע הגדול אמר דאין ראי' דמותר המת היינו שכבר נתן אבל הכא אינו אלא נדר עליו אבל המת לא זכה ובפסקי רקנאטי סי' שס"ג מייתי מרבית ראשונים דכולם פליגי על ראבי' וכ' מותר המת היינו שכבר נעשה המצוה ונתקיים מחשבת הנותני' אז אינם מקפידי' על המותר ויהי' ליורשיו של מת אבל כשמתה היתומה ולא נתקיי' מחשבת הנודר כלל אמרי' אומדנא שלא נתן ע"ד שיאכלו הלה היורשי' וסברא זו היא ג"כ סברת תשו' הרא"ש דמייתי טח"מ ס"סי רפ"ג ולכאור' יש עוד לחלק בפשיטו' דהא בטעם מותר המת ומותר השבוי ליורשי' פירשו שם הראשונים מפני שנתבזה וקנאו בבזיונו וזה שייך אם גבאו מעות מרבים ונתבזה קנאו בבזיונו אבל א' שנדר להשיא יתומה לכבוד ותפארת הי' לה ולא לבזיון במה תקנה נדר הוה עליו אבל היא לא קנתה והם הנה דברי א"ז הנ"ל ובתשו' מהר"י בן לב ח"ב סי' ס"ז מסיים כי דברי ר"ח כהן מסתברא ע"כ אפי' תפס יורשי היתום מפקי' מיני' ולא מצי למימר קים לי כראבי' ובהגה' מיי' פ"ח מגזיל' אות ג' בשם מהר"י מקורבל מי שנתנו אחרי' מעו' להשיא בתו ונמנע ולא השיאה צריך להחזיר המעות לנותני' שלא נתנו אלא ע"ד להשיאה וראייתו מש"ס ב"ק ק"י דאי לא מכפר נהדר ליורשי' ש"מ אי לא נעשי' מחשב' הנותן הדר מיד המקבל והיא לכאורה ראי' ברורה:
ואמנם בתשו' רשב"א וכן דעת ריטב"א דמייתי ב"י בח"מ סימן רנ"ג מי שנדר מעות ליתומה להשיאה נותני' לה מיד והיא יכולה להוציא המעו' במה שתרצה דקיי"ל העני רשאי ליקח לו חלוק וטלית ולא לחוש לשינוי דעת בע"הב ומעתה כיון שיכולה להוציא במה שתרצה ס"ל להרב"י דאם מתה יורשי' יורשי' אותה אך הרמ"א הכריע דרשב"א לא קאמ' אלא כל זמן שהיא חי' אך אם תמות יוחזר המעו' לנותני' ופסק כן בי"ד סי' רנ"ג ובא"ע סי' נ"ב ואמנ' לכאור' ק' על רשב"א מש"ס ב"ק ק"י הנ"ל והכרע' הרמ"א אינה מעלה ארוכ' לזה עכ"נ לע"ד דיש כאן ב' דינים (א') מצות צדק' על הנותן לפרנס העני או להשיא היתומה ודין (הב') שהמקבל יכול לשנותו למה שירצה ואיננו גזלן כשמשנה מדעת בעלים מ"מ פשוט מאוד שעכ"פ יצא הנותן ידי מצותו כאלו השיא ממש בפועל שהרי נתן לה להשיא עצמה ואם הדין שהרשות בידה לשנו' כי רצונה היא כבודה עכ"פ הוא הנותן כבר קיים מצותו א"כ ממילא תו לק"מ מש"ס דב"ק דהרי ה"נ כבר איכפר לי' פי' כבר נעשה מצותו ונתקיים מחשבתו אך כל זה בשנתן ליד העני עצמו אך כשנתן לאב או לאחרי' שיהי' בידם להשיא היתומה ולא נישאי' ומתה היינו הך דר"י מקורבל בזה בודאי לא איתכפר לי' והדר כספא להנותן ולא פליגי ר"י מקורבל עם הרשב"א כלל וזה ברור לפע"ד:
ודנפיק מיני' לדינא נלע"ד לא מיבעי' היכא שלא הוציא הנודר מתחת ידו וגם לא נתבזה בו המקבל ומת דלא קנה אלא אפי' נתבזה כגון שגבו עבור המקבל וכל א' הפריז ליתן כך וכך ועדיין לא נתנו נמי נ"ל אין להוציא מידם ליתן ליורשי המקבל כיון דלא התחיל במצוה כלל ולא נתקיים מחשבת' ולא מצינו להדי' דאלי' בזיונא להוציא מיד הבעלים כ"א להפקיע מעניים אחרי' דעלמא ולא עוד אפילו ניתן כבר ליד המקבל ונתבזה וגם איננו ביד בעלים מ"מ לא זכו היורשי' כיון שלא נעשה שום מצוה אך כשכבר נעשה המצוה והותירו ומת המקבל או גבו למת ושבוי והותירו דאז בטל האומדנא וכבר נעשה רצון הנותני' ואין להם שום תביעה רק הספק אם ליתן המותר לעניי' או מתים ושבוי' דעלמא או ליורשיו בזה אמרי' להפקיע מעניים דעלמא מועיל סברת דקני' בבזיונו ושייך ליורשים:
והכא השתא בנידון שלפנינו כולהי איתנהי בי' שלא התחיל המצוה והמצווה דקדק שלא להוציא מיד האפוטרופס עד יום נישואי' והיא מתה קודם שנשתדכה וגם לא נתבזה בזה פשיטא דלית דין ודיינא ליורשי' בממון זה:
ולמשמעו' הרא"ש דמייתי טור ס"סי רפ"ג ראוי לעשו' דבר טוב לנשמתו וכן הוא בהדי' בפסקי רקנאטי הנ"ל ולית דבר טוב יותר מליתנו ליורשי דאוריי' וזה שהזניח יורשיו ונתן לאשתו לא טוב עשה ועכ"פ הטוב לנשמתו הוא לתת ליורשיו כמבוא' ברמ"א ח"מ סי' רפ"ב ועכ"פ אין להאשה שום תביעה על זה כי אותן ח' אלפים לא נתן לה וממילא הנותר מהם נופל ליורשי דאוריי' אי משום דזהו טוב שבנכסיו אי משום שהם יורשיו ואינם מחויבי' לקיים נדרו שנדר הוא ויש בזה עיון גדול בסתירת ש"ע סי' רמ"ב וסי' רנ"א ע"ש ואין כאן צורך להאריך [ועיין בסי' רל"ז]. ואחתום בברכה א"נ מחו'. פ"ב כאור בוקר ליום ה' כ"ב תמוז תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ.