שו"ת חתם סופר/חושן משפט/סימן מד

העתק מהשאלה טענות ראובן:

(א) הנה זה חמשים שנה אשר אני קבעתי דירתי פה עיר טאקאי והייתי מפרנס א"ע ע"י סרסרות היינות שכל הסוחרים אשר באו ממרחקים או מקרובים הן יהודים או ערלים כולם היו באים אצלי ואני הלכתי עמהם למרתופים כנהוג וזה הי' פרנסתי מימים כבירים אך ברבות השנים קם שמעון מעיר אחרת אשר הוא יושב באם הדרך ולקח הסוחרים לו לעצמו בפיתוים וקפח פרנסתי והרע לי למאוד וכראותי כי אין מזור לי הוכרחתי לעשות שותפות עמו כמו עשר שנים גם לא זאת היתה באמנה אתו ותקטן זאת בעיניו עד אשר הושיב את בנו לכאן עיר טאקיי וכאשר באו הסוחרים לכאן הוא לקח אותם לעצמו בפיתוי דברי' ודברי' רצוים וגם הסוחרים אשר הורגלו לבוא אצלי מאז ומקדם ואני לא יכולתי ללחום נגדו מטעם הידוע ששרי המדינה שלנו הי' גם זאת בפקודתם שלא יהיו יהודים סרסורים בשום אופן שבעולם ובלא"ה לא רציתי זלותא דבי דינא על כי מעולם דרכי להיות שקט ושאנן:

(ב) אבל כעת בעת הבציר בא פקודה משרי המדינה דקומידאט זעמפלין שבכל עיר ועיר אשר יהיו נמצאי' שם יינות למכור יהי' מותר ע"י סרסורים ישראלים רק באופן שיהיו נבררי' ע"י דעפאטאציאן מכל עיר ועיר וגם על פי שבועה חמורה בנק"ח שלא יהי' רמאות בשום אופן וגם הקומידאט שלנו נתנו קצבה כמה ישלמו להסרסורין מכל חביות ולא יעבור וגם זאת הי' פקודתם שיהי' להסרסורים פראטאקאל לכתוב בתוכם כמה חביות נמכרו ובכל שבוע ושבוע יחשבו הסרסורים בינם לבין עצמם כמה הי' השכירות שלהם ויחלקו שוה בשוה חלק בחלק הגם הסוחר יהי' אצל א' והוא ירצה לומר אני אלך בעצמי אל המרתוף ואני אטיל לעצמי כל השכירות לאו בדבריו כלום וכך היא הבעפעהל שהכל חד כי שרי המדינה שלנו אינם מצווים להסוחר אצל מי ילך ויתאכסן אצלו רק כולם יהיו בחבורה א' ויחלקו שוה בשוה ולא יעבור כתי' בעונש חמור ומילתא דעבידא לאגלוי' לא משקרי אינשי:

(ג) והנה אנחנו ג' אנשים נבררו פה עיר טאקיי ע"פ דעפאטאציאן וקבלנו עלינו הפקודה בשבועה בנק"ח לאשר ולקיים כל מה שכתוב בפקודת הקומידאט הנ"ל והנה מעת הבציר הנ"ל עד היום לא נתנו לי חלקי המגיע לי משני שותפים שלי דהיינו שמעון ולוי אשר מגיע לחלקי לערך סך.150 fl. אשר זכיתי מדינא דמלכותא דינא כמבואר בש"ס ובפוסקים והם אומרים שאיזה ב"ד טועה אמר להם שהוא כנגד דין תורתינו הקדושה באומרם שהם עוסקים בעצמה בעסק הזה ואמרתי להם מה אוכל לעשות אם אתם עומדים על הפרק וחוטפים את חלקי אשר אני זכיתי מתורת דדמ"ד. וגם בכל עיר ועיר אשר הגיע שמה הפקודה מהקומידאט יר"ה עד הנה המה מתנהגי' ככל הפונקטין אשר נכתב ונחתם ע"פ שרי המדינה דקומידאט שלנו:

ואין פוצה פה לשום אדם לומר אני זכיתי לעצמי מאחר שהסוחר נתאכסן אצלי ואני מטפל עמו ע"כ אני אטול הכל כי אין בדבריו כלום וענוש יענש איש כזה בעונש חמור כנזכר בפקודת הקומידאט הנ"ל:

הגם שנמצא באיזה מקום אחד או שנים אשר אינם חולקים בשוה הוא רק מחמת שהסרסורים בעצמם באותו מקום התפשרו בעצמם ברצונם ומחלו זה לזה ברצונם הטוב שכל אחד ואחד יהי' בפני עצמו הן חסר או יתיר אבל מי שאינו רוצה למחול ויחזיק את עצמו על פי פקודת הקומידאט עדיין הוא בתקפו כבראשונה ומילתא דעבידי לאגלוי לא משקרי בי' אינשי:

עד כאן טענות ראובן:

העתק טענות שמעון משיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:

על טענת א' התשובה הוא כי בימיו הי' כאן גם סרסורים אחרים הרבה מאוד ולא שמענו משום אדם לומר אני החזקתי בה מקדם אבל כל איש מי שהיתה ביתו פתוח להתאכסן אצלו התאכסנו ובאו אצלו ופוק וחזו כמה בטלני איכא בשוקא המשתכרים בכל יום בסרסרו':

על טענה הב' התשובה הוא כי אמת מתמול שלשום היו פקודתם בל ימצאו סרסור א' בעיר אבל זאת כבר שכחנו כי עברו כמה ימים ושנים אשר הותר אמנם עתה אודות שהסרסורי' דק"ק אוהעל מסרו זא"ז וחשבו איככה יוכלו לראות באבדן חברו הציעו דברי התנאים לפני הקומידאט והשתדלו הם שיבררו בכל עיר ועיר חמשה אנשים ולהשביעם ויחלקו דמי הסרסור ביניהם שוה בשוה והקומידאט לא ידעו מה לעשות עמהם - ויעבירו קול במחנה שיבררו אנשים ואיככה יעָשה לאיש אשר בני העיר חפצים בו אבל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה לא קבלו עליהם רובי העיירות הסמוכות לכאן כי לא בררו כלל וגם בעיירו' אשר בררו רק שנים ולא כאשר היו פקודת הקומידאט שיבררו חמשה אנשים וגם זאת הי' על תנאי שלא יחלוקו כ"א כל איש לפי מזלו יהי' משכורתו באשר ישתכר בפ"ע:

על הטענה הג' התשובה הוא שלא נשבענו בנקיטת חפץ כלל רק לפנים וד"ל ובעת ברירותינו לא נבררנו רק אני ולוי אבל ראובן לא נברר בעת ההוא ולאחר כמה ימים בא והשתדל גם הוא להיות א' מהמנוים ולא יכלו להעיז פניהם נגדו ועשאו אותו אבל אם היינו יודעי' כי גם הוא יהי' עמנו וירצה לחלוק עמנו בודאי לא עשינו זאת כי כבר מימים הקדמונים לא רצו הסוחרים להתאכסן אצלו:

שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג המופלג בתורה כש"ת מו"ה נתן נ"י אב"ד דק"ק טאקאי יע"א:

גי"ה הגיעני נידון הסרסרי' הטוענים זה מול זה ודבריהם בא אלי בכתיבת ידי עצמם והנה טענת ראובן הראשונה הצועק על העבר אין כי אין כאן דין מערופיא ורשות לכל מי הרוצה לזכות מההפקר ההוא ולהמשיך אנשים אליו בכיוצא בזה ואין אדם יכול למחות אך לעומת זה ירבו מחלוקות ותתמעט המחי' והקלקלה מעותדת וראוי לתקן שלא יעשה אדם כדגי הים שכל א' בולע חברו ואם א"א ע"י ב"ד של ישראל יסתיעו מתקנת המדינה עפ"י מלכות כאשר עשו אנשי ק"ק אוהעל לפי טענת שמעון ויאושר כחם בזה:

והנה בהא דדינא דמלכותא דינא כ' רשב"ם בב"ב נ"ד ע"ב הטעם דהמדינה עצמה ניחא להו וז"ל כל מסים וארנוני' ומנהגי של משפטי מלכים שרגילי' להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלי' עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והילכך דין גמור ואין למחזיק בממון חברו עפ"י חק המלכות הנהוג בעיר משום גזל עכ"ל. ולפ"ז אין לחלק בין מלך או"ה למלך ישראל שאפי' מלך ישראל שאין הארץ שלו כ"א לשבטי' נתחלקה מ"מ כל נימוסיו וחקיו מקבלי' עליהם ברצונם ומחילה גמורה הוא ומ"מ כל זה כשאינו מתנגד למ"ש תורה בהדי' אבל כשמתנגד למ"ש תורה בהדי' אזי אפי' למלך או"ה אין שומעי' ק"ו למלך ישראל וזה מבואר מלשון רשב"ם שם ד"ה ומלכא אמר וכו' שכ' ואיך יקנה זה המחזיק הואיל ואין לו שטר מן הנכרי וכו' עכ"ל משמע דגוי וודאי אסתלק בזוזי כדכתי' בספר אוריתא דמשה דגוי מסתלק מהקרקע בכסף אע"ג דמלכא אמר דאין מסתלק בכסף אין זה כלום והרי העכו"ם מסתלק ממילא אך אידך לא יקנה מההפקר כי מלכא אמר דלא יקנה אלא בשטרא וזה אינו נגד הכתוב בתורה שאפי' ישראל היכי דלא סמכא דעתי' למיקני בכספא לא קנה אלא בשטרא הנה מבואר דנגד דין תורה אפי' מלך או"ה אינו יכול ומה שאינו מפורש בתורה אפי' מלך ישראל יכול להנהיג ולא מיבעי' מנהגי ונימוסי מדינה שבין אדם לחברו כגון קנין קרקע בשטר דהתם מיירי בהכי אלא אפי' הטלת מסי' וארנוני' ומכסי' נמי אמרי' שבני מדינה מרצונם מוחלי' על ככה ואפילו מלך ישראל דינו דין וכ"כ להדי' רמב"ם פ"ה מהל' גזילה:

אך הר"ן בנדרים כ"ח ע"א כ' וז"ל וכ' תוס' דוקא במלך או"ה אומר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ אבל במלכי ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפים בה וכו' עכ"ל ע"ש. ומ"מ נ"ל דלא פליג אלא במסים ומכס שמטיל על כרחם ס"ל לא שייך לומר בני מדינה ניחא להו אלא משום שהוא אדון הארץ וא"כ יש לחלק בין מלכי ישראל למלכי או"ה אבל במנהגי ונימוסי' כמו ב"ב נ"ד ע"ב מודה ר"ן דהטעם משום דניחא להו ואין לחלק בין מלכי ישראל לאו"ה ויבואר לקמן אי"ה:

עוד פליגי להר"ן מותר להבריח ולהפקיע כחו ולרמב"ם אסור ובתשו' מהרש"כ הקשה אהר"ן מש"ס ב"ק קי"ג ע"א דדחיק לאוקמי בשעומד מאיליו או אין לו קצבה ולא מוקי בישראל הממונה עפ"י המלך דסוגר להבריח ולק"מ לפע"ד דלא התירו בכלאים ובגודרי' אלא להציל את שלו שלא להפסיד את שלו אבל מכס של מלך דמדינא חייב ליתן אלא שאם בא בעקיפי' הוה כמרויח בריוח מבחוץ ולא כמציל את שלו שהרי בדין חייב למלך אלא שמרויח בתחבולתו ריוח מבחוץ ולזה לא התירו כלאים ולא לגדור והכסף משנה תמה על הרמב"ם מ"ט לא יהי' מותר להפקיע וכ' משנה למלך שם כיון דדינא דמלכותא דינא ומלכא אמר שלא להבריח א"כ אסור לבוא בעקיפי' כי זה בכלל דינא דמלכותא אלו דבריו ז"ל וצ"ע אם יאמר המלך שלא לבוא על שום ישמעאל בעקיפי' וכי נאמר בזה דינא דמלכותא דינא הלא מדין תורה מותר לבוא בעקיפי' וא"כ ה"ה אם יגזור על שלו שלא יבואו על המלך בעקיפי' נמי אין זה בכלל דד"ד אבל יתכן יותר לפמ"ש לעיל דרמב"ם דס"ל אפי' במלכי ישראל הדין כן ע"כ ס"ל כהרמב"ם דאפי' במסי' וארנוני' נמי הטעם משום ברצונם קבלו ומחלו ולזה יש קצת מקום לומר שזה בכלל קבלתם ומחילת' שלא להבריח ועדיין צ"ע:

והנה הא דפשיטא לשמואל דינא דמלכותא דינא נ"ל שרשו בנוי אהא דשמואל שבועות ל"ה ע"ב ומאתים לנוטרים את פריו ע"ש דלאו דוקא קטלא אלא לרבותא נקיט אפי' אי צריך למקטל כגון למלחמותיו כמ"ש תוס' שם כיון דצורך נטירת הכרם הוא היינו תיקון המדינה שפיר דמי כש"כ ממונם אפי' בשעת שלום לצורך הנהגה שפיר דמי והא דחד משיתא דהיינו חומש מלבד מאתים מאלף בנוי על חק יוסף החמישית לפרעה וארבע הידות ליושבי הארץ כנלע"ד דליכא מידי דלא רמיזא באוריתא:

נעייל להא דידן דלא מיבעי' דהתיקון שתיקנו שרי הקומידאט שאינינו נגד דין תורה אלא כתורה עשו ואלו באו לפנינו היינו גם כן מתקנים כן הא דלא יתרבו הסרסורים יותר ממה שראוי לפי העיר והמסחר כדי שיכולים להתפרנס ולא יפסקו חיותא זה לזה וכן הוא בכל מדינות מלכותו שיש מספר ומפקד לכל מיני אומני' כמה יהי' בעיר מאותו אומנו' ולא יפסידו זע"ז ומכ"ש בסרסרי' שתקנה הוא בכל העיירו' גדולות שהם מושבעי' מהמלכות ושזולתם אסורי' לסרסר ושיש להם מספר ידוע. ומצינו כיוצא בזה בפ"ק דב"ב בהני טבחי ובש"ע ח"מ סס"י רל"א וה"ה כל תקנות שתיקנו ביניהם דלא למיפסק חיותא וכתב לי' במהרי"ק ומייתי לי' ג"כ מהרשד"ם סי' ת"ז אע"ג דמן הדין כל השייך בכרגא דהאי מלכות אין כח ביד בני העיר לאסור עליהם מו"מ באותה העיר מ"מ אם ראו בני העיר דפסקו חיותא טובא מותר להם להשתדל אצל השר לאסור עליהם גם שהוא שלא מן הדין ע"ש וה"ה ומכ"ש הכא:

והנה בהני טבחי דב"ב ונחתומין דבתוספתא דמייתי ה"ה פי"ד מהל' מכירה הל' יו"ד התם לא מצינו כיוצא בו בתורה שיהי' זה עובד ביומו ואידך שובת על כרחו וימות ברעב ואפ"ה כיון דעבדי בהדדי מסיען על קיצתן בהסכמת חבר עיר וה"ה דינא דמלכותא דעדיף לענין זה מכ"ש ק"ו שתיקנו שיהי' כל האומני' שותפי' זע"ז ושכל מה שירויחו יפול לאמצע שהוא כיוצא בו בתורתינו הקדושה דכתי' בפ' צו לכהן המקריב לו יהי' דפשטי' דקרא משמע דכל הקרבנות שיש בהם יגיעה ועבודה רבה יהי' לכהן המקריב ואינך לא יטלו חלק בזה ואך מנחה חריבה שאין בה עבודה ויגיעה יהי' לכל בני אהרן איש כאחיו. ואך אין הדין כמשמעו' הקרא אלא קבלה עפ"י חז"ל כל כהן שראוי' להקריב לאפוקי כהן טמא אלא כל שראוי להקריב באותו משמר יתחלקו להם בשוה כל קרבנות היום אעפ"י שזה יגע וזה נח במרגוע וכ' הרמב"ן בחומש שזהו משום תקנת ושלם בהמ"ק והכהנים ע"ש ודהע"ה תיקן כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו ועפירש"י פ' לך לך בפסוק וענר אשכל וממרא הם יקחו חלקם שכבר הי' כן בימי אאע"ה אלא נ"ל דא"א ע"ה שאני שכל יוצאי מלחמה הי' עבדיו מקנת כספו והי' הכל של אברהם עצמו והתנדב משלו נתן לענר אשכל וממרא חלקם כמו שיצאו למלחמה אבל אי הי' יוצאי מלחמה גברי אחריני ולא עבדיו לא הי' כח באברהם ליטול חלקם ויגיע כפם ליתן ליושבי על הכלים אך כיון שהי' הכל שלו וויתר משלו ליושבי כלים ואמנם דהע"ה הי' מלך ודינו דין מה שהוא תיקן מדינה וצורך מלחמה למד מויתור של אאע"ה ועשאו חק קבוע ומכ"ש שכבר תיקן הקב"ה כן בבהמ"ק ומכ"ש בנידון שלפנינו שגם הם עצמם קבלו את ראובן ביניהם על תנאי זה שכל פעולתם יפול אל השותפות ולחד דיעה ברמ"א סי' קע"ז סעי' ג' ומש"כ סק"ו ומכש"כ דאיכא נמי המלכו' דכ"ע מודים דקנין אינם צריכים:

ומה שטוען שמעון שלא נשבע אל השרים בנקיטת חפץ אלא כדרכן של יהודים לא הבנתי כוונת טענה זו הלא פשוט שאין חילוק בחומר שבועה בין נקיט חפצא לנשבע בשם ובכל אלות הברית הנאמרי' בלע"ז מפי השרי' ונוסחא שלהם אשר תסמר שערו' השומע ואיך לא ירא הנשבע לעבור ח"ו ואם כוונתו כדר"ך היהודי"ם ר"ל שמטעים את השרים ואינם נשבעי' חלילה לומר כן על היהודים שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא בפיהם וגו' ואם בכל זאת יטענו שלא נשבעו והנה ראובן יאמר שהוא נשבע כציווי המלכות נמצא הוא הסרסור האמת על פי המלך וא"כ איך ידחו את ראובן הואיל והוא זכר יפסיד. כללא דמילתא פשוט בעיני יותר מביעא בכותחא ששמעון ולוי מחויבי' ליתן לראובן חלקו במה שכבר הרויחו ומה שירויחו עוד כל זמן שלא ימצא בו פסול עפ"י קהל ודיינים והאורך שלא לצורך הכ"ד. פ"ב יום ה' כ"ד לירחא תליתאי תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ: