שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן עח
מכתבך הגיעני לנכון וע"ד קושייתך אעתיק לך מחידושי בסוגי' דסימני ביצים חולין דף ס"ד:
ת"ר לוקחים ביצים מן הנכרים בכל מקום פי' הר"ן אפילו במקום שמצוי' למכור ביצי עופות טמאים ג"כ ומשו"ה פריך וליחוש שמא מעוף טמא נינהו וכפי' ר"ת בס' הישר סי' שס"ד וסיים וכ' דמשו"ה מהמנינן לי' באומר של עוף פלוני וטהור הוא כיון דעכ"פ רוב עופות דעלמא טהורי' נינהו סמכי' ארובא בצירוף אמירתו כנ"ל כוונתו ע"ש וא"ש אפי' למסקנא דאיירי בכד וחד נהי דסי' לא הוה משום עורבא מ"מ רובא מיהת הוה:
ולפ"ז התם במס' ע"ז דנוקי עוברי דגים שנימוחו לא מהני אמירתו של דג פלוני משום דבדגים ליכא רובא טהורים וגם נימוחו ולית בהו סי' כד וחד ויפה דחו תוס' ורא"ש הוכחת ר"ת דסי' דגים דאורייתא משום דדחיק בנימוחו ולא משני סי' לאו דאוריי' ודחו דאכתי הוה קשה דליקח מאינו מומחה באומר מדג פלוני משו"ה מוקמי' בנימוחו ואז לא מהני אמירתו משום דליכא רובא:
מיהו הטור ס"ל דגם בנימוחו מהני אמירתו ולכאורה כן נראה לא מבעי' לחד פי' ברשב"א דכד הוה מוקמי' ליה בטרופות בקערה מ"מ איכא הכירא בט"ע א"כ ה"ה נימוחו אלא אפילו למאן דס"ל בטרופות לא מהני אמירתו משום דתו ליכא ט"ע מ"מ נימוחו דדגים אינם כטרופות ממש אלא כחתוכות ומכ"ש בקרבי דגים דליכא אלא נימוחו השלפוחית והקרביים קיימים א"כ מועיל אמירתו וא"כ אכתי ה"ל למימר לוקחי' מאינו מומחה ע"י אמירה ודוחק דמיירי בנימוח ממש אע"כ אין זה דקדוק ויפה הוכיח ר"ת אלא שהם הקשו אר"ת לשיטתו דס"ל דלא מהימן בלא רוב ובדגים ליכא רוב טהורים ולא מהני אמירתו בנימוח בלי סי' כד וחד, אמנם המעיין בדברי ר"ת בס' הישר סי' תקי"ב יראה שיטתו דה"ק רב היכי דאיכא מומחה אינם ניקחי' אלא מן המומחה אפי' יאמר מלחתים ואלו דגים וקרביהם ונראה מכ"ש באומר דג פלוני וטהור דלא התירו לסמוך ע"ז אלא היכא דא"א ליקח ממומחה אבל היכא דאיכא מומחה לא התירו לסמוך ולק"מ על ר"ת:
מן הנכרים בכל מקום רמב"ם לא גריס מן הנכרים דלא מהימן אפי' באומר של עוף פלוני וס"ל בכל מקום היינו אפי' בח"ל ולטעמי' דס"ל אין שום סתם ישראל נאמן אלא בא"י כשרוב ישראל דרים שם אבל בלא"ה נחשדים אפי' על נבלות וטרפות כמ"ש ס"פ י"א ממ"א ע"ש והיינו דתני' לוקחים בכ"מ מסתם ישראל ואין חוששין צנבלות וטרפות משו' רובא ומשום עוף טמא נאמן באומר עוף פלו' דמירתת ולכאורה ק' מה צריך לדחוק באומר עוף פלוני לימא במקום דלא שכיחי טמאי' טפי כיון דבכל מקום דתני קאי אמקום חשודי היינו סתם ישראל ולא אמקום שטמאים שכיחי א"כ מאי פריך ולכאורה י"ל כמ"ש רשב"א ור"ן בשם י"מ דפריך דמצטרפי' תרי מיעוטא דטריפות וטמאים אלא לפ"ז צ"ע מאי מקשה הש"ס מאין לוקחין מהם ביצים טרופות בקערה פי' וה"ה מישראל סתם דחשוד כנכרי כצ"ל לרמב"ם ומאי קושיין דלמא מנכרי לא מזבנינן דאיכא ב' מיעוטי מיעוט טרפות ומיעוט טמאים ונכרי לא מהימן באומר עוף פלוני אבל ישראל דמהימן באומר מעוף פלוני וליכא אלא חשש טרפות לוקחי' טרופות דרובא לאו טרפות נינהו אע"ג דכ' ראשונים דמש"ה אין לוקחים טרופות משום דאיכא ריעותא שהן טרופות בקערה ומסתמא לוקחים מישראל שנטרפה לו תרנגולת וי"ל דהקשה ישראל חשוד נמי נימא שלקח מגוי שלקח טרופות טריפות מישראל מ"מ מנ"ל להקשות כן הא איכא למימר כנ"ל וי"ל:
והנה אע"ג דרמב"ם לא גרס נכרי ומוקי בישראל סתם מ"מ כ' דין נכרי שלוקחי' ממנו ע"י היכר ט"ע עי' פ"ג ממ"א הל' י"ט ומשמע מה"ה דיצא לו מברייתא דבצים טרופות דמשמע שלימין לוקחי' והיינו ע"י היכר ט"ע ולפע"ד יצא לו מברייתא חולין ק"יו ע"ב והתם גרסי' נכרים ולא גרסי' בכל מקום ובשמעתין גרסי' בכל מקום ולא גרסי נכרי' אלא צ"ע מאי פריך דלמא דעוף טמא נינהו ודחיק באומר של עוף פלוני שלא הוזכר מזה בבריית' כלום נימא כי היכי דבאידך ברייתא דמיירי בגוי דלוקחי' ע"י ט"ע ועיקר קמ"ל דאין חוששי' לנבלות וטרפות ה"נ נימא הך ברייתא דישראל מיירי בהכי בשלמא להמפרשים בכ"מ אפי' בשכיחי טמאי' א"ש ע"כ מיירי בלא סימן ובלא ט"ע דא"כ מאי רבותא דרוב טמאי' הא יש לו סי' או היכר אע"כ לית ליה א"כ ליחוש של עוף טמא הוא אבל להרמב"ם ק' וצ"ע:
בכל מקום לולי דברי הרמב"ם והר"ן הייתי אומר בכל מקום אפי' רוב גוים שכל שחיטתן נבלה ושכיח נבלות אפ"ה לא מצרפי' ס' נבלה עם ס' טרפה ולא חיישי' דבצים גמורי' במעי אמן לא שכיח וטרפות שנטרפה התרנגולת באופן שגדלה באיסור נמי לא שכיחא ולא מצרפי' ס' נבלה עם ס' טרפה ופריך עכ"פ נצרף לזה ס' טמאה כמ"ש הרשב"א:
ולבדוק בסימני' עיין לקמן ע"ט ריש ע"ב וסימן דאורייתא פי' לסמוך אסימן באיסורא הוא דאורייתא באמת הר"ן פי' שם הנך סימן דאודנא וגנובתי' הוה סי' דאורייתא אבל רש"י לא פי' כן אלא אפי' אי הנך סי' דאורייתא ולא אשכחן חמרא דדמי לסוסי' כמו עורבא ויונה ויהיה הסימן דאורייתא מ"מ לסמוך אסימן כמו על עדות עדים או רובא וקורבא לסמוך כן אסימן זהו אפשר לאו דאורייתא נהי דהסי' בעצמן דאורייתא דלא אשכחן מין אחר דכוותי' מ"מ אין לסמוך אולי השתא נשתנה ברייתו של עולם על סוס א' ואית לי' אודנא כחמור וזה עיקר סימני' לאו דאורייתא התם בב"מ ויבמות דחיישי' לאתרמי סי' כסי' עי' היטב:
ונ"מ למ"ש האחרונים בש"ע א"הע סי' י"ז דבשני סימנים הוה כסימן מובהק ביותר ולכ"ע דאורייתא דלשני מקריים לא חיישי' שיזדמנו ב' סימני' כאחד ועי' בנ"בי תנינא הקשה הגאון מו"ה וואלף ל"ש זצ"ל להגאון נ"בי שם א"כ לפירש"י בחולין ע"ט דדמיין להדדי באזנים וזנב ה"ל ב' סימנים ולכולי עלמא דאוריית' אמאי קאמר ש"מ סימן דאורייתא ותי' הגאון נ"בי זצ"ל דהני תרי חד הוא ע"ש מ"מ הכא נ"מ אי הסי' בעצמותו דאורייתא רק לא סמכי' אסי' דאורייתא א"כ אשני סימנים סמכי' אבל אי הסימן בעצמו לאו דאורייתא משום דאיכא דעורבא דדמי' לדיונה ואיכא מיני' הדומים בתולדה זה לזה לא במקרה ושינוי ברי' א"כ אפי' אלף סימנים לא יועיל דעורבא דמי ליונה בכל סימן:
ובזה י"ל דקדוק דמייתי ש"ס ברייתא קמייתא כסימני בצים כך סימני עוברי דגים והא"ש י"ל דאסיק אדעתיה דמצי לאוקמי בחתוכות ואי משום לבדוק בחלבון וחלמון י"ל נהי דהוה ס"ד סימני ביצים דאורייתא מ"מ י"ל לסמוך אסי' לאו דאורייתא ובעי' ב' סימני' כד וחד וגם חלמון וחלבון ובחתוכו' ליכ' אלא חד סי' ולא סמכי' עלי' מש"ה מייתי מסימני דגים דליכא אלא חד סימן וכהרי"ף דגרס קרבי דגים ועוברי' ליכא או כהרמב"ם דס"ל למ"ד עוברי' ליכא סימן בקרבי דגי' ואפ"ה מהני ש"מ ס"ל לתנא דסמכי' אסימני דאוריית' וא"כ אפי' מוקי ליה בחתוכות תיקשי לבדוק בחלמון וחלבון:
ולפי הנ"ל לר"ת דס"ל גם ר' זירא מודה דסימני דגים דאוריית' ור"ז ס"ל נמי בע"ז דאיכא סי' עוברי' וסימן קרבי לרוב הפוסקים דלא כהרמב"ם א"כ א"צ להגיהה ברייתא כ"כ סי' עוברי דגים אלא כך סימני דגים ממש אם אין לו קשקשת כמו ברבוט בודקי' בשני סימני' עוברים וקרביים דאפי' למ"ד סימן לסמוך לאו דאורייתא מ"מ אתרי סימנים סומכין מן התורה ומתירי' הדג שמסתמא נשרו קשקשיו וק"ל:
ולכאורה לפ"ז מאי פריך במס' ע"ז אדרב דאמר קרבי דגים ועוברי' אין לוקחין אלא מן המומחה ולבדוק בסי' דלמא ס"ל לרב לסמוך אסי' לאו דאורייתא אע"ג דסי' דאורייתא בשלמא בברייתא קאמר שפיר דסי' דגים מועילים להתיר הדג כשנמצא בו ב' סימנים עוברי' וקרביים אבל רב מיירי לקנות העוברי' והקרביים בפ"ע וכל א' יעיד על עצמו ליכא אלא סי' אחד ואע"פ שהוא סי' דאורייתא מ"מ אין סומכי' על סי' א' מן התורה והא"ש דנקט דגים ולא בצים אין ניקחים אלא מן התומח' משום דבביצה בעצמו איכא ב' סי' בגופו כד וחד וחלבון וחלמון וסמכי' עליו מן התורה ולא בעי מומחה משא"כ דגים וצ"ע לכאור' וע"כ צ"ל דכל השקלא וטרי' לעולא דסמי מכאן עוברי' וליכא בדגים אלא סימן א' ומכאן ראיה לפסק הרי"ף ורשב"א כעולא מדשקיל וטרי ש"ס אליבי' דאע"ג דלא קיי"ל כשינוי' דש"ס התם משום דס"ל סימני דגים דאורייתא ומוקי בשנימוחו מ"מ מדשקלו וטרו אליבא דעולא ש"מ הלכתא כוותיה ועדיין צ"ע:
בטרופות בקערה לחד תי' ברשב"א אין היכר וט"ע בטרופות והו"מ להקשות א"כ מה יועיל אמירתו מעוף פלוני הא מצי לאשתמוטי ולפמ"ש לעיל די"מ דה"ק ודלמא מעוף טמא היינו משום צירוף ב' מיעוטי' מיעוט טריפות ומיעוט טמאים א"כ צ"ל מש"ה מוכרים בצים טרופות לנכרי כיון דבלא"ה אין לוקחי' מהם דאיכא ב' מיעוטי' אך לא שייך שפיר לפיכך כמ"ש גם ברשב"א:
אמנם העיקר בראשונים וברשב"א עצמו דגם בטרופות איכא הכירא וט"ע ומהני אמירה מעוף פלוני ולפי זה למאי דמסיק נמי בסי' כד וחד מסייעי' ליה לא דבעי סיועי דאפילו טרופות ונימוחות נמי מהני אמירתו רק לאפוקי בהיפוך שיש לפנינו שניהם כדים וחדים אזי בודאי משקר ולפ"ז התם במס' ע"ז כדמשני בשנימוחו אכתי הו"מ למימר בלא מומחה מהני ע"י אמירתו וזה דעת הטור סי' פ"ג אלא שצ"ע לפ"ז לענין מאי מהני לן סי' דגים ובצים להחמיר ולא להקל דבלא אמירתו לא מהני סי' להכשיר ובאמירתו לא בעי סי' רק להחמיר כששניהם חדים או כדים ידעי' שמשקר וזה דוחק בלשון הברייתא:
והנה לשיטת הסוברים דפליגי שמעתין אההדי וסוגי' דהתם ס"ל סי' דאורייתא אפי' בבצים צ"ל דס"ל לא איכפת לן במין א' עורבא דדמי לדיונה ודי דנחוש לבצים בינונים כיוצא בהם כמ"ש הר"ן ואי משום ח' ספיקות י"ל שמצאו טהורי' כטמאי' וסי' שניהם חדים אינו מובהק אבל לא נמצאו טמאים כטהורים זולת עורב ואכתי סי' טהרה דאורייתא הוא בתרווייהו:
והשתא לפ"ז דברייתא באה לומר שניהם כדים וחדים ס' איסו' וא' חד וא' כד בודאי היתר י"ל גם בסיפא חלבון וחלמון מעורבי' בידוע שהיא ביצת השרץ לענין ס' טומאה שמא ביצת צב שמא ביצת נחש ומיהו אי לא הוה בידוע שהוא ביצת השרץ והוה ס' עוף ס' שרץ ורוב בצים מעופות נינהו וכל ביצי עופות אינם מטמאי' וא"כ ממיעוט שרץ הא איכא נחש דלא מטמא והוא טהור אפי' רוקמה לכן קאמר כיון שחלבון וחלמון מעורבי' בידוע שהיא ביצת השרץ וליכא אלא חד ספיקא ס' צב ס' נחש וטמא מס' עכ"פ ולא הוה נאיד מאוקימתא שאם רקמה מטמא בכעדשה אלא מדאסיק הכא בחולין סי' לאו דאורייתא וברייתא נקיט האיסו' בודאי שניהם כדי' וחדים בודאי אסור ולוקין עליו וא' חד וא' כד ספק ובעי אמירתו א"כ חלבון וחלמון מעורבי' נמי ודאי טמא קאמר לכן פריך דלמא דנחש הוא:
ובזה י"ל דברי רש"י בע"ז דפי' כס"ד דש"ס דנ"מ לטמא בכעדשה משום דסוגיא דהתם סבירא ליה סי' דאורייתא ואפילו אי סבירא ליה דלא פליגי דסימני בצים לאו דאורייתא ודדגים דאורייתא כמ"ש בשמו מדפי' סי' בצים לאו דאורייתא משמע דדגים דאורייתא מ"מ עכ"פ לענין סי' דגים נקטו האיסור בס' והיתר בודאי כאשר יבואר בסמוך אי"ה כדמוכח בירושלמי דאיכ' בדגים טמאים כטהורים א"כ ה"ה לענין ביצת שרץ י"ל כנ"ל ורש"י לטעמי' דמפרש מומחה בקי ובמי שאינו בקי וטועה לא שייך מירתת ולא מהני אמירתו מעוף פלוני וקמה נצבה ראיית ר"ת דסי' דגים מן התורה מדלא משני התר סימנים לאו דאורייתא:
והנה הרא"ש הקשה להרשב"א בתשובה אהרמב"ם דס"ל דאין כלאים דהנהגה נוהג אלא בשני מיני טהורה וטמאה כשור וחמור אבל ב' מיני טמאים עם טמאים וכן טהורים עם טהורי' אינו אלא מדרבנן א"כ לקמן ע"ט מאי קאמר ש"מ סי' דאורייתא דלמא סי' לאו דאורייתא ואפ"ה סמכי' בפרידות דהוה מדרבנן סוס וחמור ע"ש. ולפ"ז צ"ע מאי כל הרעש דה"ל לתרץ התם בע"ז דסי' לאו דאורייתא כדמשני בשמעתין בשלמא בשמעתין קאי אביצת טמאה דהוה דאורייתא מבת היענה בעי' סי' דאורייתא אבל עוברי דגים מנ"ל לאסור מן התורה דכי היכי דלא ילפי' שרץ מעוף ה"ה דגים לא ילפי' מעוף ועוברי דגים לאו דאורייתא מיהו לתי' קמא דתוס' בשמעתין דלהכי אצטריך בת היענה משום דחדוש הוא דליכא מידי דאתי מחי ושרי' והכא שריא טהורים ה"א טמאי' נמי שרי' אפשר זה לא שייך בדגים דשרי' בחייהם וממילא אמרי' כל היוצא מטמא טמא ודוחק מ"מ לתי' ב' דהתוס' דהזרע נעשה עפרא טרם שנעשה ממנו הביצה א"כ גם בדגים כן א"כ קשה כנ"ל דלמא משום עוברי דגים לא הו"מ לשנויי התם סי' לאו דאורייתא דעוברי דגים גופייהו לאו דאורייתא ואע"ג דתוס' דחו זה התי' משום דכשמעורבים בבשר כבר נאסרו כבשר עצמו היינו להפוסקים דס"ל הכי אבל שיטת רש"י ותוס' במס' ביצה דלא נאסר אלא האשכל פי' השדרה שבו תלוי האשכל אבל הבצים גופי' אינם חשובים כבשר כלל בשום אופן וכן נראה דעת הרמב"ם עיין לח"מ פ"ג ממ"א הל' ז' ובאמת הרמב"ם כ' יראה לי האוכל ביצת דגים טמאים כאוכל קרבי דגים טמאים ולוקה מן התורה מדתלי זה ביראה לי מבואר דס"ל מסברא חיצונה אין ללמוד דגים מבת היענה ועוד אבת היענה גופיה אין לוקים להרמב"ם וס"ל ביצת דגים אסורי' מסברת חוץ וכמ"ש לתי' קמא של תוס' מש"ה כתב יראה לי אבל עכ"פ לתי' ב' דהתוס' דהיתר בצים טהורים לאו חידוש הוא שכבר אשכחן כיוצא בה בחלב ותו לא הוה חידוש ורק אצטריך בת היענה משום דמגבל מעפרא בעלמא א"כ עוברי דגים לאו דאורייתא וא"כ מנ"ל להוכיח דסוגי' דהתם ס"ל סי' דאורייתא או כר"ת סי' דגים דאורייתא ולהתיר גם הברבוטא בעצמו ע"י סי' דלמא משום עוברי' לא הו"מ לשנוי סי' לאו דאורייתא ומיהו לפמש"ל דעיקר קושי' הש"ס ולבדוק בסי' היינו למאן דסמי מכאן עוברי' אבל למאן דס"ל איכא ב' סי' עוברים וקרביים בלא"ה לק"מ די"ל לסמוך אסי' לאו דאוריי' עד דאיכא עוברי' וקרביי' ובהכי מיירי ברייתא ורב מיירי בלוקח א' מהם א"כ שפיר הו"מ לשנויי אקרבי דגים סי' לאו דאורייתא וא"ש:
שבתי וראיתי דהרא"ש והרשב"א בתשובה שהקשו כן אהרמב"ם דס"ל ב' מיני טמאים לאו דאורייתא ואינהו הוה מפרשי התם ש"מ סי' דאורייתא כפירש"י ש"מ לסמוך אסי' דאורייתא ואהא הקשו דלמא סמיכ' סי' לאו דאורייתא רק מדרבנן מחזירי' אבידה וה"ה לענין אי' דרבנן הימנו רבנן בדרבנן אבל אי נימא דסי' גופי' לאו דאורייתא דאין לסמוך על אותן הסי' דאיכא מינים אחרים הדומין להם אפי' באיסור דרבנן אין לסמוך עליהן ושפיר הרעישו העולם אפי' אי הקושי' מעוברי דגים והם לאו דאורייתא מ"מ הו"מ לשנוי סי' לאו דאורייתא ומדלא משני הכי ש"מ סי' דאורייתא ס"ל:
ואזדא נמי מה שהקשיתי לעיל נהי סי' דגים דאורייתא מ"מ דלמא לסמוך אסי' לאו דאורייתא אא"כ איכא תרויי' עוברים וקרביים ורב מיירי בלוקח א' א' והא"ש דעכ"פ עוברי דגים גופי' לאו דאורייתא ויכול לסמוך אסי' א' אי הוא סי' דאורייתא ולמה אינו ניקח אלא מן המומחה:
שבתי וראיתי דאולי עוברי דגים הם יותר שייך להבשר מביצי שארי מינים וכן משמע מלשון הרמב"ם הנ"ל וכן משמע ממ"ש תוס' חולין צ"ט ע"ב ד"ה שאני דציר דגים לאו דאורייתא והיינו טעמא דרש"י פי' בחולין קכ"ו ע"ב ד"ה הטמאים דציר ובצים שקולים הם גבי שרצים ויבואו שניהם וי"ל בדגים אינם שקולי' מוקמי' קרא רק אאיסור בצים ולא אציר ומש"ה ציר לאו דאוריי' ולפ"ז בחולין קי"ב ע"ב דפריך מציר דגים איהו ס"ל סמי מכאן עוברי' וא"כ קרא קאי אציר דגים והוה דאורייתא וק"ל:
ונבוא לבאר דברי הטור בעזה"י ועי' מ"ש ש"ך בספרו הארוך והוא דחיק ואתי מרחוק והנה הטור ס"ל דסימני דגים סמכי' עלייהו להתיר העוברים עצמן ולא להתיר הדג וביאר ד"מ משום דאיכא ריעותא דלית לי' קשקשי' וביאור דבר זה דס"ל לטור דגם בשנימוחו נאמן בדג פלוני וטהור כמ"ש להדיא והטעם כיון דבחולין בהס"ד הוה משני בטרופות והוה ס"ל דשייך בהו מירתת מכ"ש בשנימוחו דדג והתרצן לא חזר מסברא זו ואם כן כדמשני בע"ז כשנימוחו אכתי הו"מ להקשות לוקמי באומר של דג פלוני וצ"ל שום תי' כה"ה בדג לא שכיח שיהיה היכר כיון שבאי' ממרחק וממדינת הים וכדומה מש"ה לא הו"מ למימר דג פלוני וטהור הוא אבל אי אמר מהני מ"מ ק' לישני סי' לאו דאוריית' אע"כ כר"ת דרבינא ס"ל יש לסמוך אסי' דגים אך לזה ק' ממעשה רב דירושלמי דאשכח טהורי' דמיא לטמאים ורבינא לא יכחיש המציאות ומעשה רב דירושלמי דהוה קודם לרבינא וצ"ל נהי דאשכחן טהורי' דדמיא לטמאים מ"מ לא אשכחן בהיפך שיהיה טמאי' דמיא לטהורים ולא דמי לעורבא דדמיא לדיונה ובסברא זו כבר עמד בחי' ר"ן גבי ח' ספקות והשתא נהי מ"מ סימן מובהק גמור לא הוה כיון דעכ"פ אשכחן טהורי' דמי' לטמאים מ"מ כיון דלא אשכחן שום מין קבוע לפנינו שיהיו טמאים דמי' לטהורי' א"כ סמכי' ארובא וכל שיש בו סי' יש להתיר אך אם הדג לפנינו ויש בו ריעותא שאין לו קשקשי' והלא רוב דגים אין קשקשיהם נושרים במים ואיך נוכיח מסימני עוברים שאינו מובהק רק מכח רוב דרוב שיש להם סימן זה טהורי' המה נימא בהיפוך רוב טהורי' אין קשקשיהם נושרים במים ע"כ אין להתיר הדג על סמך סי' עוברים וקרביים וכ"כ ש"כ סי' פ"ג סק"ו בדעת הרא"ש והטור לענין ראש ושדרה ע"ש:
ומה שהעיד הטור שכן דעת הרא"ש נרא' לי משום דבחולין כשפס' סי' ל"ד כ' ולענין סי' דגים אי דאורייתא כתבתי פ' אין מעמידין ואס"ד ס"ל סי' דגים לאו דאורייתא מה היה לו להראות מקום אפ' אין מעמידין ה"ל למיכללינהו בחדא פסקא סי' ל"ד כדכייל לי' הברייתא כסי' בצים כך סי' דגים אע"כ מסי' בצים לא ברירא ליה סי' דגים והתם בפ' א"מ כדמייתי הוכחת ר"ת הקשה עליו קו' תוס' איך תלי תני' בדלא תני' דגים בבצים ותי' הוא הקו' ע"ש ש"מ ס"ל הלכתא כוותי' דר"ת בהא אע"ג מתחלה כ' דיש לדחות ראי' ר"ת משום דה"ל למימר באומר עוף פלוני וטהור הוא פי' ע"ד פלפול יש לדחות אבל באמת אין כאן דחי' כמ"ש לעיל דס"ל גם אחר שנימוחו מועיל דג פלוני ואפ"ה לא אמרו רב מטעם הנ"ל ואס"ד שדחאו לגמרי לא הוה הדר ומקשה עליו ומתרץ הקושי' דתלי תני' בדלא תני' וע"כ ס"ל להרא"ש לסמוך אסי' וגם שנאמן לומר דג פלוני וטהור אחר שנימוחו והא דמייתי רא"ש אח"כ הירושלמי היינו לדחות היתר הברבוטא ע"י היכר העוברי' אבל להתיר עוברי' גופי' לא נדחו דברי ר"ת:
שאם רקמה וניקבה מטמא בכעדשה קושטא דמילתא אמר אבל י"ל דברייתא לא מיירי אלא מאיסורי מאכלות ולא מטומאה וטהרה אלא דמסקי' במסכת מעילה דף ח' שרצים המטמאי' שיעור אכילתן כטומאתן בכעדשה ושאר שרצים שיעור אכילתן בכזית וא"כ אי ביצת עוף טמא שיעור מלקות בכזית ואי ביצת שרץ שיעור מלקות בכעדשה עמ"ש תוס' לקמן ק"כ ריש ע"ב ומ"מ פריך שפיר דלמא דנחש הוא דלית ביה טומאה ואם כן שיעור אכילתן ג"כ בכזית:
ולפ"ז ליתא למ"ש לעיל דאיכא לפרש לענין ס' טומאה ע"ש וליתא דבס' ליכא נפקותא למלקות בין עדשה או כזית דאין לוקי' על הספיקות וחצי שיעור אסור מן התורה ואין להאריך:
שאם רקמה ואכלה לוקה משום שרץ השורץ על הארץ יש כאן ג' שיטות להתוס' אם ריקם אין חילוק בין עוף לשרץ לעולם לוקה אלא בשרץ מתרינן משום שרץ הארץ ובעוף משום שרץ העוף אך קודם ריקום קיל שרץ מעוף דעוף לוקה משום בת היענה ושרץ מותר לגמרי מן התורה:
ולהרשב"א נהפוך הוא דקיל עוף משרץ דלאחר ריקום לוקה אשרץ משום שורץ על הארץ ועוף אינו לוקה כלל דשרץ ארץ ליכא ושרץ עוף נמי כל זמן שאינו מעופף אינו בלאו דשרץ עוף ואבת היענה אינו לוקה אלא עשה בעלמא:
ולרמבם כל אנפי שוין קודם ריקום אמעטו מלאו מבשרם לא תאכלו הא חלב וביצים ליכא לאו והדר אתרבו מבת היענה לאיסורא וזה כולל כל מיני טמאים ולאחר ריקום לוקי' ע"ז משום שרץ עוף ולזה משום שרץ הארץ כהתוספות ולרמב"ם לא קשי' ק' תוס' בת היענה למה לי דמשום דכתיב מיעוטא מבשרם ולא מביצתם הוצרך לאוסרם מבת היענה:
והנה בה"ג פ' ג"ה כ' היתר טהורה מדאיצטריך בת היענה כמ"ש תוס' וצ"ע דלא ניחא ליה למימר היתר טהורה מתקח לך ולא לכלביך דז"א דאפי' נימא ביצה אסורה מכל מקום אפרוח היוצא ממנו מותר דאימת קא גביל וכו' וא"כ הוה שפיר לך ולא אימעט אלא אפרוח טמאה דהוה לכלביך אבל ביצת טהורה אפילו יהיה הביצה אסורה באכילה מ"מ אינה לכלביך אלא לגדל אפרוחים וק"ל ועמ"ש תוספות סוכה ל"ה ע"א ד"ה לפי וכו' ואולי הכא ס"ל לתוס' דבעי' לך דומיא דאם שהיא מותרת מדכתיב צפור כדלקמן ק"מ ואמר רחמנא האם תשלח והביצים לא תשלח אלא תקח לך כמו שהיתה האם אלו לא נשלחה ואם כן צריך שיהיו הביצים בעצמם מותרים ולא לגדל אפרוחים ויש לעיין לפ"ז לקמן שם גבי אֵם טרפה דמסיק אם כן צפור למה לי ולהנ"ל איצטריך צפור ויש ליישב וק"ל:
והנה בפ' משפטים בפסוק לא תבשל גדי כתב הראב"ע דיענה אינו ראוי למאכל אדם בשום אופן והיא כעץ ואפילו בקטנותן מתחלת יצירתן אין הזכרים ראוים אלא בשר הנקבה בתחילתה ע"כ כתיב בת היענה ע"ש והנה המציאות לא יוכחש ומ"מ דברי חז"ל נכונים דא"נ כתיב יענה סתם נמי הוה ידעינן דקאי אמה שראוי לאכילה ממנה והיינו הנקבה בילדותה דדוקא בג"ה דליתא ממנו שום דבר הראוי לאכילה דמיד ולאלתר כשיבוא על הירך כבר נתקשה כעץ א"כ ע"כ עץ הוא והתורה חייבה עליו עיי' לקמן פג"ה צ' ע"א תוס' ד"ה אלמא וכו' ותבין אבל יענה דאית בה בילדותה דבר הראוי לאכילה ממילא נימא אז אסרה רחמנא וכשנתקשה ונעשה עץ לית בה איסורא דלא מקרי אכילה וא"כ בת ל"ל ע"כ לאסור ביצתה. והרוחנו בזה מ"ט כ' רחמנא איסור ביצים גבי יענה משום דסד"א כיון דביצת יענה יצאה מזקנה שכבר נתקשה ונעשה כעץ והוה ליה כגביל מעפרא ומדבר המותר ושרי' דלא דמי לשארי ביצת טמאים שיוצאים מדבר איסור משא"כ הכא שהאֵם עץ בעלמא קמ"ל אפ"ה אסורה ולפ"ז אין ק' תוספות ל"ל בת היענה ת"ל כל היוצא מטמא טמא די"ל דאיצטריך לכנ"ל אך הקושי' על לשון חזקי' מנ"ל לביצת טמאה שהיא אסורה ת"ל כל היוצא מטמא טמא ועל חזקי' סובבי' תי' תוס' אבל אקרא לק"מ:
שאם רוקמה ואכלה וכו' כתב תוספות ואף על גב דהשתא איכא תרתי דאתי מחי ושרי וכו' ע"ש הנה תי' זה ואי נמי שכתב תוס' צלע"ג מר"פ אלו עוברין דבשר בחלב לאו חידוש הוא משום דמשכחת כן בכלאים אע"ג דאין כאן אלא ב' ענינים ואולי יש להגיה ולמחוק תיבת ואי"ן ואדרבה הואיל ושניהם חלב וביצים באים מן החי בענין א' כחדא חשיבי ואכתי הוה חידוש משא"כ ב"בח וכלאים ענינים שונים הם ותו לא הוה חידוש תו כ' תוס' כיון שכל אמ"הח אסור ה"ל האי חידוש פי' משא"כ כלאים איכא זרעים ולבישה והרבעה והנהגה אבל הכא ליכא אלא ב' התירים חלב וביצים ואכתי צ"ע:
דפסיק ליה ספרא בשתי תיבות הנה כל בעלי מסורה הסכימו דכדרלעומר תיבה א' וכן הלכה רווחת כמסורה נגד הש"ס אך בס' אור תורה פ' לך לך תמה מאוד על מאורן של ישראל הרמ"א שכתב שכן מוכח בחולין דכדרלעומר מלה חדא והוא ההיפוך ועי' מה שהאריך בתשו' שב יעקוב חי"ד ועי' בית שמואל סוף סי' קכ"ט בסוף ליקוטי שמות ובס' גט פשוט וטיב גטין והנה אור תורה כתב שאין קושי' הש"ס אלא מדכתיב בת היענה בה"י השמשית באמצע תיבה התם כתיב בנות יענה אבל לא היענה ולכן לא פריך ש"ס מבת שוע ומבת שבע דדמי טפי לבת היענה דהתם לא כתב ה"י שמשית באמצע אבל פריך מכדרלעומר דלמ"ד שמשית שהוא דר אצל העומר שבשדה וא"כ איכא ג"כ אות שמשית באמצע ועדיין צל"ע מ"ט מייתי ש"ס מואת כדרלעומר ולא מקרא קמא אמרפל מלך שנער כדרלעומר מלך עלם תו יש להבין מאן האי ספרא דסמכי' עלה דפסיק ודלא פסיק ואם הלמ"מ היא ה"ל למימר הכי ובפסקי מהרי"א כ' שבדק כל ספר תורה ולא מצא בת היענה בשתי שטין משמע דהי' ראוי להקפיד לכותבו דוקא בב' שטין כדי להורות זה הדין דבצים וכ"כ בטיב גיטין וא"כ צ"ע מ"ט באמת ליכא קפידא לכתבו בשני שטין ע"כ נר' לע"ד דהנה בעל אור תורה נדחק לפרש דפסיק ספרא ר"ל דפסק במבטא שפתיו מב' שטי היינו במכתב ע"ש ודוחק ונ"ל דהכי קאמר מדפסק ספרא לשתי תיבות פי' כיון דכתיב בה"י שמשית באמצע א"כ כל ספרא הכותב ספרים לעצמו או אגרת רשות מטבע הענין הוא לכותבו בשתי תיבות הואיל ורואה ה"י שמשית מפסקת וא"כ גם לדינא ב' תיבות נינהו ולא הו"מ למפרך מבת שבע דליכא ה"י שמשית ואין שום סופר טועה בו כמ"ש אור תורה אפילו מכדרלעומר דקרא קמא נמי לק"מ אע"ג דאיכא למ"ד שמשית מ"מ כל כותב יודע ומבין שהוא שם אדם ולא יחלקנו אע"ג דאביו שקרא לו השם ההוא נתכוון לשום כוונה שהי' כדרלעומר שדה וכדומה מ"מ השתא הוא שם א' כמו ידידיה למ"ד שם תיבה א' אבל את כדרלעומר דאת כדר הוא במקף בלי טעם ולעומר יש עליו נגינה אזלא גרש והקורא במבטו את כדר בנחת ומגביה קולו בלעומר וזה יכריע הסופר לחלקן לב' תיבות ואפ"ה קיי"ל במסורה שאינו אלא מלה חדא וה"נ בת היענה אע"פ דה"י שמשית תגרום לעשותו שנים מ"מ חדא היא כמו בנות היענה ומשני התם הסופר יודע עכ"פ שהוא שם אדם אפי' יחלקנו לב' תיבות בשיטה א' מ"מ בב' שיטין לא יחלקנה אפי' באגרת רשות וממילא דהוה תיבה א' וקי"ל בס"ת נכתב דוקא תיבה א' אבל בת היענה סתמא היא ב' תיבות בתו של יענה והכותב דרך רשות חולקו לשתי שטין לא היה לתורה לכתוב ה"י שמשית לולי שהאמת כן הוא ביצה של יענה נמצא מבואר הכל בקרא וגם מבואר בש"ס דכדרלעומר תיבה א' וכן הלכה רווחת בישראל:
בע"ז מ' ע"ב אין שם מומחה מאי דקדק הרשב"א בת"הא דה"ל למימר אינו מומחה מאי ונלע"ד ע"פ מ"ש ה"ה דבדגים לא מירתת באומר דג פלוני וטהור דלא שכיחי דגים דרובם המלוחים אתאי מעבר לים ע"ש וא"כ י"ל אם רק יש מומחה בקי וציד בעיר מותר ליקח על סמך דג פלוני וטהור הוא דמירתת שיראהו לאותו מומחה ע"כ שאל אם אין שם מומחה בעיר מאי והוצרך לומר באומר מלחתים ולא הו"מ לשנויי בדג פלוני:
שם משכחת ליה בשלפוחיתא פירש"י השלפוחית המליאה רוח וכן פירש ר"ן שם ואך בחולין כתב משכחת בדג שקורין צלובח"תא משמע שגרס כן והוא דג ואין לו מובן לכאורה ובערוך ערך צלבחת גריס ג"כ כהר"ן דחולין וכתב שהוא דג טמא ע"ש שהאריך כמדומה לי שהוא אותו שקורי' אָהלע לפי מה שציירו ומדברי ה"ה למדתי פי' דברים אלו דרוב דגים טמאים אין להם שלפוחית כלל כי שוכנים בתחתית המים בקרקעית הים ואינם צפים למעלה לכך אין להם סנפיר כמ"ש רמב"ן פ' שמיני ואין צורך לשלפוחית ואם כן בקרבי דגים שצריך היינו להפריש בין צלובחיתא וחבריו שהם טמאים ואפ"ה יש להם שלפוחית אלא ששני ראשים שוים משא"כ בטהורים א' כד וא' חד עיין:
עי' נדה נו"ן ע"ב שיטת ר"י בתוספות דתרנגולתא דאגמא היא הנקבה מתרנגולא דאגמא והזכר הי' קרקבן נקלף בסכין והי' משמנה ספיקות נקלפת ביד והי' מותרת עד בימי ר"פ שמצאו אותה דורס ואסרוה עיין מ"ש אני עני בחי' לסוגיא דנשר בזה וכעת י"ל דהני ח' ספיקות לא מצאו מעולם טהורים דומי' דטמאות ומשום עורבא לחוד אכתי הוה סימן דאורייתא בביצים גדולים כמ"ש ס' זו ברשב"א ור"ן אך מה שנסתפקו הואיל ותרנגולתא דאגמא שהיו מחזיקים אותה בטהורה היו ביצים שלה חד וחד או כד וכד הרי קמן דאיכא טהורים דמיא לטמאים ואיכא נמי עורבא דדמי ליונה ממילא שפטו מזה סימן ל"ד ונסתפקו בח' ספיקות והיינו אבוה דשמואל דשמעתין וכדמשני ר"ז סי' ל"ד אך בדורות אחרונים מר"פ ואילך דאשכחו דמתרנגולתא נמי דרסי ועוף טמא הוא (ועיין לעיל ס"ב ע"ב) א"כ תו לא משכחי' עוף טהור בשניהם חדי' וכדי' רק עורבא דדמי ליונה משום הא לחוד לא שביק סימן שבידינו וא"כ רבינא במס' ע"ז שהי' בתר ר"פ משני בשנימוח ולא בעי לשנוי' סי' לאו דאורייתא אע"ג דאדרב קאי הי' בדורות הראשונים טרם שהחזיקו תרנגולת' דאגמא לטמא מ"מ בימיו כבר נתגלה האמת דסימני ביצים וגם דגים דאורייתא נינהו ע"כ האמת משני דבשנמוחו אין ניקחי' אלא מן המומחה וק"ל:
מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא משמע אפילו בתוך הקליפה אפילו יש בו חיות אינו אלא אסמכתא וכן משמע בביצה דף ז' ע"ב שכתב להדיא רמב"ם וטור ש"ע אך ברש"י לקמן צ"ח ריש ע"א פירש רש"י להדיא דביצת אפרוח איכא משום נבלה כיון דהוי בשר בעי שחיטה ואי לא הוי נבלה ולזה נתכוון בספר התרומה למעיין בסימני ספר סי' ל"ה ובגוף הספר בפסק ע"ש והרשב"א בחי' שפך סוללה עליו וחשב דאאפרוח שיצא לאויר העולם ולא נתפתחו עיניו קאי וכל מעיין בדבריו יראה אאפרוח שבתוך הקליפה וחי אפ"ה אין לו הכשר שחיטה כמו נפל דבהמה ומיהו נפל דבהמה לא שייך במעי אמו דמותר בשחיטת אמו רק כי נפיק ולא גמרו שערו וציפרניו ולא שהה ח' ימים הוה ס' נבלה וה"ה באפרוח נהי ביצא לאויר העולם שוב לא שייך בי' נפל מ"מ בקליפתו לא נגמרה יצירתו וכנפל חשוב ולא מהני ביה הכשר שחיטה וה"ל נפל כן כוונת דבריו לכל מעיין:
מיהו לקמן צ"ח דקאמר אפרוח נמי טמאה קרי ליה משמע היינו טעמא משום דלית ביה איסורא אלא משום אסמכתא דשרץ השורץ על הארץ משו"ה קרי ליה טמאה ואס"ד דאית בי' אי' דאורייתא משום נבלה איך שביק אי' נבלה דאורייתא ונקיט אי' טמאה דרבנן וצ"ע:
גיעולי ביצים פירוש ערוך שהכה על זנבה פי' והוה סד"א כי היכי דביצת נבלה גזרי' אטו בשר ה"נ נגזר אטו אמ"הח מהעוף עצמו קמ"ל גיעולי ביצים מותרים:
זורק את הדם וכו' ערש"י ר"פ דם השחיטה לחד פי' דם ביצים דהתם היינו ביעי זכר והקשו תוספו' הא הוא מין בשר לפע"ד הדם שעל הקרום שלהם הוא מזרע שנקרש ונעשה דם כדלקמן צ"ג ע"ב אי אזרע אסור והיינו מדרבנן אבל מן התורה ממעטי' ליה בכריתות ולפ"ז לא איירי ש"ס מביצי עוף דממ"נפ אותו של ריקום שהולד נוצר ממנו היינו דם גמור ומין בשר ואותו שאינו של אפרוח ומתהוה מביעי עצמו אין בו שום נפש ולא מקרי דם ולא צריך מיעוט כטיפה אדומה שבתפוחים וצמחים בשלומא דם דגים וחגבים הוא דם נפש ולולא מיעוט הוה דם גמור ודם זרע ביעי זכר נמי אבל דם שבטבע מתהווה על הביצה בלי ריקום איננו אלא טיפה אדומה ולא צריך מיעוטא כנלע"ד:
תני דוסתאי וכו' שיטת הרא"ה שבתחלה היו סבורים דהכל תלוי בחלמון ושוב איפכא תני דהכל תלוי בחלבון אבל החלמון אינו נוצר ממנו כלום ונשאר בתוך מעיו של אפרוח למזונו הנה בשבת פר"ע אחז"ל שלענין יניקת זרעים סמכו חז"ל על חכמי הגוים הקדמונים שניסו והריחו הארץ ודרשו ע"ז אל תסג גבול עולם ע"ש ואחר הקדמה זו ראיתי בס' שער השמים ריש מאמר החמשי שדעת אפוקרט הי' שנוצר מחלמון ושוב בא חנן ומתמה עליו והראה שנוצר מחלבון והחלמון נשאר למזונו כהרא"ה הנ"ל ונר' לע"ד שלעולם הולד נוצר מהחיצוני ונשאר הפנימי למזונו ואפוקרט ניסה בעופות טמאים שחלבן בפנים ומצא שנברא מחלמון ולא נתן על לב לחלק בין עוף לעוף והשריש כך והאמינו חז"ל לנסיונו ע"ד אל תשיג גבול עולם ושוב אחר מאות מהשנים בא זה וניסה בעופות טהורים שהחלמון מבפנים ומצא ההיפוך ואז נודע לחז"ל האמת ששני הנסיונים צודקים ואם כן אנו שעסקינו בטהורים הכל תלוי בחלבון ולא בחלמון וא"ש בעז"הי. משה"ק סופר מפפ"דמ: