שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן קב
שלום וכ"ט לידידי הרב המופלג הותיק מלא עתיק כש"ת מו"ה יעקב וויילר ני' אב"ד דק"ק ביטש יע"א:
ע"ד הרוצה לעקור גפנים לבנות בתים דשוו טפי הנה עיני דמעלתו שפיר חזו ברא"ש דב"ק צ"ב ע"א דלצורך מקומם נמי שרי דלא אסרה תורה אלא דרך השחתה אבל בצריך למקומו לאו השחתה היא ופסקו ג"כ בתשו' צ"צ סי' מ"א בסופו וכן עשה מעשה בט"ז כמ"ש בי"ד סי' קי"ז וכן האריך בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ע"ו אלא שבסוף דבריו הוסיף קולא שאם עוקר אילן עם שרשיו ועם קרקע יניקתו שיכול לחיות ממנו ונוטעו במקום אחר אין כאן שום איסור וז"ל עוד צריך אני למודעי שאם אע"פי שעוקרי' הגפן ממקומה עדיין היא חיה ויכולים לנוטעה במקום אחר אין כאן בית מיחוש לעולם דפשיטא אין זו קציצה ולא נאסרה כלל בשום אופן שהרי היא כנטועה במקומה וכדקיי"ל גבי ערלה באילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור מערלה כ"ש הכא בנדון דידן כך נראה פשוט עד כאן לשון היעב"ץ ובתשו' בית יעקב סימן ק"מ כתב דברים שאינם נכונים במחילת כבוד תורתו:
והנה בודאי קרא דלא תשחית דגבי מצור דמיירי דצריך לקורות האילן לבנות ממנו מצור כדכתי' אותו תשחית וא"א בלא קציצ' לצורך מצור ע"כ הזהיר הכתוב מה שהזהיר שלא ישחית בלא"ה אבל מצורך מקומו לבנות מצור על מקומו מזה הא לא מיירי קרא וי"ל אה"נ לא הותר לקצוץ כלל שהרי יכול לעקור שרשו עם הסלע עמו ולנטוע במקום אחר ואיננו השחתה והרא"ש נמי דהתיר בצריך למקומו ומשמע אפי' לקוץ היינו בשאינו מוצא מקום אחר לנטוע בהם האילנות שרוצה לעקור וע"כ קוצץ אותם וכן בב"ב כ"ז ע"א דא"ל רב יוסף זיל קוץ מיירי דלא היה יכול לנוטעם במקום אחר ובזה מדוקדק היטב מאוד בב"ק דא"ל שמואל זיל אייתי לי' מקורייהו ופירש"י מקורם ושרשם ומשינוי לשונו משמע שלא יקוץ אותם אלא יביא שרשם ומקורם וינטעם במקום אחר ולא לקוץ וכן ר"ח אמר זיל עקרינהו ולא זיל קייצינהו ומ"מ נ"ל נהי דלמדנו מדקדוק זה חומרא דהיכא דסגי ואפשר בעקירה אסור לקוץ מ"מ לקולא לא אעביד עובדא כהר' יע"בץ הנ"ל דשלא לצורך כלל למיעקרי לא הייתי מתיר דדוק מיני' מהאי ש"ס דדוקא הואיל וטעים בהו טעם גופני אמר זיל אייתי לי מקורייהו אבל בלא"ה אפי' למיתא מקורייהו לא הוה מתיר באופן דלדינא נ"ל דעל מגן אסור אפי' למיעקר ולשתלינהו במקום אחר לצורך מקומם או כל שאיננו לצורך הקורות אם אפשר למיעקרם עם השרש לנוטעם במקום אחר אסור למקצינהו אלא יעקרם וינטעם:
והנה בפי' ש"ס דב"ק צ"א ע"ב רבו הפירושים ואיכא נפקותא לדינא ולא מצאתיו מבוארות וע"כ אבארם בעזה"י דעת רש"י דילפותא דש"ס הוא מייתורא אשר תדע דלמה לי קרא דהא פשיטא דספיקא אסורא ולא יקוץ אלא אחר הידיעה אע"כ אשר תדע לשון קרבא הוא ואמר האילן אשר הוא קרוב לך יותר וידיעה לך תחלה או אותו שאיננו עץ מאכל אותו תכרות ובנית מקורותיו מצור ומסיק כיון שסופינו לרבות הכל וה"ל למימר בקיצור האילן היותר קרוב אליך אותו תכרות אע"כ להורות בשוין שניהם בקורבא אז צריך להקדים סרק לאילן מאכל ועל אותה ההקדימה כתיב רק מיעוטא שאם עץ מאכל שוה יותר לקורות מפירות אזי מותר להקדימו קציצתו לאילן סרק כיון שאיננו דרך השחתה:
ואמנם שיטת הראב"ד דילפותא דש"ס מיתורא דתרי פעמים עץ רק ע"ץ אשר תדע כי לא ע"ץ מאכל וכו' אתי לאתויי' עץ מאכל ועל זה סובב כל הש"ס כמו לפירש"י הנ"ל אך להראב"ד תקשי אשר תדע למה לי פשיטא דמספיקא לא נתיר אי' דאוריי' ושיטת גאוני' שבשיטה מקובצת דהפסוק אינו יוצא מפשוטו ולא מיירי אלא מעץ שאיננו מאכל אותו תכרות לא אחר ומיעוטא דר"ק אתי' שאם הסרק מעולה בדמים ויש הפסד גדול בקציצתו מותר לקוץ עץ מאכל שאינו מעולה כ"כ ואמר ש"ס כיון שסופינו לרבות הכל והכל תלוי בעילוי דמים מ"ט הזכיר הפסוק כלל מעלה דעץ מאכל ה"ל לומר אותו הפחות בדמים תכרות אע"כ להקדים סרק למאכל אם שניהם שוים בדמים שוים הנה גם לשיטה זו תקשי כנ"ל למה לי אשר תדע פשיטא דספיקא דאוריי' לחומרא ואמנם שיטת הרמב"ם כמו שפירשו כ"מ פ"ו ממלכי' הלכה ט' והביאו גם סמ"ג דה"פ דקרא דמיירי מאילן מאכל שהזקין ואינו נושא עוד פירות הרבה ונעשה כעין סרק ועל זה קאמר עץ מאכל אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא מכאן ואילך כי כבר הזקין אותו תכרות וכ' במעין חכמה דרמב"ם לטעמי' דס"ל ספ"י מכלאי' כל ספיקא דאוריי' לקולא וא"כ מ"ט החמיר קרא דבעי' אשר תדע הא בכל האיסו' ספיקא נמי שרי אע"כ מיירי דכבר אתחזק איסור קציצה בזה האילן שהרי היה עץ מאכל ולא פקע מיניה חזקת איסורא עד אשר תדע בברור כי נזדקן ולא עץ מאכל הוא ודפח"ח:
והנה לפ"ז גם על הרמב"ם תיקשי כיון דמיירי מאתחזק איסור פשיטא דספיקא לחומרא דהרי מביאים אשם תלוי וא"כ מ"ש הכא דפרט קרא אשר תדע טפי מכל התורה כולה באופן דק' זו תיקשי לכל השיטות לבר מלשיטת רש"י דאצטרכינן אשר תדע כנ"ל:
והנלע"ד דהכא צריך אזהרה טפי להזהר מספיקא משום דלא אסרה תורה אלא כריתה דרך השחתה וא"כ מי שחושב לפי אומדנא דילי' שזה הדקל לא טעין קבא או שקורותיו מעולי' בדמים וקוצצו אע"ג דאין הדבר ברור ואולי טועה בדמיונו מ"מ הקציצה איננה דרך השחתה כי היה סבור להרוויח בקציצה וה"א דאין זה ספק איסור אלא ודאי היתר קמ"ל קרא דאיכא קפידא אשר תדע ולא זולת בשום אופן ומ"מ נ"ל אע"ג דלרש"י לא אייתר קרא להכי מ"מ כיון דבלאו איסור דאוריי' איכא נמי סכנתא כמבואר ב"ב כ"ז ע"א דשכיב שיכבת ומבואר בט"ז הנ"ל א"כ חמירא סכנתא דאפי' בכה"ג אסור באופן דלדינא אין מחלוקת בין רש"י להפוסקים הנ"ל:
ובזה נ"ל ליישב מה שהקשה בשאילת יעב"ץ סי' ע"ו הנ"ל אש"ס ב"ב כ"ז הנ"ל כיון דמייתי מדרב דאיסורא דאוריי' למיקציי' מאי מייתי תו מעובדא דשיכבת ועוד אשיכבת גופי' קשי' איך עביד איסורא וקץ תאינה בלא זימנא והנה בחי' רמב"ן הקשה איך אמר לרב יוסף אנא לא קאיצנא וכי משנת חסידים הוא זה שמזיק חברו ולא בעי למיקציי' וכ' בשם י"א דהא דאמר ר"י זיל קוץ לא מדינא קאמר אלא מלפנים משורת הדין והשיב כיון דאיכא אי' וסכנתא לא בעינא למיעבד מדת חסידות ואמנם רמב"ן לא הוה ניחא לי' בהאי שינוי' ותי' באופן אחר דר' יוסף חידש דאין לחלק בין אילן לגפן והיה נוגע בדבר ות"ח שאמר שמועה בשעת מעשה והוא נוגע בדבר אין צריכים לקבל ממנו והוא מש"ס יבמות ע"ז ע"א ועתוס' שם ד"ה אם וכו' ומשו"ה לא שמע לו ואמר לא איקוץ ונ"ל דמ"מ צריכים לדברי הי"מ הנ"ל דנהי דשפיר קאמר רמב"ן כיון שאמרה ר' יוסף בשעת מעשה אין צריכים לשמוע מ"מ מדת חסידות היה לשמוע לו כי אולי וקרוב לודאי דאמת קאמר ר' יוסף ועל זה לא סגי' בראי' מרב דאמר דיקלא דטעין קבא אסור למיקצי' דהא הוא לא יעשנו דרך השחתה דמידי ספיקא לא נפקא דלמא דינו של ר' יוסף אמת והוא צריך למיקצי' מדינא ואיננו השחתה לכן מייתי משכבת ברי' דודאי לא קץ דרך השחתה ח"ו רק טעה בדמיונו כי הוא סבר שכבר הגיע זמנו לקוץ ובאמת לא היה זמנו ונסתכן ומת כי חמירי סכנתא א"כ אנא נמי לא קאיצנא כנלע"ד פי' ההלכה:
ומעתה כל דלא ברי שיהיה ריווח הקציצה יותר מהפירות דטעין אילנא אסור למיקציי' וסכנה איכא אפי' בספיקא שלא כדרך השחתה כנ"ל אך אי איכא רווחא אפי' רק בצריך למקומו לבנות בתים בזמנינו ובמדינתינו דודאי עדיפא דיקלא בלי ספק שרי אך אם אפשר למיעקר עם שרשיהו וקרקע גוש עפר עמהם שיכול לחיות ממנו ויכול לנוטעם במקום אחר אסור לקוצצם כנלע"ד וה' יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות הכ"ד החותם בברכה פ"ב יום ב' ט"ז כסליו תקפ"ב לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ: