שו"ת חתם סופר/חושן משפט/סימן קכח
שלום וכ"ט לרב טב ה"ה הרב המופלג המאה"ג הותיק מלא עתיק שלשלת היוחסין כבוד מו"ה שמעלקי נ"י אבדק"ק עגריזע יע"א:
שלשום הגיעני נועם מכתבו והאותיות שאלני ע"ד דברי ריבות דיני ממונו' בעירו וביקש ממני לחוות דעתי הפעוטה ולברר דברי מעלתו בשאלתו כדי שידעו הצדדים שעל זאת השאלה באתה התשובה ע"כ הנני מעתיק לשונו אות באות:
איש א' מעירנו מת ושביק חיים לכל ישראל במקרה בעיר אגראם ולו אין יורש עצר שאר נין ונכד הגם כי יש לו אחים אמנם מבקשים צקיים דברי המת בשמחה וציוה בחליו מחמת מיתה בפני ג' ושנים מהם גבאי דח"ק וחילק נכסיו עפ"י לח"ק סך מסויים ולעני בן תורה מפה סך קצוב ולזכות נשמתו כי היכי דתיקום לי' עלמא איהא שמי' רבא דאגדתא אחר הלימוד ואת כל הנשאר ציוה לתת נדן לאחותו מאביו יתומה עני' ולהשיאה לאיש, והאנשים שמו במכתב את דברי הנשתוון וכתבו לכל א' אבי דואר לבשר חלקו אתיום ומיד לאחר מותו, ולא הספיקו לשלוח לכל א' את חלקו בכסף המתוכן עד אשר מכרו את עזבונו מטלטליו ושוה כסף שהי' לו עד כי נודע הדבר לאחד במחוזתינו ובתקוף חוסנא ציוה לתפוס כל העזבון בכח שט"ח בח"י המנוח ההוא ועי"ז קרוב לקץ נחמסה הצדקה מבעלי' עד בא דברי קדשו פס"ד אמת משפט ושלום לשערינו. שוב כ' מכ"ת בתוך דברי פלפוליו וז"ל גם הי' השטר לפי דברי המקבלי' כבר בחיי המנוח בדין ודברי' שהטיח דברי' על הקו' התו' ההוא שכובש שטרו הפרוע ואדרבא יש לו עליו תביעה יותר מאלף זהו' ושילח בקובלנא לרבו הרב פלוני עכ"ל לענינינו. עוד צריך לאודועי מ"ש בלשון השאלה ובתוקף חוסנא ציוה לתפוס כל העזבון בכח שט"ח וכו' אין הכוונה תפיסה ממש לא ע"י שליח התופס לבע"ח במקום שחב למקבלי מתנת שכ"מ וגם לא תפיסה ע"י דייני פליליהם אלא רצונו שציוה לעקל המעות ויהי' מונחי' בידי גבאי דח"ק הנ"ל ולא יחלקוהו למקבלי מתנת שכ"מ עד יצא כאור נוגה משפט צדק כי כן הבנתי ממ"ש מעלתו עוד וז"ל הכא שלא הי' רק ציוה לתופסו וכו' וכ"ש הכא כי היכי דתפסי אנשי אגראם לב"ח תפסו נמי למקבלי מתנה וכו' עכ"ל הרי מבואר שלא הי' שום תפיסה רק עיקול ועיכוב ביד אנשי אגראם שהופקדו המטלטלי' בידיהם:
תשובה דברים אלו אינם צריכי' לפנים כלל הנה כבר נהגו כל בתי דיני ישראל להגבות ע"י ח"כ מקויים הנהוגי' בינינו ולא מצי למיטען פרעתי כמו שש"ח מקויים החתום בעדים שבימי התלמוד וביאר בתומים סי' ס"ט סק"ה שאין הטעם משום דינא דמלכותא אלא כיון דדינא דמלכותא שאינו יכול לטעון פרעתי, נמצא הי' יכול לגבות חובו בערכאות או לכל הפחות למסור הח"כ ביד א' מאומות העולם ויגבנו ע"י ערכאות עפ"י דינא דמלכותא שכל המוצאו גובה בו, נמצא אין אדם מניח שטר פרוע כזה ביד המלוה ועפ"י דין תורה אינו יכול לטעון פרעתי וכן מצא בתשו' לרמב"ן סי' כ"ב ועיינתי שם ברמב"ן סי' כ"ב וז"ל כ"ש היכי דאיכא הימנותא דמלכא דאינו יכול לטעון פרעתי דדינא דמלכותא דינא ויכול לטעון שטרך בידי מאי בעי דאנן סהדי דכיון דאיכא הימנותא דמלכא ואילו אפקי' בערכאות גבי' בי' ולא הו"מ למימר פרעתי אף אי הוה פרע לי' לא הוה שביק שטרי' בידי' עכ"ל והנה בתשובה הלז ארכבי' אתרי רכשי' וס"ל גם דינא דמלכותא דינא נמי שייך בכך ומ"מ אין צריכי' לזה ובלאה"נ לא שייך כולי האי בזמנינו אפשיטי דספרי זייר ומצי למימר שטרך בידי מאי בעי וכן נוהגי' כל ב"ד ישראל:
אמנם פשוט יותר מביעא בכותחא דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ולא עדיף משטר חתום בעדים ומכ"ש כשהיורשי' טוענים אמר לנו אבא ששטר זה פרוע הוא ואין חילוק בין אם הירושה ביד היורשים עצמם או מופקדים ביד אחרים ובמס' כתובו' פ"ז ע"א מי שמת וכו' רע"א ינתנו ליורשי' שכולן צריכי' שבועה ואין היורשים צריכי' שבועה מבואר מזה אעפ"י שמונח ביד אחרים צריכי' בעלי השטר שבועה ומשו"ה ס"ל לר"ע שמפסידי' לגמרי ואפי' בשבועה לא יקבלו והיינו משום דמטלטלי' דיתמי לבע"ח לא משתעבדי וכיון שצריך שבועה תחלה הו"ל בחזקת יתומים עד שישבע וכיון דהוה בחזקת יתומים שעה א' שוב לא יגבה ממטלטלי דיתמי וכ' הרי"ף בזה"ז דמגבי' ממטלטלי' דיתמי ליתא להאי דינא וה"ל כקרקע וינתנו לבע"ח ע"ש והכי קיי"ל ועיי' ש"ך סי' ק"ו סק"ב מ"מ לא עדיף מקרקע ממש שצריך לישבע תחילה שבועת המשנה ואח"כ יפרע חובו מן היורשי דאורייתא וה"ה ממקבלי מתנות שכ"מ דכיורשי' שווי' רבנן. ואחר שנשבע כדינו גובה חובו מהעזבון טרם שיטלו היורשי דאורי' ומכ"ש מקבלי מתנות שכ"מ דרבנן ויעיי' ש"ס ב"ב קל"ג ע"א דפריך מיגרע גרע וכו' ויעיי' ש"ך ח"מ סי' רנ"ג סקט"ו בוודאי אי הי' מתנת ברי' בקנין הן להדיוט הן להקדש הי' כח המקבלי מתנה כמו הבע"ח ואי אית בשטר א' מהם דין קדימה הוה אידך המוציא כטורף ממשעבדי ובמטלטלי דלית בי' דין קדימה הי' חולקי' לפי השטרות כמו שארי בעלי חובות ואך מתנת שכ"מ שלא באתה עדיין לידו רק מונח ביד זה שהופקד אצלו אזי בעל השטר גובה חובו אחר שבועתו והנשאר בעזבון אח"כ יחלקו בעלי מקבלי מתנה ע"ד המבואר בש"ע סי' רנ"ג סעי' ט' והדברים פשוטים וברורים: