שו"ת חתם סופר/חושן משפט/סימן עז
שלום וכל טוב לא יחסר קורטוב לי"נ תלמידי כבני הותיק התורני החרוץ מו"ה צבי הרש נ"י:
לעת מנחת ערב קבלתי נעימות בימינו בהתעוררו על דברת רמ"א בח"מ סס"י צ"ו בשם תשו' בנימין זאב דאין מוסרין שבועה וחרם לאשה מעוברת וממתינים לה עד שתלד ומעלתו כת' דלהתוספ' בסוטה כ"ו ע"א ממתיני' להשקות הסוטה עד שתלד ולרש"י אין ממתיני' וכתב מעלתו דהכא אפי' רש"י מודה דממתיני' דהתם הבעל משביעה והולדו' של בעל הם ואם ירצה להפסידם מי מוחה בידו משא"כ הכא לאו כל כמיני' דהתובע להפסיד ולדות של זה הבעל כמדומה שלזה נתכוון מעלתו כי קיצר מאוד בלשונו וכוונתו בזה לדחות דברי התומים סי' הנ"ל שכ' אדברי בנימין זאב אין להם שרש ועיקור ובשגם כל דיני שבועה מסוטה גמרי' (גלגול שבועה) והתם אין ממתיני' ועל זה כ' מעלתו מ"ש והנה סברתו מכוונת לדברי המשנה למלך פ"ב מסוטה הלכה ה' אך אם לו יהיבנא לי' כל זה היינו אם התביעה בנכסי האשה ואינו נוגע להבעל א"כ יאמר הבעל להתובע מה לי ולך לסכן הולדות שלי אך אם האשה נושאת ונותנת בתוך הבית והתביעה הוא על הבעל אלא שהוא אינו יכול לטעון ברי ולשבע והאשה צריכה לשבע א"כ יאמר נא התובע להבעל מה לי ולולדות שלך או שלם לי או תברר ע"י שבועה שלך או של אשתך ורוב שבועות שבזמנינו לנשים הוא בנכסי הבעל א"כ בטלו דברי מעלתו:
אך בכל זה אחר בקשת המחילה מהגאון תומים אומר אני רבותא למידחי' לרבינו רמ"א בגילא דחיטתא ח"ו ואע"פ שאין ראי' ברורה לדברי בנימין זאב מ"מ זכר לדבר איכא וראיתו לסתור מסוטה אין לה התחלה כלל. הלא כ' מהרי"ט בהלכות ר"ה ומייתי לי' ד"מ ורמ"א בא"ח סס"י תר"ב דאין ליתן חרם ולא להשביע בתשרי עד אחר יה"כ מפני שהעולם תלוין בדין ומשמע לי מדברי הגאון פרי מגדים שם דאם רצה הבעל דבר לשבע אין מונע ממנו השבועה משמע שטעם המניעה הוא לטובת הנתבע ואין כח בתובע להעמיד הנתבע בסכנת הדין וכ"ש במעוברת דנתונה בדין טפי כמבואר באגדה פ' במה מדליקין ואף על גב שאין דברי פרי מגדים מוכרחים די"ל התם הטעם משום שכל העולם נתונים בדין ובעון שבועת שוא נתפס כל העולם כלו כמבואר ר"פ הדיינין ולאו כל כמיני דהתובע להבי' העולם בסכנה משא"כ הכא דמפני סכנת הנתבעת ויאמר נא התובע אם תשבע לשקר הלעטהו לרשע וימות. ז"א דאפי' בשבועת אמת לא ימלט מסכנה כמבואר פ' השולח ל"ה ע"א ובתוס' שם ד"ה לא הי' ימים וכו' ואנו חוששין שהיא צדקת ותשבע באמת ומ"מ תסתכן בלידה ח"ו:
ויעיי' מג"א סס"י תכ"ט מ"כ לתת חרם לצורך גדול מותר בניסן אף אם נמנעים בתשרי משום שתלויין בדין עכ"ל ובגליון מג"א של אמ"ו זצ"ל כ' על זה צ"ע ור"ל כי מה ענין תשרי וניסן לכאן דהא אפי' בתשרי גופי' אין נמנעי' אלא עד אחר יה"כ ועוד למה הצריך שיהי' לצורך גדול דוקא ולפע"ד זה הכותב לא מיירי ממנהגו של מהרי"ל שלא להחרים עד אחר יה"כ כי זה הי' מנהג קבוע כדמשמע למעיין בפנים במהרי"ל ולא הי' הכותב תולה בספק אם נמנעי' בתשרי שהרי הכל נמנעי' אך יש נוהגים שלא ליתן שבועה וחרם כל חודש תשרי וכן נוהגים פה והוה סד"א דהטעם משום י"ט שרוב חודש תשרי הוא כמו י"ט ובאשכנז אין אומרי' בו תחנה מי"כ עד סוף החודש וכעין שאין נותני' חרם בשבת וי"ט וכ' בס' החינוך פ' ויקהל שישבתו גם החוטאים מיגונם וצ"ע במג"א סי' של"ט וע"ש סי' ש"ו ס"ק כ"ד וא"כ ה"א הטעם בתשרי משום שכל החודש נחשב כי"ט וא"כ מכ"ש ניסן שהוא י"ט טפי קמ"ל שהטעם בתשרי משום שכל החודש תלוים בדין קצת אפי' אחר סוכות ועיי' במגיד משרים בהגה' רש"י דירמי' מ"מ נחזור להנ"ל דזכר לדבר יש למנהגו של רמ"א שלא להשביע מעוברת:
אמנם כל זה מפני סכנתא דידה שלא תסתכן בלידה על ידי מכשול שבועות אמת כי ההיא דפ' השולח הנ"ל אבל משום סכנת הולד אם תשבע לשקר לא הייתי אומר להמתין עד שתלד דאדרבא אחר כך הסכנה עצומה יותר דבעון נדרי' בנים מתים דמשו"ה הנודרת ואינה מקיימת תצא שלא בכתובה כמבואר פ' המדיר ע"ב ע"א והנה בסוטה הוא ממש ההיפוך מהנ"ל דאין אנו חוששין להפסד גופה כלל דממ"נ אם נטמאה ותשבע על שקר הלעטהו ותמות כי זה אנחנו מבקשי' וצבתה בטנה וגו'. ואם לא נטמאה ותשבע באמת ליכא למיחש שתסתכן בלידה שהרי כתי' ונקתה ונזרעה זרע אם יולדת בצער יולדת בריווח ומהתימה כי הסוטה אע"ג שלא נטמאה מ"מ חטאה חטא גדול שהרי עכ"פ נסתרה ונתיחדה וגם אחרי הקנאה מבעלה לא שמעה ולא הטתה אוזן ובכל זאת אם רק לא נטמאה ונקתה מנזרעה זרע כי כבר קבלה כל עונשה בבזיונה ברבים ועמ"ש ערוך בערך הסת ומובא בט"ז לח"מ סי' צ"ו בשבוש ואחר כל הבזיון הזה לא נשאר מאומה כ"א נטמאה אבל אם לא נטמאה מעותדת לשכר שתלד בריווח ומ"מ אין לנו לחוש לגופה כלל וגם לא לבני' מעונש שבועה כי הבנים מתים בעון נדרים ושבועות לכפר עון אבותיהם אבל הסוטה שמעותדת למיתה אם נשבעה לשקר א"כ לא יקרה עון לבני' ואין כאן אלא משום המים הממיתי' העוברים שבמעי' ועל זה פליגי רש"י ס"ל אין ממתיני' לה דכי היכי דאי הי' עדים שזינתה ונתחייבה מיתה בב"ד לא הי' ממתיני' לה עד שתלד מרבוי' דגם שניהם ספ"ק דעירוכי' הה"נ ע"י מי סוטה ותוס' פליגי נמי בהא מ"מ אין זה ענין לנידן דילן ובתומים הפריז על המדה במ"כ ומי שבא להוציא מרמ"א ומנהגיו עליו הראי':
הארכתי בדבר שאין בו להאריך רק לעשות רצונו חפצתי וחפץ ה' בידו יצליח הכ"ד א"נ חותם באהבה רבה. פ"ב יום ב' א' דר"ח חנוכה חקע"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ: