שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן רכה
שלום וכל טוב לתלמידי הרב הגדול הותיק חדתי מלא עתיק המופלג ומפורס' כמה"ו וואלף ני' אבדק"ק גיסונג יע"א:
נעימות ימינך הגיעני והנאני ואמרתי ברוך ה' אשר נתן מנוחה והיתה הרוחה ומזון ארוחה הוא ירום קרנך וכסאך הגבה למעלה אמן:
ע"ד בית הכנסת שבעירך (וכן הוא רובא דרובא בתי הכנסיות במדינה זו) שהיא רק מושכרת להקהילה משר העיר ומדינא דמלכותא אם המשכיר מוכר לאחר בתוך ימי שכירות בטלה לי' השכירות ועוד בלי מכירה נמי אם ירצה השר לחזור בו בתוך ימי שכירתו מי יאמר לו מה יעשה כיון שהוא שר העיר אין אדם יכול לדון עם שתקיף ממנו ומפני כן נסתפק מעלתו אי יש שום דין קדושת ב"הכנ באלו אפי' תוך ימי שכירות ואפי' לא חזר בו שר דאע"ג דקיי"ל השוכר בית יכול להקדישו משך ימי שכירתו והיא מתוספתא דמייתי תוס' בעירוכין כ"א ע"א ד"ה הכי וכו' ופסקי' כן בש"ע י"ד סי' רכ"א סעי' ז' וש"ך שם ס"ק מ"ו מכל מקום הכא שיכול השר לחזור בו כל שעה אפש' דאין השוכר יכול להקדישו דהרי הר"ן כ' פ' אע"פ דמשו"ה אין הבעל יכול להקדיש מעשה ידי אשתו משום דיכולה לומר איני ניזוני' ואיני עושה אין שיעבודה מובטח לבעל שיהי' יכול להקדישו וכתב מעלתו עוד דאפי' לתוס' בכתו' נ"ח ע"ב ד"ה מאי לאו וכו' דס"ל בניזונית ממנו יכול הוא להקדיש לא דפליגי אהר"ן בס' הנ"ל אלא ס"ל מכיון שניזונית שעה אחת ולא אמרה מיד איני ניזונית שוב לא תוכל לחזור בו וכ' עוד דגם הרמב"ם דפסק כר"ל יקדשו ידיך לעושיהן מ"מ בגוף הס' לא פליג אהר"ן אלא ס"ל בהא כתוס' כיון שניזונית שעה אחת לא תוכל לחזור בו והאריך בזה א"כ הכא שיכול השר המשכיר לחזור בו שוב אין השוכר יכול להקדישו אלו דבריו ובקש ממנו להודיעו דעתי בכל זה:
ראש דברך אמת נכון שהשוכר יכול להקדיש כל ימי השכירות אפי' בלי רשות המשכיר הגם כי מהרש"ל ביש"ש פ"ה דב"ק סי' ל"ד שדא בי' נרגא וכ' הלכה למעשה שאם אמר השוכר סתם הריני מקדישו אינו קדוש כלל אם לא פי' להדי' שמקדיש הנאה שיש לו באותו בית וחילי' תקיף ממתני' דעירוכין כ"ט ע"א המחרים בנו ובתו וכו' ושדה מקנתו אין מחרימי' שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ופסק כן רמב"ם פ"ו מעירוכין וק"ו הדברים השתא שדה מקנה אינו יכול להחרימו כ"ש שדה שכירות אלא ע"כ אין הקדש חל עליה אלא א"כ פי' להדי' שמקדיש טובת ההנאה שיש לו בהבית אלו דבריו ז"ל:
מאוד תמוהי' דברי הגאון ז"ל בעיני אדרבא משם ראי' עד שאני תמה מה הי' להתוספות להביא ראי' מתוספתא שיכול השוכר להקדיש ולא מייתי ראי' מהך מילתא דהרי מקרא מלא דיבר הכתוב ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש איש לה' ויצא השדה ביובל והנה הקונה שדה מקנה איננו בו עד היובל אלא כשוכר עד תשלום יומי שכירתו ואין לו בו אלא קנין פירות בעלמא ואפשר שאין לו רשות לחפור בה בורות שיחין ומערות עיי' מש"ל בשם ירושלמי פ' י"א משמטה ויובל ואפ"ה מקדישו סתם והרי הוא קדוש עד כלות זמן קנינו דהיינו עד היובל ה"ה לשוכר עיי' עירוכין ל"א ע"א ה"ז כעין ריבית וכו' מבואר דקנינים האלו החוזרים אחר זמן אינם אלא כעין שכירות והלואה בעלמא ובלי ספק נמי המוכר בית בבתי ערי חומה יכול הקונה להקדישו בתוך שנתו ולכשיבוא הלה במשלם שנה ויתן מעותיו יצא מן ההקדש דמה הקדיש ראשון זכותו שהיה לו בו והא דאמרי' שאין אדם מחרי' שדה מקנה התם מייתי ש"ס לעיל מזה קרא דאתקיש לבהמה מה בהמתו שיכול למוכרו לעולם אף שדהו שיכול למוכרו לעולם לאפוקי שדה מקנה שיוצא ביובל ולאפוקי בתו הקטנה שיוצאה בסימני' ובששע"ש ודוקא בחרם גלי קרא ולא בהקדש סתם וטעמא רבה איכא דחרם הוי כאלו פי' שיהיה הקדש לעולם ולא יצא בשום זמן שדהו:
וזה החילוק שבין הקדש לחרמי גבוה וחרמי כהנים נמצינו למדין דהקדש שכולל כל מיני הקדש אמרי' לא הוצי' דבריו לבטלה וכל מה שיש לו בו הקדיש אם הגוף שלו הקדיש הגוף ואם הפירות הקדיש הפירו' וההנאה שיש לו בו אך חרם ה"ל כפי' להדי' שמחרים הגוף לחלוטין ולצמיתו' והרי בשדה מקנה אין לו בגופו כלום וכן בבתו ע"כ אינו חרם ואפ"ה אי לאו דמעוטא קרא בהדי' ה"א דיכול להחרימם והיה ההנאה והפירות מוחרמים ומכ"ש שוכר בבית המושכר לו דאין ספק שיכול להקדישו סתם ומוקדש עד זמן תשלום שכירתו דלא כמהרש"ל ועיי' תשובת רשב"א המיוחסת ס"סי רמ"ב שלשונו מגומגם מאוד מ"מ העולה מדבריו שאם הקדיש השוכר הגוף אין הקדש חל כלל אבל אם הקדיש סתם הרי פירותיו קדיש ע"ש:
ונבוא אל השני' מ"ש דהיכי דהמשכיר יכול לחזור בו כל שעה אין השוכר יכול להקדיש אפי' פירות שיש לו בו כדעת הר"ן פ' אע"פ וגם התוס' ורמב"ם לא פליגי קרובי' דברי' אלו לדברי לח"מ וב"ח דרמב"ם מיירי בניזונת ממש ואוכלת משל בעלה מש"ה יכול להקדיש ידי' לעושיהם וש"ס מיירי באינ' ניזונית וכהתו' ואפשר לדינא האמת אתם אבל נ"ל רחוק בהרמב"ם דשביק דינא דש"ס דמיירי באיני ניזונית ונקיט מילתא בניזונית והנלע"ד עפ"י מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה והרע"ב תיקנו מזונות תחת מ"י נגד הש"ס והרגיש בתוס' י"ט ולפע"ד לפי מה שפסק רמב"ם מזונות דאורייתא וכ' בפ' י"ב מהלכות אישות הלכה ד' ועוד תיקנו חכמים שיהי' מעשה ידי אשה נגד מזונותי' וכו' ולפיכך אם אמרה איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה וכו' ומפני תקנה זו יחשבו מזונות תנאי כתובה עכ"ל מבואר מדבריו שהמזונות עצמם אינם מתנאי כתובה שהרי דאורייתא הם ומן התורה אין מעשה ידי' לבעלה ואח"כ תקנו חכמינו ז"ל שיהיה מ"י לבעלה תקנה בפ"ע ושוב תיקנו תקנה אחרת שהרשות ביד האשה להפקיע תקנת חכמים שלא ליתן מ"י לבעלה אם תרצה למחול לו מזונות דאורייתא שלה וזה שאמרו תיקנו מזונות תחת מ"י אין הכוונה הם תיקנו מזונות אלא הם תיקנו שיהיה מזונות תחת מ"י ומזונות גופא דאוריי' הוא וסוגי' ש"ס דמגיה בברייתא אימא תיקנו מ"י תחת מזונות היינו אי מזונות דרבנן אך למאי דקיי"ל לרמב"ם כמ"ד מזונות דאורייתא אין צריך להגיה הברייתא וכל מעיי' ישפוט בצדק שזה הוא כוונת הרמב"ם בלשונו הנ"ל ועיי' כתובו' מ"ח ע"א תוס' ד"ה ראב"י סוף הדיבור וק"ל:
ומעתה נ"ל וודאי לפום הך סוגי' דמזונות דרבנן שפיר תליא אי מזונות עיקר לא יכול להקדיש ידי' לעושיהם משא"כ אי מ"י עיקר אך למאי דקיי"ל לרמב"ם מזונות דאורייתא ומ"י לבעלה תקנה בפ"ע היא ושוב תקנו שתוכל לפדות את ידי' ע"י שתמחול לו מזונותיה שמדאורייתא הרי הידי' משועבדות לבעל מתקנתא דרבנן אע"ג דבידה לפדות ידי' באמרה איני ניזוני' וכו' מכל מקום כל זמן שלא אמרה הכי הרי הידי' משועבדי' ומצי להקדישם ודווקא אי מזונות דרבנן והם עיקר ומ"י תחת מזונות נמצא אין לו בידי' כלום עד שתזון ממנו אבל אי מזונות דאורייתא וע"כ תקנת מ"י לבעל והשכינו הידי' לבעל נהי שתוכל לפדותם בכל שעה ורגע מכל מקום כל זמן שלא פדאם יכול להקדיש ידי' לעושיהם ושוב לא פקעו ועיי' ט"ז י"ד סי' רל"ד ס"ק ס"ג לענין הרחצת פניו ידיו ורגליו והדברים נ"ל ברורי' בעה"י:
מ"ש מעלתך במה שפסק רמב"ם אינו יכול להתחייב בדבר שאינו קצוב אין צורך להשיב עליהם ובשגם מאן לימא ליה לר"ל דר"מ ס"ל אסמכתא לא קני' ועיי' גיטין מ"ב ע"ב פלוגת' ר"ה ור"נ בפירות דקל פי' רש"י לר"מ פליגי מבואר מזה דלר"נ לית לר"מ אדם מקנה אלא בלאחר שתתגיירי וכיוצא בזה שהגוף בעולם אבל בפירו' דקל אפילו עבידא דאתי לא אמר ר"מ וא"כ משנתינו דמ"י אינם בעולם אי לאו דידי' אינהו בעולם וקדושים לעושיהם לא הוי הקדש והיינו טעמא דר"ל דשמעתין דסבירא ליה כר"נ דהתם ואין כאן מקומו להאריך במה שאינו נוגע להמבוקש:
וכיון שזכינו לדין נחזי למה דקמן נלענ"ד דהני בי כנישתא יש עליהן ככל קדושות בתי כנסיות כל משך זמן שכירותן דמה שהשר יכול לחזור בו בדינא דמלכותא אם יזדמן לו קוני' שיקנה הבי' ההוא לא מיקרי בידו לחזור בו כל שעה דמי יימר דיזדמן לו קוני' דאלת"ה איך יכול להקדיש שדה מקנה הרי יכול לגואלו ומנוה איכא לגואלו בהשג ידו אע"כ זה לא מיקרי בידו [ויש מקום עיון בב"י א"ח סוף סי' ש"ד בעבד ישמעאלי' ע"ש וק"ל] ולפמ"ש לעיל בדעת הרמב"ם דכל שמעשה ידי' משועבדי' לבעלה אע"ג שיכולה לפדותם במזונות מ"מ כל זמן שלא פדאתה ולא אמרה איני ניזונית הוי שלו ממש וה"ה וכ"ש הכא ואי משום שאם יחזור בו באלמות ובחוזק יד מי יאמר לו מה יעשה גם זה אינו דכל שנקנה לישראל בדין משום אלמות שלו לא פקע שיעבודא ודוקא גבי חמץ דכתיב לא ימצא במצוי לך הוא דס"ל לרמב"ם דאחריות מחמת אלמות מהני אבל בעלמא יודה כהראב"ד כל שאינו מדינא וגם בחמץ דעת הט"ז ריש סי' ת"מ כהראב"ד ועוד התם כבר נוהג באלמותו וכפה לקבל אחריות אבל הכא מאן לימא לן שיעות משפט ורוב השרים אנשי חסד אוהבי משפט צדק וכולי האי ואולי ומכ"ש אי קנה ישראל עצים ואבנים ובנו משלהם דאף ע"ג אם יהדר השר משכירותו ויוציאם ע"כ מב"הכנ שלהם מ"מ ע"כ ישלם להם עצים ואבנים עפ"י שומות הבקיאי' כחק ונימוס המדינה וזה אינו יכול לתקף עליהם באלמות ונמצא מחוסר ממנו תשלומי עצים ואבני' ולא מיקרי בידו לפדות כמ"ש הר"ן הביאו מג"א סי' תמ"א סק"ג ותמ"ח סק"ה ועוד כבר נתקדשו העצים והאבני' ביד ישראל אע"ג טרם שנשתקעו בבנין ה"ל הזמנה מכל מקום אח"כ נאסרו כי הם של ישראל ממש ולא רק בשכירות ובוודאי לא אמרי' בדבר שהוא של אדם שלא יכול להקדישו משום שאפשר שיבוא גזלן ויחטפנו מידו:
וכל זה אנו צריכי' באם שכרו מהשר סתם מקום לבנות מה שירצו והם בנו עליו ב"הכנ שלא בידיעת ורצון המשכיר אבל אם המשכיר השכיר לכך שיבנו עליו בית הכנסת נמצא ברשות המשכיר הקדישו ובזה לית דין ולית דיין אע"ג דהמשכיר עכו"ם הוא מה בכך הא גם נדריהם נדר אף ע"ג דאין מקבלין מהם לבנין ב"המק דכתי' לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו כמבואר פ"ק דעירוכי' ופ"ק דשקלי' מכל מקום לבנין ב"הכנ שרי כמבואר ברש"י עירוכי' ו' ע"א ד"ה שם שלא במקומינו ויעיי' בכ"מ פ"ח ממתנת עני' הלכה ח' ועוד שאין זה נדבה ממנו אלא נתינת רשות שלא יהי' כחו בגוף הקרקע מעכב עלינו להקדיש הפירו' וגדולה מזה כתב בית שמואל סי' כ"ח ס"ק י"ו וז"ל לפ"ז מ"ש ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלי' שניהם אינם יכולים להקדישו היינו כל אחד אינו יכול להקדיש אבל בריצוי שניהם נעשה הקדש עכ"ל ומכ"ש הכא וראי' ברורה למ"ש ממ"ש הרב"י בא"ח סי' קנ"ד בשם מהר"י בן חביב ומבואר בט"ז בקיצור שם סק"א המעיי' בפני' בדברי מהר"י בן חביב מבואר דווקא בארץ תוגרמה ששוכרים בית בסתר ובלט נגד ציווי המלכות ואינו בונה בתחילה לשם ב"הכנ אלא שוכרו לחודש ומטמיני' עצמם לא מיקרי קבע משמע הא אי הי' ברשות המלך ונבנה מתחלה לכך אע"ג שמשכירו הי' יכול לחזור בו באלמות מכל מקום קדוש בקדושת ב"הכנ הואיל ונבנה בקבע ע"ש שוב מצאתי להדי' שכ' על זה בס' ברכי יוסף אות ב' וז"ל אם נעשה ברשות המלך אף שאין להם בו אלא חזקה יש בו קדושה מהר"ש הלוי סי' מ"ו עכ"ל וברוך שכוונתי לדעת הגדול וה' יראנו מתורתו נפלאות ואחתום בברכה. יום ג' ו' שבט תקפ"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ: