שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן קעו
שוכ"ט לה"ה ידידי הרב המופלג המא"הג כש"ת מו"ה יהונתן נ"י יושב בשבת תחכמוני על כסא הוראה דק"ק יאנעקויא יע"א:
הגיעני נעימותיו קונטרס ארוך ערוך כאיש מלחמות ה' נידון קרטין קטנים הנלקטים מעד בדיקת האשה שלא בשעת הטלת מ"ר ובלי הרגשת כאב בכליות וצידד דיש להחמיר אפילו אינם נימוחי' ע"י מיעוך והתפשט בציפורן משום דלדעת הראב"ד שהיא דיעה קמייתא שבש"ע ססי קפ"ח בעי' דוקא צורת עפר ומי יודע אני הני דומי' לעפר וחול ושוב צידד להקל מפני שמראיתם שחור ורש"י פירש ר"פ דם נדה שערה אדומה משמע דלא אמרי' שחור אדום הוא אלא שלקה דוקא בדם צלול אבל בנתייבש לא אמרי' הכי:
הנה לכאורה מדאמרי' כן בחולין מ"ז גבי ריאה ובסוכה ל"ג ע"ב גבי אתרוג ש"מ אין חילוק בין צלול ליבש לעולם שחור אדום הוא אלא שלקה וענין הלקות הוא שנשרף מחמימות אש החולי השורף או השמש השורפת באתרוג ונתייבש בתכלית ונעשה שחור כפחם וכן מורה לשון רש"י בסוכה ל"ג ע"ב הנ"ל ולפ"ז אדרבה ביבש שייך לומר טפי אדום הוא אלא שלקה יותר מבצלול ולולי דמסתפינא הייתי אומר בהיפוך בכוונת רש"י דדקדק שערה אדומה דאלו שחורה תלינן שהוא דם שרוף שנשחר ונעשה כפחם אבל מדעדיין אדומה היא ואלו היה דם שנתייבש כל כך כבר הי' מושחר מהשרפה שקורין (בראנד) כידוע אע"כ ברי' הוא אלא שאינני רוצה שתצא חומרא מת"י בענין זה וכח דהיתרא עדיף להתיר אשה לבעלה ופשוט דאין כוונת רש"י לא למעוטי שחורה אלא למעוטי שער ממש כעין שער הראש שלזה אין צריך שום עיון ובדיקה דלו יהי' דם צלול אין טמא אלא בד' מראות ע"כ פירש"י אדומה וכל אבזרייהו היינו שחורה בכלל ולשון ש"ס כמין קליפות שערות עפר יבחושים אדומים הך אדומים אכולהו קאי וה"ה שחורים ע"כ אין להקל כלל מטעם זה שהם שחורות אלא ע"י מיעוך ציפורן:
אמנם מה שחשש מעלתו להחמיר אפילו ע"י בדיקה מטעם הראב"ד דאין להתיר אלא כעין צורת ברי' ועפר המפורש בש"ס אבל דם יבש טמא לעולם וכדעה הראשונה שסתם המחבר ס"סי קפ"ח והיא ג"כ דעת הרשב"א וה"ה ז"ל יפה כ' אי לא הוה צורתן של אלו משונה והיינו עפר דתנן כי דם יבש שכ' הראשונים הללו היינו עכ"פ דבר ממשי וגושי כעין גרגר חרדל ופחות אבל קרטין אלו ידוע שאינם אלא כאבק ועפר ובפרט לפמ"שכ תוס' בנדה נ"ג ע"ב ד"ה שלש וכו' ויש שם ט"ס במ"ש כיון דראתה מעט צ"ל כי היכי דראתה מעט ומדבריהם הוציא בסדרי טהרה ס"סי קפ"ט דאין דרך המקור להוציא דם פחות משיעור גריס והנה הגאון הנ"ל מקיל טפי ומצרף להקל אפילו ביש לחלוחית דם ע"ג העד ועושה ממנו ס"ס ע"פי דברי עבודת הגרשוני לתלות בצדדים יע"ש ואין לסמוך על זה בלי בדיקת מהרי"ו כאשר כבר נסנו כמה פעמים בכמה נשים ע"י יולדת בקיאה ועלתה בידינו תלי"ת ואמנם ביבש בלי שום לחלוחית דם בודאי יש לצרף והענין בזה דודאי אין שיעור לדם נדה אפילו פחו' שבשיעורא אי יוצא מהמקור טמא וחזקת דמים מהמקור אך די לנו שמסתמא אין דרך המקור להוציא טפה קטנה פחותה משיעור שאם תתפשט יכולה להתפשט עד כגריס ואפשר היינו כחרדל שהגרגר ההוא עכ"פ יש בו קצת גוש וממש ולכשיתפשט יכול להתפשט עד כשיעור גריס אבל קרטין אלו מיעוטן מוכחת שאין כן דרך המקור להוציא ובשגם נתייבשו והרופאי' אומרי' שכן דרך להולד בכליות וכמו שהעידו כל הגאוני' בספריהם בעדות הרופאים הללו יש לסמוך עליהם:
וכבר אמרתי מאז בקו' הרא"ש לרשב"א בתשו' ממ"נ אי נאמין לרופאי' ל"ל בדיק' ואי לא נאמין מה העילו עדותן ולא נמצ' תי' בדפו' על ק' זו והי' נלע"ד דהרופאי' נאמני' על הטבעיי' שלמדו בנסיונת' ובקבלתם איש מפי איש ומצאו שיש במציאות שתמצא מכה או שומי' במעים שמוציאה כיוצא באלה אך להאמין להרופא או אפי' לכמה רופאי' מומחי' על גוף הזה שיש לאשה זו שומא או מכה במעי' לזה לא נאמין אפי' לרופאי ישראל כי טועה בדמיונו ובהשפטו יצא משפט מעוקל [עיין בסי' קנ"ח ובסי' קע"ה בביאור היטב]:
היות כן וכבר מימי הר"ן ז"ל מעידים כל הרופאי' כי דרך להולד בכליות כיוצא באלו שאנו מראי' להם ומעתה אם לא נמוחו במיעוך ציפורן אפי' לו יהי' שאין צורתן כאותן צורות המפורש בבריי' מ"מ כיון שרופאי זמנינו מעידים שצורות הללו נולדי' עתה בזמנינו בכליות נאמין להם ע"י בדיקה ובצירוף קרטין שכתבתי לעיל שאין דרך המקור להוציא דבר מועט כזה על הרוב משא"כ כליות מצוי בהם כיוצא בזה על פי עדות הרופאים הרי בסדרי טהרה רוצה להקל אפילו בלחלוחית דם מטעם זה ולתלות בצדדין עכ"פ נסמוך על זה ביבש ובתלי' בכליות עפ"י רופאי' וכדי תוס' ורא"ש וחי' ר"ן ר"פ דם נדה דפליגי אהראב"ד ורשב"א הנ"ל וכדי לסמוך עליהם בשעת הדחק שלא לגרש נשי עמי מבית תענוגיהן כי בזמנינו אלו שכיחי טובא ואין ראוי' להחמיר ביבשים ולא נימוחי' אבל בנימוחי' או יש עמהם לחלוחית דם אע"פי ששמעתי מהרבה גדולים מקילי' וכמ"ש בשם ס"ט מ"מ חלילה לי לעשות מעשה אם לא בבדיקת מהרי"ו וכמ"ש לעיל ויותר אין להאריך וה' שנותיו יאריך כנפשו היקרה ונפש א"נ דש"ת. פ"ב עש"ק ט"ו כסלו קפ"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ: