שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן קמה

שאלה באשה שיש לה חולי השבירה שקורין (פארפאהל) ותמיד היא מרגשת וזב ממנה מראות ירקות ולבנות ולאחר שעה נמצאי' בתוכו טיפין אדומים ג"כ וא"א להאשה הזאת למנות ז' ימים נקיים בשום אופן כי לעולם תראה מראות כאלה ולאחר שעה המצא ימצא בתוכן טיפין אדומים ואי נמי ימצא לה די ספירת נקיים מ"מ א"א לה להזדקק לבעלה כי תמיד תרגיש ותצטרך לבדוק ולהמתין זמן מה אולי תמצא בתוך המראות טיפין אדומין כנ"ל כי אפי' להט"ז ר"סי קפ"ח דאין צריך להמתין עד שתתייבש היינו בסתם אשה אבל הך אתתא שכבר הוחזקה בכך שהמראות מתהפכות אחר זמן א"כ פשיטא שאינו יוצאת ידי בדיקה עד ששהתה זמן מה וראתה שלא נמצא בתוכה דם וא"כ נפל פיתא בבירא כי אם תמתין זמן מה אם תרצה אז להזדקק לבעלה תחזור ותרגיש כי היא מרגשת תמיד וקרוב מאוד שתתגרש האשה מבעלה עי"ז עכ"ת דברי התלמיד השואל אלא שהאריך עוד מה שלא נראה צורך לעיקר השאלה:

תשובה הדין הזה כבר הלכו בו נמושות בתשובו' רבותינו האחרונים אשר מפיהם אנו חיים ולא אבוא פה כ"א בקצרה מה שהורוני מן השמים בעז"ה ובו אבטח שלא אכשל ח"ו. וכל מה שאכתוב פה אינו כי אם להלכה ולא למעשה אם לא שיסכים עמי אחד מגדולי המורים אז אמטיני שיבא מכשורי':

הנה ר"פ המפלת מוקים אביי בשפופרת דכולא עלמא לא פליגא דטהורה כי פליגי בחתיכה ולרש"י פליגי בפלי פלויי והרא"ש הקשה ע"ז ג' קו' ועוד קשה קו' מהרש"א שם דא"כ לא פליגי רבנן ממאי דאר"א בהדי' וקו' זו ק' בין לפירש"י בין לפי' התוס' שם אשר ע"כ בחרו האחרונים בתי' הרא"ש בשם השר מקוצי דפליגי בטעמא דקרא ונלע"ד עפ"י דבריו דהכי פירושו כולי עלמא סבירי להו בבשרה ממעט ולא בבשר שאינו בשרה ממש היינו בשפיר וחתיכה נפרדת ממנה אלא דפליגי בטעמא דקרא ת"ק ס"ל דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וא"כ הא דמיעט רחמנא חתיכה ושפיר ע"כ לאו משום דאין דרך ראי' בכך ז"א הא דרכה של אשה לראות כך אע"כ משום חציצה הוא וה"ה ומכ"ש בשפופרת דטהורה אבל פלי פלוי טמאה ולא עוד אלא אפי' כל הראיי' שאין דרכה בכך נמי טמאה דמה"ת לטהר [ובלשון הרא"ש לא משמע קצת כן נ"ל בקל] ורבנן ס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וא"כ נאמר טעמא דקרא דממעט שפיר וחתיכה לאו משום חציצה וה"ה נמי לכל מיני ראיות שבעולם שאין דרכה בכך אע"פ דברור לנו שהוא דם נדה מ"מ טהורה היא זה פי' פלוגתת' ולרבא כ"ע ס"ל הכי והכי קיי"ל להר"ש הנ"ל דכל שאין דרכה בכך לראות כן מטהרינן הדם ההוא אע"ג דברור לן שהוא דם נדה הבא מן המקור:

ומזה הוליד הר"ש ז"ל קולא באש' שנעקר מקורה וכמין חתיכת בשר נפל לה בבית החיצון וטיהרה והטור הוסיף תיבות אלו ולא פסקה מלראות כל זמן שהית' החתיכה בבי"הח והרב"י והרמ"א והב"ח והש"כ כולם הבינו כפשוטו שנפלו חתיכות בשר בלוי וכעין פלוגתא ר"א ורבנן דבש"ס והרבה נתקשו בזה ובפרט מה שהקשה בל"ח הא לרש"י נמי טהור הוא בפלי פלוי ומה בין ר"ש לרש"י וגם מה שהקשה הב"ח אם לא בדקה עצמה בשעת נפילת החתיכה ניחוש שמא הי' שם דם נדה ג"כ גם נתקשו מאוד בהוספת הטור ורי"ו תיבות הנ"ל ולא פסקה מלראות כ"ז שהחתיכה בבי"הח ולפע"ד ליישב הכל בעזה"י דהנה לרש"י דטעמא דטהור משום שאינו דם נדה אלא דם חתיכה א"כ דוקא בדפלי פלוי והדם בתוך הבקעים שזה מורה שהדם הזה יש לו שייכות עם החתיכה ואיננו דם נדה אז הוא טהור אבל אי הית' החתיכה שיעא ולית בה בקעים והדם טוח ע"פ החתיכה הי' טמא שהרי הדם הזה אין לו שייכות עם החתיכה אלא שהוא דם נדה שיצא עם החתיכה וטמאה היא ולא עוד אפי' אי רק מספקא לן אי החתיכה פלי או שיעא כנראה שכן הי' עובדא דהר"ש שלא הית' מפלת חתיכה לחוץ כהבנת הרב"י אלא שנפלו לב"הח ונשתהו שם ואולי אח"ז חזרו לאחוריהם למעלה אל המעיים ומ"מ לא נודע אי הם פלויי והדם בתוך הבקעי' או לא ולרש"י טמא מספק משא"כ להר"ש דס"ל כל שאין דרכה של אשה לראות כך טהור הוא א"כ כך לי אם הדם בתוך הבקעים או טוח על פי החתיכה דדם נדה הוא והתורה טיהרו הואיל ואין דרכה של אשה לראות כך ומבואר ההפרש שבין שיטת רש"י לר"ש ויובן נמי מה שהוסיף הטור שלא פסקה לראות כ"ז שהי' בבי"הח דבודאי הי' ראוי לחוש לשמא מעורב בו ג"כ טפת דם נדה שיצא מעצמו בלא החתיכה או שהי' שם מכבר כמ"ש הב"ח אך הא באשה שיש לה מכה ויודעת בודאי שמכתה מוציאה דם טהורה היא לכ"הפ שלא בשעת וסתה כיון דיש לפנינו בודאי דם טהור לא ניחוש לדם טמא מטעמי' המבוארי' בראשונים סימן קפ"ז א"כ ה"נ מה לי דם מכה או דם נדה שהתורה טיהרתו כיון שיש עכ"פ בודאי וברור דם טהור באשה זו מה"ת ניחוש בין הוסתות לתערובות דם טמא אך כל זה אי ברור לנו שהחתיכות האלו הביאו עמם דם בשעת נפילתם לבי"הח ואותו הדם טהור ויוצא הוא לחוץ אחת לאחת א"כ יש כאן דם טהור בודאי אין אנו חוששים לדם טמא כלל אך מנ"ל שאלו החתיכות הביאו כלל דם עמהם ואין כאן דם טהור כלל דאפי' להמקילים בסי' קפ"ז לטהר אפי' במכה שאין ידוע שמוציאה דם מכל מקום לכל הפחו' בעי' שמכה כיוצא בזה דרכה להוציא דם אבל הכא השתא מאן לימא לן כלל שחתיכות כאלו דרכן להביא דם עמהם אדרבה הא אמרי' אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וא"כ מה"ת לטהר ע"כ הוסיף הטור ורי"ו ולא פסק' לראות כל זמן שהחתיכות בבי"הח ר"ל שזה הי' סי' מובהק שהחתיכות הוליכו הדם עמהם שהרי כל זמן שהיו החתיכות למעלה בבטן לא ראתה כלום ומשעה שנפלו לבי"הח לא פסקה לראות כל שעה ומדיוקא נשמע כשפסקו החתיכות מלהיות בב"הח פסקה מלראות וכשחזרו חזרו לראות הרי לפנינו שזאת הראי' התמידי' היא מחמת דם שהוליכו החתיכות עמהם והוא דם טהור וכיון שיש בודאי דם טהור לפנינו תו לא נחוש לתערובות דם טמא ומיושבים בזה כמה ק' שהקשו האחרונים על זה עיין:

אמנם מ"מ צ"ע אכתי ניחוש שמא החתיכות בעצמם הנופלים בבית החצון אינם חתיכות בשר כלל כ"א דם יבש ובשהייתם בבי"הח הם נמסים ונמקים והיינו זיבת הדם ההוא ומפני זה כ' הרב"י דמיירי שהטיל החתיכות למים פושרים ולא נמוחו ולא נראה לפע"ד כי לא נאמר שהאשה הפילה החתיכה דהיה משמע שהפילה לחוץ אלא שנפלו לה בבי"הח ולא יצאו לחוץ לעולם וא"כ איך בדקם בפושרים והדרה ק' לדוכתא דלמא החתיכות בעצמם היה דם יבש ונ"ל דמיירי שידוע לה שהיה בשר בלוי מהמקור שהיה ידוע לה שנעקר מקורה ומזה נפלו החתיכות בבי"הח:

מ"מ כל זה דוחק גדול עד שקמו אחרוני האחרונים והאירו עינינו בפי' כוונת הר"ש ז"ל ורמזה הט"ז בלשונו הצח וכתבה במעיל צדקה ובשארי תשו' אחרונים וביאר הדבר יותר בפליתי המכונה תפארת ישראל שהיה להאשה חולי השבירה לא שבירה שנקרע הפריסה אלא חולשה שעי"ז נשתרבב המקור למטה והיינו חתיכת בשר ר"ל המקור נמשך וכל אותו הזמן עלולה לראות כמה מיני מראות משונות ודם מפני שהוא חוץ למקומו ומתנדנד ע"י הליכה וטלטול גם אין בכח העורקים לבשל הדם היטב וזה הוא שטיהר הר"ש ז"ל מפני שאין דרכה של אשה לראותו אלא בשהמקור במקומו אבל לא בזה האופן וכ' הפליתי שהוא עשה מעשה לטהר אשה בכה"ג בצירוף סברת הר"ם שבדיקה איננה הרגשה דאורייתא כמבואר בדבריו בריש הספר ההוא ולפע"ד כל מעיין בצדק ישפוט שהר"ש נתכוין לזה הענין בעצמם בלי ספק:

אלא שראיתי הגאון בתשו' נודע ביהודה סימן נ"ח דחה שיטה זו בשתי ידים ואנכי בעניי לא הבינותי כל דחיותיו כי מ"ש המקור אינו מונח בקבוע לעולם והוא נוטה מצד לצד ולעולם לא תטמא ז"א ק' כלל אדרבה היא הנותנת כיון שדרכו של מקור להתנועע ולנטות מצד לצד א"כ בכל צד שיהיה נטוי ותראה דם הוה דרכו של דם לצאת כך וטמאה משא"כ שבירה ושרבוב המקור ממקומו למטה חולי הוא בנשים ואין דרכו וטבעו בכך וכל שאין דרכו של דם לצאת כך טהורה היא להר"ש ומ"ש שהעיד הרופא שלו היפך מעדותן של גאוני' הנ"ל שאמר שאין המקור משתרבב למטה לעולם כ"א העליי' והרמב"ם כ' דם עליי' הוא כשישוסע עורק שבעליי' וזה לא שכיח כלל הנה אם אומר שאאמין לעדות הרופא נגד כל הגאונים מ"מ עדיין אני אומר בודאי לא שכיח שישוסע עורק כשהעליי' במקומו אך אחר שנלקה ונפל למטה לבי"הח ונדחק בין רגלי' שכיח טובא שישוסע העורק ויזוב זוב דמה וא"כ אדרבה לפי עדות הרופא ההוא אין להסתפק בדם מקור ע"י השבירה כ"א בדם עליי' דמקרבא השתא בבי"הח ומ"ש עוד מ"ט נאמר שאין דרך לראות בכך מה לי אם הוא למעלה או למטה לעולם הוא דם נדה לא ידעתי מה קשי' אה"נ שהוא דם נדה מ"מ אין דרכה של אשה לראות בכך ועוד נלפע"ד לפרש הא דאמרינן אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ולהר"ש זה הוא טעמא דקרא וק' מה טעם יש לזה אם דרכה או אין דרכה לכך והיה נלפע"ד לפי מה דאמר שמואל ר"פ הרואה כתם בבשר' עד שתרגיש בבשרה ופריך התם הא מבעיא למעוטי שפיר וחתיכה ומסיק תרתי שמעת מיניה ופי' בחי' הר"ן דבשפיר וחתיכה איננו הרגשת הדם אלא הרגשת שפיר וחתיכה ע"ש וי"ל כך דעיקר דם נדה הוא מה שהדם המתקבץ בעורקי המקור ויוצא בזמנו ואז ע"י התעוררת יציאת הדם מזדעזע כל גופה או לכ"הפ מרגשת בפתיחת פי המקור ע"י הכח הדוחה או לכל הפחות כצער עקיצת מי רגלים וכה"ג וזה הוא דם נדה שטמאתו התורה יהי' מאיזה סבה שיהיה שתמהר יציאת הדם לפעמים ע"י אכילת שום או ע"י קפיצה או ע"י חמום התשמיש וכה"ג כל מה שגורם יציאת הדם בטבעו היינו דם נדה דקרא ואפי' יהיה כעין החרדל ובפחות אמנם בצאתו מבשר המת מבלי הרגש כלל או א"נ יוציא המקור שפיר או חתיכה והם יובילו עמהם דם או שתושיט שפופרת לשם ותוציא דם אפילו אם תרגיש אז לא היה ההרגש ע"י שנתעורר הדם לצאת בשעתו אלא שהגורמים האלו פתחו המקור והוליכו הדם עמהם ואין זה הרגשה שהקפידה התורה עלי' והיינו דכ' הר"ן בחי' הנ"ל דתרתי ש"מ דבשרה שתרגיש בבשרה הרגשת יציאת הדם ולא הרגשת השפיר והשלי' וא"כ הה"נ אם המקור נשתרבב לבין רגליה וע"י דחיקתו יוצא הדם אפילו אם תרגיש מ"מ אין זה מחמת דם המתעורר לצאת מעצמו שהגיע זמנו לצאת אלא מחמת משמוש ודחיקת הצדדים בהמקור ועורקי' שכולו דם הוא והיינו אין דרכו של אשה לראות כך שאמרו הכוונה אלו היה דרכה לראות כך היינו אומרים שיציאת החתיכה ושפיר הוא כמו תשמיש וכה"ג המעורר דם לצאת אבל אין דרכה של חתיכה לעורר יציאת הדם אלא שמוליך עמו בע"כ וליכא הרגשה כנ"ל באופן שכל ק' הנודע ביהודה לא יזיזו השיטה הנ"ל ממקומה זיז כ"ש:

גם מה שהקשה הב"ח אשיטת הר"ש דאמרינן בנדה מ"א ע"ב אר"ל מקור שנעקר ונפל לארץ טמא שנאמר יען הושפך נחשתך ותגל ערותך ופריך למאי אילימא לטומאת ז' דם אמר רחמנא ולא חתיכה משמע אי היה שם דם היה טמאה אף ע"ג שנעקר המקור כיון שהדם הוא מן המקור י"ל לפע"ד דהש"ס הכי פריך מדמייתי ר"ל מקרא דדברי קבלה דטמאה וק' ת"ל דכל המקור מלא לעולם עם עורקי דם אפילו במסולקת מדמים וזקינה מ"מ לעולם עורקי המקור מלאים דם והרי ברור לנו שיצא דם נדה ממש עם החתיכה הזה וטמאה היא בלא קרא דדברי קבלה אלא עכצ"ל אפילו אם הוא דם נדה ואין כאן חציצה מכל מקום טהור משום שאין דרך ראיה במקור שנעקר וכל שאין דרך ראיה בכך טהורה ועוד בלאה"נ דם נדה תלוי ביציאתו מפי המקור דוקא משא"כ הכא שלא יצא מפי המקור לעולם אלא נשאר בתוכו ויצא חוץ לבי"הח אין לטמא משום דם נדה משום כן הוכרח ר"ל לאתוי' קרא דדברי קבלה דהמקור בעצמו טמא הוא ולא משום הדם שבתוכו וע"ז פריך הש"ס מה בכך שהחתיכה ההיא טמאה מ"מ גז"ה הוא דם מטמא משום נדה ולא חתיכה טמאה וכיון דמשום דם לא מטמא ליה א"כ משום חתיכה נמי לא תטמא ולק"מ קושית הב"ח והנה בעיקר ק' הב"ח יש לתמוה קצת הא הב"ח הוא מן אותם הפוסקים שהבינו מעשה דר"ש שנפלו חתיכות בשר ממש בבי"הח ואותו טיהר הר"ש אבללא הוזכר שם מעקירת מקור ממקומו כלל וא"כ לדדהו י"ל אם נעקר המקור ממקומו ויוציא דם מ"מ טמא הוא כי מה לי במקומו או שלא במקומו וא"כ מה קשי' ליה מהא דדף מ"א ע"ב אעכצ"ל מ"מ מסברא נשמע גם לשיטת הב"י ורמ"א והב"ח דמעשה דר"ש היה בחתיכות ממש מ"מ זיל בתר טעמא שטיהר משום שאין דרכה לראות בכך א"כ ה"ה בעקירת המקור ויצא חוץ למקומו נמי אין דרכה לראות בכך אע"ג די"ל היינו כשנעקר לגמרי אבל נשתרבב היינו אורחי' זהו דוחק וא"א לאומרו אלא לכ"ע נ"ל דלר"ש אשה כזו דמיה טהורים דהיינו אם כ"ז שהמקור בחוץ תראה דם וכשיחזור למעלה לא תראה שעי"ז מבואר שהדם בא רק ע"י דחיקת רגלים במקור ואין זה הרגשת יציאת הדם אלא דחיקת רגלים גורמים לה ואז טהורה היא להר"ש:

אך מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה שיטת רמב"ם דפסק להדיא בפ"ה מהלכ' איסורי ביאה ה' י"ג י"ד דלא כהר"ש הנ"ל וס"ל דם הבא עם החתיכה טמא א"כ ס"ל אפי' מה שאין דרכה בכך נמי טמאה וקשה לי להכניס ראשי באי' כרת ע"כ אני אומר בודאי אם האשה מרגשת ממש קשה לי להתיר אך כפי הנראה מכותלי שאלתך שאין ההרגשה שלה אלא זיבת דבר לח והנה בתשו' שב יעקב מוכיח דע"כ זיבת דבר לח לאו הרגשה היא מדאמרינן ר"פ הרואה כתם גבי מי רגלים אי דארגש' יושבת אמאי טהורה אי דלא ארגשה כו' וקשה מה ספק יש כאן הא בודאי ארגשה זיבת דבר לח שהרי הטילה מי רגלים אע"כ שאין זה הרגשה הגם שמוז"ה מהרשש"כ דחה זה שם בתשובה דה"ק אי ארגשה הרגשה גמורה יושבת אמאי טהורה ע"ש ודבריו תמוהי' עכ"פ איך אמר אי דלא ארגשה עומדת אמאי טמאה אמאי לא תהיה טמאה נהי דלא הרגישה הרגשה גמורה מ"מ זיבת דבר לח מיהא ארגשה ויש לדחוק בזה עוד הארכתי בתשוב' א' והבאתי ראיה ממ"ש ריש נדה ישנה נמי אגב צערה מתערה משמע דכל הרגשה הוא מחמת צער ולא זיבת דבר לח בעלמא דפשוט דע"י דבר לח לא מתערא וכן משמע נמי מלשון התוס' נדה דף ע"א ד"ה והא אשה מכוסה היא כו' יע"ש שמבואר שפתיחת פ"המ הוא ההרגשה או צער כעין עקיצת מי רגלים וכה"ג ולא זיבת דבר לח והנה בתשו' נ"בי סי' נ"ה כ' סתם דלא נ"ל ככת הקודמים אלא דזיבת דבר לח הוא הרגשה דאוריי' ולא שת לבו לסתור ראי' א' מאלו הנאמרים לעיל אך רק הוא הבי' ראי' מדנפקא לן הרגשה מבשרה שתרגיש בבשרה והאי קרא נמי אתי שמטמא בבי"הח והיינו חוץ לפ"המ שם מתטמא זה הוא הבשר דמיירי בי' קרא ושם הוא ג"כ מקום ההרגש והוא בבי"הח ש"מ דזיבת דבר לח הוא הרגשה דאוריי' ודבריו תמוהים אדרבא דוק מיני' לאידך גיסא הא ממעטי' נמי בבשרה ולא בשפופרת והיינו אם תכניס השפופרת לפי המקור ותקבל הדם דאלו לא תכניסנה אלא לבי"הח א"כ כבר היא טמאה משעה שיצא הדם חוץ לפי המקור אע"כ אתא למעוטי בבשרה של עצמה ר"ל שיעבור הדם בפי מקורה ולא שיהי' שם שפופרת לקבלו וא"כ הרי מבואר דהך בשר היינו פי המקור ושם צריכה שתרגיש ומ"ש מדרשא בבשרה בפנים כבחוץ הוא מבואר בנדה מ"א ע"ב דהיינו מקום שהשמש דש והיינו פי המקור למעיי' בלשון הרמב"ם פ"ה מא"ב ה"ד ובפי' המשנה ועוד הארכתי בזה בתשו' אחרת מ"מ בהא מסקינן דעיקר הרגשה דאוריי' היא לפע"ד הרגשת פתיחת פ"המ או צער כעקיצת מי רגלים אבל לא זיבת דבר לח:

גלל כן אם הרגשה הזאת אינה אלא זיבת דבר לח כמשמע מלשון השאלה אין כאן אלא ספק דרבנן ומצורף לזה אומר כי כיון שהמראות הם טהורות בשעת מציאה אלא שנהפכו אח"כ ונמצא בתוכן טיפי' דם הנה אם נאמר שהמראות הן בשעת יציא' ירוקות ולבנות אלא שאח"כ בשהייתן בחוץ משתנין ע"י האויר פשיטא שאין כאן בית מיחוש כלל דאין לחוש שמא כבר הי' אדום ונלקה ונעשה לבן ועכשיו חוזר לקדמותו דז"א כמ"ש ט"ז רס"י קפ"ח שחור אדום הוא אלא שלקה אמרי' אבל לבן אדום הוא ל"א ואין לנו לחדש דברים כאלו אבל החשש הוא כך שאלו הטיפין הי' גם מתחלתו ונתערבו בתוך המראות הטהורו' ולא נראי' לעינים עד אחר עמידתן אז מצתללין ומתבררין ונראי' לעין ומשום הך ספיקא מטמאין לי' ואם כן מידי ספיק' לא נפקא ויש לצרף עכ"פ לקולא הנ"ל דהיינו דליכא בלא"ה רק איסורא דרבנן בשגם להר"ש והרא"ש וטור ושיטת בעלי הש"ע טהורה לגמרי וגם ספיקא הוה עכ"פ לכן כשאין לה חזקת טומאה היינו אחר שפסקה מלראות דם וסתה הרגיל ופסקה בטהרה לערב וגם כל יום המחרת היתה בטהרה דהיינו בדיקת שחרית של יום המחרת ובדיקת ערבית שלו דהוי ליה ג' בדיקות שעי"ז מתחזקת בסילוק דמי הוסת אז נראה להקל עפ"י התנאים שאכתוב אי"ה בסמוך ורק אקדים כי לא נעלם ממני דברי הרמ"א בשם המרדכי דבעי' ג' ימים שתתחזק בטהרה לתלות במכה מ"מ כבר הארכתי בחידושי והרבתי להקשות על זה וכ"כ הקשה בפלתי שם וגם בסדרי טהרה ראיתי שס"ל שדי ביום א' ואם מי שיפקפק ע"ז עמ"ש תוס' בנדה ז' ע"ב ד"ה ר"א וע"ש בסוגי' ס"ח ע"א וק"ל:

פרטי דינים היוצאים מכל מ"ש הוא כך.

א אם האשה הזאת מוצאת כל אלו גם כשהמקור למעלה במקומו אזי ידי מסולקת הימנה ורק אם כשהמקור במקומו לא תמצא בכמו אלו רק כשהוא חוץ למקומו אז יש להתיר כאשר יתבאר אי"ה:

ב אם תרגיש האשה בראיות אלו הרגשת פתיחת פ"המ או כעקיצת מי רגלים ג"כ אין לי עסק בזה ורק כשההרגש הוא רק זיבת דבר לח ומוצאת בכל פעם כנ"ל אז אם אפי' גם ע"י בדיקה תמצא אעפ"י שאז י"ל הרגשה ממש היה לה וקסברא הרגשת עד הוא מ"מ כיון דבלא"ה בפלתי שדא נרגא בהרגשת עד גם כי אינו נכון לפע"ד כמו שמבואר אצלינו במקומו מכל מקום הכא כיון דבלא"ה רוב ראייתה שע"י זיבת דבר לח הם באותו אופן ממש שע"י בדיקת העד אמרי' היינו הך ממש ותלינן להקל:

ג בכל פעם שתרגיש דבר לח תקנח עצמה ולא תבדוק עצמה כלל כי למה לה לבדוק ולגרום לן להכניס עצמינו בקולא טוב לה שלא תבדוק רק תקנח הדבר לח שזב ממנה וגם את זה לא תעיי' יותר אלא בשעה שהכתם לח ותשליכנה ולמה לה להמתין עד שיתייבש ותמצא טיפין דם ונכנס ראשינו להקל טוב יותר להשליכם מבלי עיון וספק אולי לא יהיו שם טפי דם אחר הייבוש ויהיה כעין ס"ס שאם נמי יהיו שם טפי דם אולי בא אח"כ ע"י שינוי האויר ולא היה שם מתחלה:

ד וכן נמי אם אירע לה שבדקה עצמה או שהית' צריכה בדיקה כשאר נשים שדרכן לבדוק שחרי' וערבי' מ"מ לא תעיין בו כ"א בלחותו ולא בייבשותו ומ"מ אי אירע שבדקה עצמה ומצאה מראות כאלו וגם עיינה בהם אחר שנתייבשו והיו לדם מ"מ יש לטהרה אם הוא בשעה שהמקור חוץ למקומו ומ"ש בזה הוא דומה קצת למ"ש רמ"א בי"ד סי' ל"ג על מנהג אנשי עירו בבדיקת הושט שיותר היה טוב מבלי לבדוק אותם ממה שנבדוק ונסמך להקל וה"נ דכוותי':

ה כל זה בין וסת לוסת ואפי' בימי נקיים ר"ל שתבדוק עצמה כדינה ולא תעיין בו אחר שנתייבש ומ"מ אם עיינה בו ומצאה טפת דם יש לטהר אבל ג' בדיקות הראשונו' שאחר ראיית דם וסתה דהיינו בדיקה של הפסק טהרה ושל שחרית וערבית שלמחרתו אותן צריכי' להיות נקיים לגמרי וע"כ תעיי' או אחר שנתייבש ויהיה נקי מכל טפת דם ואדום כלל דאף על גב דבעלמא לא חיישינן לכך מכל מקום היא שהורגלה בכך ואפשר שעדיין לא פסק דם נדות אלא שתחפנה לכלוך הירק ולחה הלבנה על כן צריכה שתמתין עד שנתייבש ויהיה נקי ואחר תטהר:

ו פשוט מאוד האשה בעצמה נאמנת על כל זה דלא כמו שחשבת בדבריך שאין לה נאמנות כיון דריע טובא ולא ידעתי מנ"ל הא ואי היה שום מציאות בעולם שלא תהי' נאמנת היה הש"ס משני כן בכתובו' פ' המדיר ע"ב ע"א אע"כ כללא הוא וספרה לה לעצמה והוא פשוט:

כל זה כתבתי להלכה ולא למעשה עד שתציע הדבר לפני מפורסם בהוראה ויסכים עמי וה' עמנו פה מ"ד נגהי ליום עש"ק בשלח תקס"ג לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ: