שו"ת חתם סופר/חושן משפט/סימן קסה
שלום וכ"ט ומזלא טבא זימני טובא למו"ח קדוש ישראל ונזרו תפארת הדור והדרו גאון אמיתי נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה עקיבא איגר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פוזנא יע"א:
במאי דבדיק לן מו"ח הגאון נ"י ב"ק י"ג ע"ב וברא"ש שם לדעת הרמ"ה דשור שהזיק והקדישו והפקירו פטור מההיזק דבעי' בעלים מתחלה ועד סוף תיקשי לן שם ל"ג ע"ב קאמר הקדיש מזיק קדוש מדר' אבוה דהניזק נותן פרוטה להקדש שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וקשה תיפוק לי' כיון שהקדיש פטור מתשלומי נזקו:
באמת קו' זו תסוב עוד יותר על הרמב"ם פ"ח מנזקי ממון סוף ה' ד' ואחר שהזיק הקדישו או הפקירו פטור עכ"ל ובהלכה ז' כ' הקדישו מזיק ה"ז מוקדש כדי שלא יאמרו וכו' וקשה כנ"ל ואין אחד מנושאי כלי' שהרגישו בסתירת ב' הלכות זא"ז ע"כ נלע"ד דלא אמרו הקדישו בעליו פטור מפני שאין לו בעלים אלא בהקדישו קדושת הגוף דאין לו בעלים אבל קדושת ממון הגזבר הוא בעלי' נהי דרעהו לא מיקרי בעליו של שור מיהו מיקרי ומה לי מוכרו להדיוט או להקדש והאמנם בחי' רשב"א ב"ק ל"ג ע"ב שם כ' דהך דר' אבוה בקדושת דמים דאי בקדושת הגוף תיפוק לי' בלא דר' אבוה הא הקדש מפקיעי מידי שיעבוד וקשה אי ס"ל לרשב"א כהרא"ש הנ"ל א"כ תיפוק לי' בקדושת הגוף בלא"ה פטור משום דלית לי' בעלי' וכן יש להקשות בהיפוך למה לי טעמא דהקדישו פטור דאין לו בעלי' תיפוק לי' דהקדש מפקיעו מיהו הש"ס ב"ק י"ג ע"ב קאי אמיתת מועד וא"ש דצריכי' אמיתה אבל רמב"ם דמייתי לי' אשיעבוד ניזקי' קשי' וי"ל דנפקא מיני' אי הומם אח"כ ונעשה קדושת דמי' ונפדה חוזר שיעבודו וכמ"ש כ"מ לרמב"ם פי"ח ממלוה הלכה ז' ומשנה למלך שם משא"כ מטעם דאין לו בעלי' כיון שהיה שעה א' בלא בעלי' נפטר לעולם כמ"ש לח"מ פ"ח מנ"מ הלכה ד':
תו הקשה מו"ח הגאון נ"י למאי דאמרי' ב"ק י"ג ע"ב הנ"ל הפקירו פטור וכ' רא"ש דהכי קיי"ל לענין ניזקין עכ"פ א"כ מאי פריך ש"ס ב"ק צ' ע"ב וכי דייני ד"נ מאי הוה ליהדר ולדייני' ד"מ הא מכיון שנגמ' דינו למיתה ה"ל הפקר ואין לו בעלים כדאי' בכריתות כ"ד ע"א וממילא מיפטר מדיני ממונות לכאורה נ"ל בפשיטות הא דילפי' נזקי' ממיתה לר' יהודה כמ"ש הרא"ש היינו נזקי שור תם דמגופו משלם וגופו איפטר לי' כיון דלית לי' בעלים אבל במועד שהחיוב על הבעלי' שממון שלהם הזיק ומשתלם מעלי' ליכא למיפטרי' ממיתת שור המועד דנהי דגופי' דשור איפטר בעלים לא נפטרו כי ממונם הזיק ומיושב הקו' ובבאר הגולה סי' ש"ו אזיל בתר איפכא בזה במ"כ יע"ש. מיהו בלאה"נ מסתפקנא אי מיקרי אין בעלים דאע"ג דנגמר דינו למיתה ונתיאשו בעלי' מדמיו כמבואר בכריתות הנ"ל מ"מ בעליו מיקרי שאם קדם אחר והרגו חייב לשלם להו כמבואר בב"ק צ"א ע"ב וברמב"ם פ"ז מחובל הלכה י"ג אלא די"ל אי משום זה מיקרי בעלי' א"כ הקדיש לא משכח' לי' דקדושת הגוף הוה בעליו דמתכפר בי' בכל הקרבנות מקופי' עכ"פ ובקדושת דמי' הוה בעליו להוספת חומש עכ"פ ועי' ב"ק ע"ו ע"א ובתו':
תו בדיק לן מו"ח הגאון נ"י וז"ל בש"ע ח"מ סי' שס"ג ס"ג בהגה' ואם שכר הגזלן לאחר וכו" והרב"י חולק מסברא ולע"ד מצינו חולק על הרמ"ה הרשב"א בחי' ב"ק ל"ג דהקשה לר"ע אינו מכור לרדי' יהי' המזיק המוכר כמו גזלן הרי מפורש דס"ל לרשב"א דאפי' כשכרו גזלן הכי הוא וכהב"י עכ"ל ולא זכיתי להבין דהא ש"ס לא מיירי שמכרו לרדי' דהיינו שכירות בעלמא אלא מכרו סתם מכירה מוחלטת והלה קנה לחלוטי' ולא נחתו אדעתא דשכירות אלא שאינו מועיל אלא לרדי' שהרי סופו של ניזק לגבות השור ואין זה ענין לרמ"ה שהשכירות וסופו לחזור להגזלן בזה ס"ל להרמ"ה דשכירות לבעליו וקצת ראי' מדבעי' רבא מכרו לר' ישמעאל ולא בעי השכירו מאי משמע קצת דההיא אפי' לר"ע אינו מושכר ועכ"פ אין ראי' להרב"י מהרשב"א כלל דברי מהרש"א בשבת ט' כבר עמד עליו בשו"ת יעב"ץ ח"א סי' קס"ד. פ"ב נגהי ליום ה' ב' דחנוכה תקפ"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ: