שו"ת חתם סופר/אורח חיים/סימן קט
שלום וכ"ט לידידי ה"ה הרב המופלג בתורה פלפול וסברא ישרה כש"ת מו"ה צבי הרש נ"י:
נשאול נשאלתי מאת רום מעלת כ"ת א' נתן רשות לשליח למכור חמצו לנכרי והי' לו חביות יין שרף שהוא מעורב בו יי"ש מתבואה שהוא תערובת חמץ פחות מס' מונח בחצרו של גוי והשליח הזה שמכר החמץ לנכרי א' ועשה שטר מכירה בלשון הגר ויען לא ידע שפת הגרי על בוריו לא יכול לכתוב בשטר נוסח שיהיה נכלל במכירתו גם תערובת חמץ רק כתב נוסחא שמשמעתו שהוא מוכר כל המטלטלים שיש לו בחדרים מיועדי' כן העתיק מעלתו מלשון הגר ללשון הקודש והנה כיון שלא נמכר תערובות חמץ שבחביות הנ"ל רק שבעה"ב ביטל חמצו כדינו ויש עתה ספק מה דינו של חביות יי"ש הנ"ל אחר הפסח כי הוא הפסד מרובה אלו תוכן דבריו:
ולכאורה עד ששאלני על תערובות חמץ הנ"ל שאפשר למצוא לו פתחי התירי' מטעם תערובות ישאלני על כל חמצו חמץ גמור של בעה"ב הנ"ל דכיון שצוה ומינה השליח למכור כל חמצו והוא לא מכר רק קצת והשאיר החביות הנ"ל הו"ל כאומר לשלוחו זבין לי כורא ואזיל וזבין לי' ליתכא במס' כתובות צ"ט ע"א ופסק בש"ע חו"מ סי' קפ"ב ס"ט דלא קנה לוקח והנה ג"כ לא קנה הלוקח ונשאר חמצו של בעה"ב ועבר עליו הפסח וצ"ע לכאורה:
אמנם לשון נוסחא הנ"ל שהעתיק מעלתו שמכר לו המטלטלים שיש לו בחדרים הידועים לא הבנתי וכי לא הזכיר בשטר שם חמץ כלל רק מטלטלי' ומכר לו גם הכלים שהחמץ בתוכו וזה לא יתכן כלל דא"כ כל כלי מתכת צריכי' טבילה אחר הפסח כשיחזור הישראל ויקנה מהגוי ומפני כן בנוסחא שטר מכירת חמץ שלשון המפורסם בידי תלמידינו כתבנו ע"פ מ"ו הגאון מה' נתן אדלר זצ"ל שאינו מוכר אלא החמץ הנדבק בדופני הכלים ולא הכלים עצמם אבל למכור מטלטלים ושלא להזכיר חמץ כלל לא שמענו מעולם גם מ"ש בחדרים מיוחדים אין לו מובן וע"כ נ"ל שמעלתו לא דקדק בהעתקתו משפת הגרי לל"הק והשליח מכר לו כל חמץ שיש לו בכל מקום שהוא אלא שלא הזכיר תערובות חמץ וסבר השואל שאין תערובות הנ"ל בכלל ואי הכי נ"ל דאין כאן בית מיחוש דוודאי בלשון בני אדם ובלשון השטר שישראל מוכר לגוי משמעות חמץ כל מה שאסור לישראל מחשש חימוץ הכל בכלל לשון חמץ תדע לך שכן הוא דהרי פשוט דתערובות חמץ צריך ביטול דהרי בש"ע פסק דעובר עליו בבל יראה ובנוסח ביטול המפורסם ובש"ע לא נזכר אלא חמירא וחמיעא שהוא חמץ ושאור ולא נזכר ביטול לתערובות אלא ע"כ בכלל סתם חמץ הוה תערובות וא"כ כשם שהוא בכלל הפקר וביטול הה"נ הוא בכלל מכירה בשטר ואם כן הי' נוסח השטר פשוט שנמכר החביות ולא שינה שליח משליחותו והכל נמכר ואין כאן בית מיחוש כלל לא משו' חביות זה ולא משום שאר חמץ שלו.
אבל אם השליח המוכר יודע שאינו כן אין להמציא אפי' סניף להיתר דעת הרמב"ן והר"ן דהמפקיד חמצו אצל גוי וקבל עליו אחריות שוב אין כאן ב"י דאוריי' דהכא לא מבעי' דלא קבל אחריות ופשיטא דאין לסמוך על דברי יחיד אחרון שאגת ארי' להתיר אפי' בלא קבל אחריות אלא אפי' בקבל אחריות נמי כפי שאמר לי בנו של בעל החמץ שמרתפו של גוי שכור לו לאביו והניח במרתפו ששכר לו את חביו' יי"ש שלו ומה לו עם הגוי כי המרתף הזה הוא ביתו וגבולו של ישראל ואפילו קבל הגוי אחריות הו"ל כמקבל אחריו' חמצו של ישראל בביתו של ישראל ולית דין ולית דיין ואין כאן אפילו סניף:
אך נ"ל אע"פי שכתב מעלתו שאין ביי"ש של שוועשבען ס' נגד היי"ש של תבואה נ"ל דאין זה ברור כ"כ דהא היי"ש של תבואה עצמו אינו כולו זיעה של חמץ שהרי גם מים מעורבים עמו אלא שמ"מ הוא כעקרו של חמץ מפני שיש בו כזית בכדא"פ כמ"ש הרא"ש בשכר שלנו ה"נ ביי"ש אבל אמת הוא שיש בו מים גם כן וקודם פסח אינו נעשה נבלה כמ"ש מג"א סי תמ"ז גבי זיתים נמצא אפילו אין בשווועשבין ששים נגד היי"ש של תבואה אבל אפשר יש בו ס' נגד החמץ שביי"ש של תבוא' ונ"ל פשוט לסמוך אקפילא המבין אם נרגש טעם יי"ש של תבואה בתוך היי"ש של שוועשבין ואם אינו טועם בו נ"ל לסמוך עליו אפילו על גוי מסל"ת ואומן המבין ואפילו ע"י ישראל במגמע ופולט עיי' ט"ז ר"ס צ"ח ובדרבנן כי האי שאפילו לא ביטל אינו אלא קנסא דר"ש קנסא קניס והשתא שכבר ביטל ואינו אלא משום חשש הערמה א"כ יש לסמוך בלי פקפוק אטעימה ואם אין בו טעם יש להתיר להדי':
אמנם אם יטעום בו טעם חמץ צע"ג להתיר דהכ"מ בשם הרמ"ך כ' דאפילו לרמב"ם דס"ל טע"כע לאו דאורייתא מ"מ בל יראה עובר עליו שהוא מצורף ממילא ומביאו מג"א רס"י תמ"ב ואין כן דעת הה"מ דס"ל כיון דלרמב"ם הטעם אינו כעיקר האיסור א"כ איננו חמץ ולא שייך בל יראה:
אמנם סברת הרמ"ך כיון דהאיסור ניכר ע"י הטעם הרי כאן חמץ לפנינו ונהי באכילה לא נאסר דחצי שיעור אינו אסור אלא משום דחזי לאיצטרופי והאי דמעורב ביותר מכדי א"פ א"א לבוא לידי שיעור לעולם בהאי תערובות אע"ג דמ"מ חזי לאיצטרופי עם פחות מכזית חמץ בעין מ"מ כיון דבהאי תערובות לא שייך צירוף לעולם משו"ה הטעם אינו כעיקר לענין איסור אכילה אבל לענין בל יראה הרי כזית לפנינו בכל זה ועובר עליו ב"י דאורייתא וה"ה דפליג היינו או דס"ל דטע"כע לאו דאורייתא אינו מטעם הנ"ל אלא הרי הוא כעבר ובטל אע"פ שטעמו ניכר וא"כ אין שמו חמץ ואפי' לענין ב"י או ס"ל טעמא דהחמירו בבל יראה משום דלמא אתי למיכל מיני' וכמ"ש הר"ן טעם זה ריש מס' פסחים וכיון דטע"כע לאו דאורייתא לא שייך ב"י זהו סברת הה"מ וע"כ לא פליגו אלא למ"ד טעכ"ע לאו דאוריי' אבל למ"ד טע"כ דאוריי' נהי דלאו ליכא עשה מיהו איכא וא"כ שם חמץ עליו בוודאי סברת הכ"מ אמת וגם הה"מ מודה ומ"ש חק יעקב דליכא ב"י בתערובת חמץ אא"כ נתערב ממשו ולא טעמו רצונו לומר לאפוקי טעם שנבלע בכלי אבל שכר שנתערב בדבש זהו נקרא ממשו לענין זה ועיי' לשון מג"א סי' תמ"ז סק"ז ה"נ כוונת הח"י אבל כל שיש בו ממשות כגון בנידון שלפנינו אין ספק דהוה תערובות חמץ דעובר עליו ב"י דאוריי' לדעת הש"ע:
ומ"מ הואיל והוא הפ"מ נ"ל לדון להקל שהרי ביטל והפקיר כדין תורה ורק חיישי' לערמה והכא שעשה שליח למכור וסבור הי' שכל חמץ שיש לו נמכר ורק כל הנשאר ברשותו ע"י שום סבה יהיה הפקר ובטל א"כ למה לו להערים ולשקר כיון שלדעתו חביות זה נמכר ואם שלוחו עיוות איהו מה הו"ל למיעבד ועיי' בתשו' שבסוף ספר מנחת יעקב וגם בנב"י קמא ותנינא נמצאו קולות כאלו ולבעל העיטור דמייתי בטור ס"ל בלא"ה דחמץ שעבר עליו הפסח לא קנסו אלא באכילה ולא בהנאה ועיי' ב"י ונהי דלא קיי"ל כוותי' מ"מ נ"ל בהפ"מ ונידון כנ"ל נהי דישראל לא ישתה ממנו אלא ימכור החביות כמו שהוא לנכרי אושפיזא במקום שלא ישראלי' שכיחי' לשתות בביתו ודמי שווי החמץ שבתוכו יתן לקופת צדקה של רבים באופן שהוא לא יהנה ממנו וגם לא יהיה לו טובת הנאה מהעני המקבל אלא יתננו לקופת הצדקה דרבים וה' הטוב יכפר בעדו כנלע"ד הכ"ד פ"ב נגהי ליום ב' ב' דר"ח מרחשוון תקצ"ח לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ: