שו"ת חתם סופר/חושן משפט/סימן לד

לעמיתי הרב הגאון מו"ה אברהם בינגא סג"ל מפפד"מ אב"ד ור"מ דק"ק ה"פ ומדינת ווירצבורג:

רואה אני דברי פר"מ קצרים מאוד או קיצור בדברי מעלתו או קיצור בהשגת שכלי להבינם או יצורפו שניהם ויחדיו יהי' תמים גם כי יש כאן ספק שלישי כי אולי אני המקצר בתחלה ולא פרשתי דברי וסמכתי כי לבו פתוח כאולם אולם הוא לא עיין בכוונתי ככל הצורך כי לא ספוני' דברי בעיניו גלל כן אמרתי לחזור ולפרש קושייתי ופירוש דברי הר"ן לפי קט שכלי:

הנה הר"ן בשבועות דף ש"א רצונו לומר דאיני יודע לא מקרי הגדה דאורחא דסהדי לאשתמוטי ולא שייך בזה חוזר ומגיד ולדבריו צ"ל דחוזר ומגיד היינו כשהגיד בתחלה חובתו וחוזר להגיד זכותו או בהיפוך כאשר באמת כל הפוסקי' מלאי' מזה האופן אבל איני יודע לא מקרי הגדה וע"ז העלה הא דאמרי' שם במתני' דאינו יכול לחזור ולהודות היינו טעמא משום דנשבע לשקר לפני ב"ד הרי נפסל לעדות ולשבועה וצ"ל דבשלא בפני ב"ד לא מבעי' בנשבע מפי אחרי' פשיטא דלא נפסל דלאו מידי עביד אלא אפי' במפי עצמו נמי אי ליכא שני עדים אחרים שאינם נוגעי' בענין זה לא מפסיל לעדות ויכול לחזור ולהודות משא"כ בב"ד וכמדומה שכן הבין בתומים סי' כ"ח סק"ט:

ובחי' הבאתי קצת ראי' לפי' הר"ן דמשום שבועת שוא נגעו בי' דאלת"ה לא הוה פריך הש"ס מידי בשבועו' ל"ב ע"א אי בב"ד מי משכחת לי' ואמאי לא משכחת לי' קודם דרישה וחקירה דהש"ס אקרא קאי קודם דבטלו דרישה וחקירה בדיני ממונות ויכול לחזור ולהגיד וכמ"ש ב"י סי' כ"ט ואפי' אם נאמר דגבי איני יודע לא שייך דרישה וחקירה וקרא אם לא יגיד משמע שאינו רוצה להגיד ואומר איני יודע זהו דוחק דמ"מ מיירי קרא נמי באומר בהיפוך דהרי באמת להר"ן לא משכחת הך דינא דחוזר ומגיד אלא במהפך וחוזר מזכאי לחיוב וכדומה והך דחוזר ומגיד נמי מלא יגיד נפקא כמ"ש סמ"ע סי' כ"ט סק"ד וע"כ דלא יגיד משמע בכל גוני בין אם לא יגיד כלל ובין אם לא יגיד כראוי אלא בהיפוך וא"כ מה פסקא דלאחת לחייבו על כל א' וא' קאי אאיני יודע דלמא קאי אאומר בהיפוך וקודם דרישה שאז יכול הוא לחזור בו דודאי אפי' לא נימא כהר"ן מ"מ האמת כן הוא דבאם לא יגיד נכלל נמי שלא יגיד אלא ההיפוך וא"כ קשה כנ"ל אע"כ צ"ל דמה בכך מ"מ היכי משכחת לחייבו על כל א' וא' הא אפי' בלא דרישה וחקירה נמי מיפסל מיהת לעדות משום דמשוו נפשי' רשיעא וכיון דהש"ס מייתי על זה הא דר"ש דמתני' דאינו יכול לחזור ולהודות בודאי משמע דר"ש גופי' נמי מההיא טעמא דמשוו נפשי' רשיעא קאמר דאינו יכול לחזור ולהודות:

וקצת ראי' לזה דר"ש גופי' נמי משום דמשוו נפשי' רשיעא קאמר דהא ר"ש אית לי' בעלמא דבר הגורם לממון כממון דמי ולפירש"י בב"ק ק"ה ע"ב גבי הכיר בה ולא במוצאה מבואר דיש שבועת עדות בלא ב"ד כלל פי' דס"ל אטו ב"ד כתי' בקרא מקום שראוי להגיד בעי' וכיון דבגוני דהתם דלא רצה אלא לגלות מקום אבידתו ויגרום לו ממון הוה האי דוכתא מקום הראוי להגיד ועד כאן לא אמרי' דחוץ לב"ד לאו ראוי להגיד הוא אלא עדות הצריך ב"ד אבל עדות כי האי דלא בעי ב"ד כל מקום וכל זמן הוה ראוי להגיד כנ"ל. האמנם בשיטה מקובצת שם מפרש פי' אחר בש"ס יע"ש מ"מ לפירש"י כן הוא כמ"ש ובחידושי עשיתי סמוכי' יפים לשיטת רש"י בעז"ה. והנה כי כן הא משנתינו ר"ש קאמר לה והדר' ק' דלמא שבועה נמי בב"ד דוקא והא דמשכחת לחייב על כל א' וא' היינו בגוני הנ"ל בהכיר באבידה דלשם חוזר ומגיד אפי' אלף פעמים בלי ספק דאין כאן דיני עדות כלל ודוחק לומר לר"ש אה"נ לר"ש שבועה בב"ד בעי' ורישא דמתני' לאו ר"ש זה מבואר הדוחק לכל מעיין אע"כ עיקור טעמי' משום שכבר נשבע לשקר ובשלמא בעדות גמור שהתובע יודע שהדבר אמת ורוצה שעדים הללו יעידו לו שפיר אמינא דאעפ"י שנשבעו לשקר חוץ לב"ד ונפסלו מ"מ כיון שאין כאן מי יעיד על פסולא דדהו הי' יכול לחזור ולהעיד וחייב על כל א' וא' משא"כ בהכיר בה דב"ק ק"ה ע"ב הנ"ל דהוא רוצה לתבוע עפ"י אותו העד שהגיד לו שראה אבידתו בזויות פלוני ועפ"י דבריו יבקש ויחפש שם אצל השכנים וכיון שנשבע על שקר תו לא מהימן לי' כלל לתבוע השכנים על פיו ואפי' נשבע מפי אחרים נמי רשע הוא בזה שהרי גבי הכיר הוה כמו בב"ד דמחייב נמי במושבע מפי אחרים וא"כ הא קמן דר"ש מטעם שבועה אתא עלה וכהר"ן אלא מ"מ ראי' גמורה לא הוה דכבר בארתי במקום אחר דר"ש אע"ג דס"ל בעלמא דבר הגורם לממון כמ"ד מ"מ גבי עדות לית לי' הא דר"א בר"ש וס"ל דגבי עדות דבר הגורם לממון לאו כממון דמי וראי' מדדחיק רש"י בהורי' דשם במתני' ח' ע"ב פוטר ר"ע את הנשיא משמיעת קול ושם במתני' מ"ט ע"א מחייבו ר"ש ורש"י דחיק שם ויעיי' בכ"מ בהלכות שגגות מ"ש בזה וקשה הא ר"ע גופי' לא פטרו אלא משום דמלך לא מעיד והיינו טעמא משום דבעי למיקם קמי דיינא ולאו אורח ארעא כמ"ש רש"י בשבועות ל"א ע"א ד"ה כ"ש מלך יע"ש והשתא למאן דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי הא שפיר משכחת לי' בהכיר בה היכן אבידתו שלזה לא צריך ב"ד ואפי' מלך יחייב בה וא"כ דלמא ר"ש דמחייב נשיא בשמיעת קול לטעמי' אזיל דס"ל דבר הגורם לממון כמ"ד בשלמא הא לא קשי' דלכ"ע משכחת שמיעת קול במלך בעדות אשה שמת בעלה דמצי למימר לדידה או לעד אחר ולא בעי ב"ד לזה וכדאמר ר"פ בשבועות ל"ב ע"ב לזה י"ל דנהי אי אמר לדידה סגי תו בהכי מ"מ לא מחייב אלא אם לא יאמר במקום שראוי להגיד היינו בב"ד וכיון שאפי' יאמר לה עדיין לא נגמרה בזה אותה ההגדה דעדיין צריכה ב"ד לא מקרי מקום הראוי להגדה לחייב את המלך בעבור זה אבל בנדון דידן הכיר בה שעיקור ההגדה נגמרה בזה בודאי קשה מאי דחיק רש"י ורמב"ם בזה אע"כ ר"ש לית לי' דבר הגורם לממון גבי שבועת עדות ובביאור דבר זה הארכתי מאד אין כאן מקומו להאריך ובארתי שם דברי בעה"ת והרמב"ן בדיני דגרמי שלו הביאו הש"ך סי' שפ"ו סק"ג יע"ש והעיקור דנ"ל דכל שבועת העדות עיקרה אינה אלא גרמא בעלמא שאינו רוצה להעיד להציל עושק ואין כאן מקומו להאריך:

וע"ד צחות אמרתי לפני התלמידים הא דבפ' שבועת העדות ל"ג ע"א גבי משביע עדי קנס קאמר ורבנן כמאן ס"ל אי ס"ל דבר הגורם לממון כמ"ד וכו' וקשה מה עלה על דעת הש"ס דרבנן דר"א בר"ש יסברו בהא כר"א בר"ש וי"ל דבלא"ה צ"ל איבעי' של הש"ס אי תבעו נמי בקרנא א"כ תיפוק לי' משום קרנא ואי לא תבעו אלא בקנס הא קיי"ל כרב המנונא דב"ק ע"ה ע"א דלא מפטר אא"כ מחייב עצמו במידי ויע"ש בתוס' ודברי משנה למלך בזה מעורבבי' קצת ובאמת אמרתי כמה אופנים דמשכחת לי' שפיר ואין כאן מקום להאריך בזה אבל ע"ד צחות אמרתי דאפשר דהשקלא וטרי' קאי בעידי פתוי וכר"ש ס"פ שבועת הפקדון דקנס הוא תובע ומ"מ אי מודה מפטר משום דמחייב עצמו בקרן ומשו"ה פריך הש"ס הא ר"ש ס"ל בעלמא דבר הגורם לממון כמ"ד ומסיק דמ"מ בשבועת העדות לא ס"ל הכי והוא ע"ד צחות לא ע"ד אמת:

בהא סלקינן דס"ל לר"ן באמרו אין אנו יודעי' עדות יכלו לחזור ולהגיד רק משום שנשבעו שווי' נפשי' רשעי' ועל זה הקשתי לפמ"ש הר"ן פ' כל הנשבעי' שט"ו ע"א דלא מצו משוו נפשי' רשעי' לפסול עצמם מעדות אלא בשא"א לומר שכחו כגון שנעשה המעשה סמוך מיד ופשוט דה"ה נמי אם מיד אחר שנשבעו דאינם יודעים מיד ולאלתר חזרו לומר יודעים אנו א"א לומר כמעט רגע חזרו לזכור מה ששכחו אבל מ"מ זולת זה לא נעשו פסולי' לעדות וא"כ איך קאמר הש"ס ל"ב ע"א לאחת היכי משכחת לי' ואמאי לא הא משכחת בשנעשה המעשה זה זמן רב ואמרו א"י והמתינו זמן מה שאפשר שיזכרו אחר ששכחו וכה"ג לא משוו מנפשי' רשעי':

והנה כל מ"ש פר"מ בזה נעלם ממני הבנתו וכמדומה לי כבר קבל תשובתו במה שכתבתי גם לא יכולתי להלום מ"ש דגזה"כ הוא שאם אמרו שכחנו שלא יועיל לומר חזרנו ונזכרנו תמהני אי איכא דיינא דדאין כי האי דינא ומה יענה בהא דרב אשי דאמר לא דכירנא וכד מדכר לי' רב כהנא דכיר בכתוב' כ' ע"ב אם לא ידחק לומר דחוץ לב"ד הוה קאי ולא משמע כן מש"ס מדקאמר לבסוף אדכר רב אשי אסהיד לי' ולא קאמר אזל אסהיד לי' משמע בב"ד הוה קאי מעיקרא גם לא משמע משום פוסק שיהי' בזה משום חוזר ומגיד ויעיי' גם מ"ש בתומים סי' כ"ח ס"ק י"ז בסופו דעד ששכח יכול הבע"ד להזכירו ע"י ב"ד משמע שטען העד בב"ד ששכח ובאים עתה להזכירו ואפ"ה חוזר ומגיד וגם מעשים בכל יום דעדים באים לפנינו ואומרים שכחנו וחוזרים ונזכרים ואנו מקבלים עדותם והכי חזינא לרבני קשישי ואין מפקפק בדבר ואולי ס"ל לפר"מ למאי דקיי"ל דאיני יודע מקרי הגדה ואינו חוזר ומגיד לומר יודע אני משו"ה שכחתי לא הוה הגדה ויכול לומר נזכרתי אבל להר"ן דאיני יודע לא הוה הגדה נהפוך הוא דשכחתי הוה הגדה משום דאל"כ אם לא יגיד במאי אוקמת לי' דדחיקא לי' למר חביבי לאוקמי' באומר בהיפוך מזכות לחובה אלא בלא יגיד ממש או שכחתי או לא ידעתי כל זה אני אומר לפי דבריו אבל לא נחתתי בכך ולא נהירן לי שביליו בזה עד יבואו עוד דבריו ויורנו וישמח לבנו בבאור יותר:

האמנם כי גוף הקו' על הר"ן י"ל קצת וכך עלה ברעיוני מעיקרא דהכא לא שייך כלל לא משוו נפשי' רשעי' כיון דבהודאתו מחייב נפשי' בקרבן והכהנים מקבלים ממנו הקרבן ואף על גב דליתא בקרבן אא"כ אומר יודע אני ששבועה זו אסורה ואיני יודע אם חייבין עלי' קרבן אם לאו כמבואר לעיל ל"א ע"ב ואפ"ה מהימן אנפשי' בזה שהזיד והכהנים מקבלי' ממנו הקרבן וע"כ משום דאל"ה לא הוה מייתי חולין לעזרה כעין מ"ש תוס' ר"פ אמרו לו ובדוכתי טובי וכ"כ חכם צבי סי' ק"נ להדי' דכהנים מקבלי' ממנו הקרבן ומאמיני' לו לבעל שבועת העדות וא"כ מתוך שמהימן על זה מהימן נמי לפסול עצמו והא דמקשו רשב"א בפ' כל הנשבעי' איך משוו נפשי' רשעי' ולא מתרץ כנ"ל היינו משום דרשב"א קאי אמתני' ולאחר חורבן דליכא קרבן לכן הקשה איך יופסל ע"י שבועת עדות אבל בסוגיין דקאי אקרא שפיר קאמר הר"ן למלתי' ואם דברי אלו נכונים א"כ צדקו דברי ר' מנחם הארוך דהיכי דנשבעו בב"ד שלא בפני בע"ד יכולי' לחזור ולהודות ובתשו' עבודת הגרשוני וכן בתומי' סי' כ"ח הנ"ל הקשה ע"ז כיון שנשבע לשקר בפני ב"ד מפסלי לעדות ולפי הנ"ל ניחא דאפי' בזמן דאיכא קרבן מ"מ פשוט הוא דאהך שבועה לא מייתי קרבן דהוה במקום שאינו ראוי להגיד כיון שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ודלא כעה"ג וא"כ כיון דלא מחייב קרבן ממילא לא מפסלו בשבועתי' משום דלא משוו נפשי' רשעי' כנ"ל. והא דכתבתי למר והקשתי לו משום דבעי' לשמוע אולי יש לו תי' יותר מרווח בענין זה וכה"ג מצינו לחז"ל בשבת מ"ג ע"א תוס' ד"ה כופה וכו' אמנם בדוכתי טובי לא נחתי תוס' לכך ובכללי סוגי' שלי הארכתי ויעי' בתוס' ע"ז מ"ב ע"א ד"ה ה"נ וכו':

ואבא אל השני' שהקשיתי דברי הר"ן דס"פהדיינין גם פה שותא דמר לא ידענא ע"כ אחזור ואפרש שיחתי הנה הר"ן בשבועות דף שי"ד ע"ב כ' דהרמב"ן הקשה איך יתחייב הלוה שבועה דאורי' הא לא הודה לי' מידי בבריא דלמא מעכב המלוה משכונו וע"ז העלה הר"ן דלו נמי יהי כן מ"מ מחייב לשלומי לי' דלא קיי"ל כשמואל דאבד קתא אבד אלפא זוזי נשמע מזה דלשמואל דבאבד קתא אבד כולא הה"נ בישנו בידו ואינו רוצה להחזירו לו אבד כולו ואה"נ דלא מחייב שבועה דאורי' בכה"ג אלא שכ' מ"מ משנתינו לשמואל לא קשי' דאיהו מוקי לי' בפריש הכוונה בזה דפריש לשמואל ה"ל כמו לדידן בלא פריש עכ"פ אלו תוכן דברי הר"ן ולפ"ז לא הבנתי מ"ש שם דף שט"ו ע"א דלשמואל נמי אפי' בלא פריש לא מצי למימר קבלתי' דאלת"ה האיך יתחיי' שבועה דאורי' דלמא עודנו בידו ולימא לי' קבלתי' וקשה לי ע"ז דלמא לעולם מצי למימר קבלתי' ומשנתינו שאני דמיירי בפריש דהא אי נמי נימא דלא מצי למימר קבלתי' הא עכ"פ אי ישנו בידו ולא רצה להחזירו ס"ל להר"ן דלשמואל אין צריך לשלם לו מאומה ואפ"ה כי פריש שאם יאבד לא יפסיד אלא כנגדו ס"ל לר"ן שעי"ז הפרישה ניצול מקנסא הנ"ל ואי לא ירצה להחזירו לא אבד אלפא זוזי א"כ מכ"ש שהפרשה יצילו מהך דינא דקבלתי' ומנ"ל להר"ן להוכיח ממשנתינו כלום ומ"ש מהר"ם מטיקטין בגליון הר"ן אות ג' לא הבנתי ועתה בא מר חביבי נ"י לפרש דברי הר"ן ודברי מהר"ם והאריך בזה טובא ואני לא זכיתי להבין לא דברי מהר"מ ולא דברי פר"מ לא ידעתי למה:

ולהיות כי דברי הר"ן שם בלא"ה צ"ע טובא ואנכי כבר הואלתי לדבר ע"כ אעתיק לו מ"ש בחי' למס' ב"מ על דברי הר"ן הלז וז"ל שם דף ל"ד ע"ב:

שמא עיניו נתן בה לכאורה משמע דא"נ ליתא לדר"ה חיישי' להכי ולא חדית לן ר"ה אלא דמשביעי' אותו על כך דסד"א מגו דחשיד אלא תחמוד חשיד נמי אשבועתא והכא לא שייך ספק מלוה ושנה דהרי דמי קיהיב והוה ס"ד דא"א לנו להשביעו על ככה קמ"ל ר"ה כתי' הש"ס לעיל ה' ע"ב לא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע להו כן נ"ל מסברא ובזה הבנתי דברי ר"ן בשם רמב"ן שם קשה א"כ ליתא לדר"ה נמי קשה ה"ל כמו חמשין לית לך וחמשין לא ידענא דלמא המשכון ברשותו הוא ולכאורה דבריו תמוהים הא אי ליתא לדר"ה לא חיישי' כלל לשמא עיניו נתן בה ואיך ניחוש לשמא ברשותו הוא אבל לפי מה שפרשתי א"ש דא"נ ליתא לדר"ה היינו שאין משביעי' על ככה ולא צריכא לשקלא וטרי' דש"ס מ"מ אנו חושדין שהוא ברשותו וכנ"ל וק"ל אלא דלפ"ז אין מובן לתי' רמב"ן דכ' כיון דמשכון מלתא אחריתי הוא והוא נשבע על ככה ה"ל שפיר מודה מקצת וקשה הא השתא קיימי' אי ליתא לדר"ה ולא משביעי' על ככה ומ"מ הוא נחשד שיהי' ברשותו וא"כ מה תי'. ע"כ הדרנא בי וס"ל לרמב"ן אי ליתא לדר"ה אינו נחשד כלל לדידן ומ"מ שפיר הקשה דלגבי התובע היינו הלוה ה"ל חמשין לא ידענא דנהי אנן לא חשדינן לי' בנתינת עין ולא משביעי' על ככה מ"מ לגבי התובע נחשד הוא מידי דהוה אכופר בכל דהתורה לא רמי שבועה עלה דמהימן בחזקה אין אדם מעיז לכפור הכל ומ"מ התובע טוען נגדו ואומר יודע אני בעצמי שאתה מעיז וה"נ דכוותי' ומשו"ה הקשה רמב"ן דלא הוה מודה מקצת וע"ז תי' רמב"ן בתורת ממ"נ אי ליתא לדר"ה לא מצי לעכב הפרעון משום חששא דנתינת עין נהי כשידעי' בודאי שמעכבו אינו צריך לשלם לו מ"מ השתא משום חששא דידי' א"א לעכב הפרעון כל זה אי ליתא לדר"ה ואי איתא לדר"ה שהוא חששא מעליא שמא ישנו בידו מ"מ כל זה החשש הוא עד שנשבע אמנם מכיון שנשבע אע"ג דאפשר שהתובע גם אחר השבועה לא יאמין מ"מ ה"ל לר"ה אחר השבועה כמו אי ליתא לדר"ה קודם השבועה ולא מצי לעכב הפרעון בשביל כך. והר"ן שהקשה על רמב"ן הא א"נ ליתא לדר"ה נמי תקשי נ"ל דס"ל כפי' הראשון שפירשתי כל זה הארכתי ונדחקתי מאוד ליישב דבריהם במקצת מיהת אבל אין דעתי נוחה מזה עד יבוא מורה. גם מ"ש עוד הר"ן דברי ושמא לא ברי עדיף צ"ע דהא למסקנא ולהלכתא לק"מ דמוקמינן לי' במאמינו ורק אך עיקור הקו' הוא על השקלא וטרי' דשמעתין והיא קאי לר"ה דס"ל ברי עדיף כמבואר. גם קשה מה מועיל ברי ושמא גבי שומרי' א"כ בטלת כל שבועת השומרי' אם לא נחלק בין ברי גרוע ושמא טוב כמ"ש תוס'. סוף דבר דברי הר"ן צריכי' אצלי תלמוד עכ"ל בחי' למס' ב"מ בענין זה וכבר הארכתי ויצאתי מענין לענין והריני עומד ומצפה תשובתו באריכות ובביאור ועוד נרווה דודים אי"ה כראוי ונכון לנו ואתן קינצי למילין ואסיים בברכה דברי א"נ לנצח:

אחר שסדרתי תשובה זו להשיבו הגיעני מכתבו השני' ושם שינה קצת במ"ש דלא מצי למיהדר משכחנו וכ' שלעולם יאמרו שכחנו שכבר פרע והדבר מובן שלא הועיל כלום וגם בגוף הדין נ"ל אי אמרו מתחלה פלוני חייב לפלוני וחזרו לומר שכחנו שכבר פרעו בודאי כה"ג לא מהימני דה"ל חוזר ומגיד שכבר העידו שחייב אבל אי אמרו בתחלה פלוני הלוה לפלוני בודאי מצי לומר אח"כ שכחנו שכבר פרע לו אותה ההלואה כיון שבזה אינם סותרים דבריהם הראשונים ולא אאריך עוד בזה כיון שלא העלה ארוכה להר"ן בזה יהי' איך שיהי':

ושם נאמר על ק' שלישי' שלי שהקשתי על חי' הר"ן ר"פ האשה שהיא עושה צרכי' דפריך הש"ס דלמא בתר דתמו מיא כ' הר"ן דהיינו לר"מ דחייש למיעוטא ולא לר' יוסי והקשתי הא ר' יוסי נמי חייש למיעוט ביבמות ס"ז ריש ע"ב:

והנה לא נעלמו ממני דברי תוס' שם שכ' שיש לחלק מיהא גם דבריהם צל"ע דרובא דרדי' רוב גרועה הוא כמ"ש תוס' סנהדרין ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות וכו' וביאר דבריהם בב"ח ח"מ סי' רל"ב סכ"א גם כי דבריו צלע"ג מדוכתי טובי בארתי' בחידושי מ"מ מובן מזה כי מ"ש תוס' יש לחלק אין ידוע לי החלוק ודברי התוס' וגם דברי הר"ן קשים:

וע"ז השיב פר"מ דבנדה שיש לה חזקת טהרה שאני והביא ראי' מרשב"א וזהו ראי' שאולה והי' יכול להביא בקיאו' הרבה ממס' נדה דאשה בחזקת טהרה עומדת ויע"ש י"ז ע"ב בתוס' ד"ה ואין שורפי' וכו' וי"ח ע"א ד"ה אחר הרוב וכו' ובלא בקיאות נמי ממקומו הוא מוכרע דמאי ס"ס דקאמר ר' יוסי במתני' דהאשה שהיא עושה צרכי' הא אינו יכול להתהפך וגם שם אונס חד הוא ועכצ"ל כי שיש לה חזקת טהרה לא מקפדינן כ"כ בהס"ס וזה גילה לן הפלתי (המכונה תפארת ישראל) רס"י ק"ץ וע"ש והנה הי' צריך פוי"מ להראות לי מקום היכן מצינו שר"מ חייש אפי' למיעוטא כה"ג נגד החזקה כי גבי קטן וקטנה וגבינת בית אונייקא ור"פ כל הצלמי' שם ליכא חזקה מתנגדת והי' לו להראות מקום ס"פ כיסוי הדם גבי שחיטת חש"ו דסתם בהמה בחזקת שאינו זבוחה עומדת ואפ"ה חייש למיעוטא ומ"ש לעיי' בבכורת כ' לא ידעתי כוונתו ויעי' היטב ר"פ בנות כותים תוס' ד"ה ר"מ היא וכו' בסוף הדבור:

והנה החזקה ההיא היא גרועה טובא משום דאשה עלולה לראות כמבואר ריש מס' נדה וכמ"ש תוס' י"ח ע"ב ד"ה למעוטי וכן מוכח ממ"ש תוס' י"ח ע"א ד"ה ותו ליכא דלר"ש מוקמי' האיש אחזקתו אע"ג דגם האשה יש לה חזקת טהרה ונמצא דעיקור שריפת תרומה הוא על הרוב אע"כ הך חזקה דטהרה דאשה ריעא טובא ואיך יאמר נא שהוא עדיף מחזקת היתר תרומה לעבדי צאן ברזל גם כל מה שהסביר מבהמה דנשחטה לא הבנתי מה זו סמיכה מה זו שחיטה וכמדומה לי שהבי' חובתו לנפשי' דהתם אזלי' בתר חזקה אפי' יצאה מחזקתה מחיים כן משמע מדבריו אבל גם שם אין הדין כן ואלו הייתי רוצה להאריך בזה הוצרכתי למלאות עוד כמה דפים ע"כ אמרתי הואיל ואינו אלא קושי' ופירוקא אניח זה. מ"ד יום א' ט"ז מנחם תקסא"ל. משהק"ס מפפד"מ: