שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן רכב
שלום לתלמידי הותיק האברך החרוץ המופלג בתורה ויראת ה' כש"ת מו"ה פסח נ"י:
גי"ה הגיעני וע"ד מי שחלם לו שנדר שלא לאכול מצה מבושלת בפסח הזה עד"ר אם יש לו היתר ע"ד נודר בחלום בסי' ר"י בי"ד או כיון שהוא עד"ר אין להתיר ואי אין לו היתר אי בכלל מצה מבושלת ואסור אפי' בכלי שני כדמחמרינן לענין שבת משום שיש דברים שמתבשלים בכלי שני ועוד מסתפק אי פסח זה דוקא או נימא אין חלום בלא דברים בטלים ונאסר בכל פסח לעולם כדאמרי' במי שנדוהו והתירוהו בחלום דחיישי' לנידוי וההיתר חוששים שהוא דברים בטלים כמבואר בי"ד סימן ר"י הנ"ל:
אשיב מן המאוחר אל המוקדם אחרון ראשון דברים בטלים הם לומר זה הוא דבר בטל ואסור בכל פסח א"כ פסח דבר בטל ואסור בכל יום במצה מבושלת וכן מבושלת דבר בטיל ואסור בכל מצה אבל ע"כ צריכים לחלק ולתת גדר לדבר דוקא ענין בפ"ע שאינם צריכים זה לזה אמרי' א' בטל והנה הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות ואמך כבר מתה וע"ז אמרו רז"ל אין חלום בלא דברים בטלים כי מן השמים לא נאמר אלא השמש וא' עשר ככבים וכח המדמה דימה לו תוספת דבר בטל והוסיף הירח אבל לא נאמר משתחוים לי האי לי בטל הוא וראו משתחוים ולא לו זה לא נאמר משום דמשתחוים צריך ביאור למי ישתחוו ובא הביאור לי ישתחוו ואין זה דבר בטל אבל ירח הוא מלתא אחריתי כי שמש וא' עשר ככבים לא צריכים לירח א"כ י"ל שהוא דבר בטל וה"נ מי שנידוהו בחלום ושוב התירוהו בחלום שאין הנידוי צריך להיתר שאחריו א"כ חיישי' שההיתר הוא תוספת מהמדומה ואינו מן השמים וה"נ פסח צריך לבאר איזה פסח אם זה שלפנינו או כל פסח שבעולם ובתוך כדי דיבור יכול לבאר כמו את בתי נתתי לאיש אסרה הזה התירה וה"נ הזה הוא ביאור לפסח שאמר ע"כ אין לומר שהוא דבר בטל ואם נאסר לא נאסר אלא בפסח הראשון שלפנינו:
(ב) אי מותר בשרוי בכלי שני עד שאתה שואלני אי מותר בכ"ש שאלני אי מותר בצונן דהנה פשוט דלא שייך נדרי ענין הדיוט אלא באומר קונם מצה עלי אבל אמר אפי' בהקיץ לא אוכל מצה אין כאן לא נדר ולא נדנוד אי' אך לענין גדר אי' או שום מצוה הוה משום קבלה שקיבל כך על עצמו וחייב לקיים דבריו משום בפיך זו צדקה כמבואר בר"ן פ"ק דנדרים ח' ע"א ד"ה עליו להשכים וכו':
וא"כ אי נימא דלא אסר אלא מבושלת אין בנדר זה טעם וריח וכיון שלא הזכיר קונם אפי' אי הי' בהקיץ אין לחוש לו אך ניזל בתר כוונת הנודר דטעמא דפרושים שאינם אוכלים מצה שרוי' דלמא נשאר קמח בעין שלא נאפה יפה ויתחמץ ע"י המים ובזה אין חילוק בין צונן למבושל אדרבא בצונן חמיר טפי דברותח אינו מחמיץ אלא שאין אנו בקיאים בשיעור רותח ע"כ אוסרים הכל אבל לעולם כ"ש בודאי חמיר טפי דגם צונן גמור מצינו תפח תלטוש בצונן אבל כ"ש חמיר מן הכל ופשיטא שאסור בו:
(ג) אי יש לו התרה כגון שחלם לו נדר עד"ר הנה בתשו' הרא"ש כלל ח' כ' שאין לחוש כלל לנדרי חלומו' דלא דמי למי שנדוהו בחלו' שמשמים נדוהו אבל נדר שמקבל על עצמו אפי' בהקיץ בעי' שיוציא בשפתיו וכ"ש הכא דליכא אלא דברי חלומות דלא מעלין ולא מורידין והרשב"א בתשו' דמייתי ב"י סי' ר"י נשאל על מי שנדר עד"ר בחלום וכ' שלכאורה אין לחוש אלא שהגאוני' הצריכוהו היתר בעשרה או לכ"הפ בג' ויש לחוש לדבריהם ומשמע להתיר אפי' עד"ר שהרי ע"ז נשאל ונ"ל טעמו כי י"ל האי עד"ר דברים בטלים הוא אע"ג דבש"ס לא מצינו ס' זו אלא לחוש להחמיר כשהתירוהו לו נידוי בחלום חיישי' שמא ההיתר דברים בטלים אבל הכא לתלות להקל לא מצינו מ"מ כיון דנראה להרשב"א עיקר דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין רק לחוש לחומרא לדברי הגאונים א"כ הבו דלא לוסיף ונימא דהאי עד"ר דברים בטלים הם ובהיתרא מיהא סגי וא"כ בנידון שלפנינו סגי בהיתרא לכאורה:
אלא שעומד נגדי תשוב' הרדב"ז ח"א סי' צ"ט בא' שנשבע לפרוע חובו ביום פלוני והשיב הכא אפי' הרא"ש מודה כיון דפריעת בע"ח מצוה א"כ משמים הראו לו לזרוזי נפשי' למצוה וע"כ או יפרע חובו באותו היום או ישתדל שהמלוה יאמר לו הריני כאלו התקבלתי ע"ש ומשמע מדבריו דלזה לא מהני היתר נדרים דלאו מטעם נדר אתאינן עלה אלא משמים הטיל עליו לזרוזי נפשי' וא"כ ה"נ דמצוה הוא ופרישות שלא לאכול מצה שרוי' בפסח י"ל לא מהני התירא:
אבל לכאורה צל"ע דהרי דברי הגאונים שחשו לנדר בחלום א"א לומר שהוא כחק בלי טעם דהרי קיי"ל במס' סנהדרין לענין מעשר שני דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים ועוד דאין כאן הוצאה וביטוי שפתים ומ"ט חששו לו וצ"ל משום דאין מראי' לו לאדם אלא מהרהורי יומא ורעיוני על משכבי' סליקו וחששו שמא קיבל בלב בהקיץ דבר זה ואנו מחמירים להתיר הסכמה בלב כמבואר בנוסח היתר נדרים בער"ה ע"כ חששו הגאונים להתיר נדרי חלום כנלע"ד וא"כ ע"כ הגאונים מיירו מנדר שיש בו נדנוד מצוה דבהא מחמרינן בהסכמה בלב דבקדשים כתיב כל נדיב לב עולות כמבואר פ"ג דשבועות וכיון דהגאונים לא מיירו אלא בנדרי מצוה ואפ"ה כ' הרשב"א מדינא לא בעי היתר אלא דיש לחוש לדברי הגאונים ש"מ הרשב"א והרא"ש מתירים אפי' בנדרי מצוה בלא היתר ולהגאונים עכ"פ בהיתרא סגי ואיך כ' רדב"ז בנדר מצוה מודה הרא"ש וע"כ נ"ל דהרדב"ז לא אמרו אלא במצוה גמורה כגון פריעת בע"ח דכל אדם חייב במצוה זו ולא הוסיפו לו בחלומו אלא לזרוזי ולא יחמיץ המצוה בזה כ' רדב"ז מ"ש והגאוני' מיירו בנדרים שהן כעין חסידות ופרישות כעין נידון שלפנינו שהמקבל עליו לעשות כן איננו רק מפני נדרו ואין לומר משמים הטילו עליו אלא שיש לחוש שהרהר ביום והסכים בלב ומהני התרה ואפי' בנדר על ד"ר כמ"ש לעיל ע"כ אם אין מעלתו חפץ בקיומו יתיר לו בפני עשרה אנשים ויעורב ויבושם לו:
ומ"ש מעלתו דנעלם מט"ז סי' ר"כ סקט"ו וממהר"ל מפראג שם דברי ירושלמי דמייתי הר"ן ר"פ הנודר מן המבושל תמהתי והרי עיקר דבריהם בנוי על הירושלמי ועיקר בט"ז י"ד סי' ר"כ ומה ששמע מעלתו ממני בלמדנו מס' נדרים שמע ושכח אני אמרתי שאין ענין דבריהם לירושלמי דלית דין ולית דיין הנודר מן היין בכל החגים לא יסתפק אדם מעולם שגם ש"ע בכלל ואפי' חש"מ כל יום שראוי לחגיגה חוץ מימי השלמה דשבועות מפני שהוא חול גמור וס' כזו כ' תוס' פ"ק דחגיגה גבי תשלומין ז"לז ע"ש אבל ש"ע פשיטא שנקרא חג א"כ פשיטא שי"ל את שמיני חג העצרת הזה אך הירושלמי מיירי בנודר רק על חג הסוכות או אמר סתם חג שבלשון ב"א סתם חג הוא חג הסוכות ובזה יש ספק אי ש"ע בכלל סוכות או לא ותלי' בפלוגתא דירושלמי אי אזלי' בתר לשון ב"א או לשון תורה אבל פשוט דקרא חג בעלמא וא"כ י"ל שמיני חג העצרת זהו מה שאמרתי אז: