שו"ת חתם סופר/אורח חיים/סימן קז
ראיתי להעתיק לו לשון מהרי"ל בתשובה סי' רי"ד והא דראבי"ה ליתלי' ראי' דצמר גמלים מצי למימר הוי זמן איסורא אבל נ"ל עיקר משום דמחלק בין מידי דאכילה לשאר איסורי' דהתם אין עליו אלא שם צמר גמלים ותו אין חוזר וניעור למקרי צמר כבשים אבל הכא סוף סוף טעמא דחמץ קטעים כמ"ש הרר פרץ אגרן שצמח וכו' וספר התרומה גופי' מצריך מין בשאינו מינו ביבש ס' משום דיהיב טעמ' כשיתבשל אלמא בתר סופו אזלי' לענין אכיל' כדפי' וזה ימים רבי' הוקשה לי על ראבי"ה דתלי טעמ' בדהיתר בהיתר לא בטיל אמאי לא יתבטל כשיגיע שש ואי נימא דאית לי' לראבי"ה דאפי' בשש הוה במשהו א"כ הני דקיימי כוותי' כמ"ש באגודה דנהגו לאסור בשר יבש וכל הני אטו יאסרו חיטה בע"פ הא כל אפי' שוין ומנהג להתיר וקצת נ"ל לחלק דאין חוזר וניער להקל ולהבטל כיון שאינו בעין אבל כשנמצא בעין בע"פ בטל טעמא עכ"ל מהרי"ל שם ודבריו קצרים ע"כ אפרש דבריו תחלה ואח"כ אכתב מה שיש לפלפל ע"ז בעז"ה:
הגהו' מיימוני פרק א' מה' חמץ ומצה אות וי"ו ובמרדכי פ' כל שעה סי' תקע"ד בשם ס' התרומה כ' דאין חוזר וניער ניליף ממתני' דכלאים פ"ט משנה א' צמר גמלים ורחלי' שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר ר"ל לערבו עם פשתן אע"ג דכלאים במשהו ר"ל אם נתערב חוט פשתן בהרבה צמר אוסר אפ"ה כיון שכבר נתבטל בצמר גמלים אינו חוזר וניער אם מערבו עם פשתן אחר כך הה"נ בחמץ עכ"ד ס' התרומה שבמרדכי והנראה מדברי מהרי"ל שהראבי"ה ס"ל חוזר וניעור בחמץ וטעמי' דלא קיי"ל ביטול אלא איסור בהיתר ולא היתר בהיתר וסברא זו יתבאר לפנים אי"ה והשתא כיון דקודם פסח הוא היתר בהיתר אין הבטול מועיל כלום ובפסח שנעשה איסור אז הוא במשהו משום כן ס"ל חוזר וניעור ורוצה לומר שלא נתבטל עדיין כן נראה ממהרי"ל שכ"כ הראבי"ה אבל כעת לא מצאתי מקומו איה:
וע"ז כ' מהרי"ל מה יענה ראבי"ה מהא דצמר גמלים דהוה נמי היתר בהיתר ומתבטל ואינו חוזר וניער ותי' ב' תירוצי' א' דהתם עכ"פ הוה זמן איסורי' של צמר רחלים ומשו"ה ה"ל כמו איסור בהיתר משא"כ חמץ קודם זמן אסורו דה"ל היתר גמור עוד תי' התם כיון שכבר נתבטל שמו של צמר רחלים ברוב גמלים תו אינו מקבל שם שעטנז ע"י ערוב פשתן משא"כ הכא כיון דעכ"פ גם בפסח מרגיש טעם חמץ רוצה לומר טעם משהו מיהא איכא אחר ששים וכיון שבפסח אוסר משהו הרי הוא חוזר לאיסורי' וכ' מהרי"ל שהבע"הת עצמו דמביא ראי' מצמר גמלים דלא חוזר וניעור הוא בעצמו ע"כ ס"ל הך סברא דבתר סופו אזלי' גבי יבש ביבש מין בשא"מ דבעי ששים משום שסופו ליתן טעם לכשיתבשל א"כ ה"נ כיון שסופו להרגיש טעם משהו בפסח יש לאסרו וחזר וכ' שקשה על הראבי"ה שכל טעמו משום שקודם פסח הוא היתר בהיתר ולא מיתבטל הא כשיגיע שעה ששית שאז נאסר מן התורה וסגי בס' וה"ל איסור בהיתר ה"ל לבטל ולא נימא חוזר וניער ותי' כיון שהחמץ כבר הוא מעורב מאז בשעה שלא הי' ראוי להתבטל לא נימא עתה שיחזור וניעור בשעה ששית ויתבטל דלא אמרי' חוזר וניער לקולא אבל אה"נ דבר המתערב עתה בשעה ששית אינו חוזר וניער דה"ל איסור שנתבטל בהיתר דמתבטל ואינו חוזר וניעור ע"כ פי' דברי תשו' מהרי"ל ומיושב בדבריו ג"כ דלא הוי דשיל"מ להרי"ף כפת שאפאו עם הצלי משום דהתם טעם הריח נרגש:
ועתה אשמר לעיין בכל דבריו בעזה"י הא דכלאי' במשהו ר"ל חוט א' של פשתן אוסר בשל צמר משמע מלשון תוס' דע"ז ס"ה ע"ב ובנדה ס"א ע"ב וברא"ש שם וברע"ב ריש מס' שקלי' ובש"ך י"ד רסי' רצ"ט משום דהיתר והיתר שתערובתם גורם איסור לא יתבטל ומשמע דמסברא קאמרי כיון דהתערובת גורם איסור א"א שיחזור ויגרום היתר וא"כ א"ש דצמר גמלי' מבטל לצמר רחלים אע"ג דהיתר והיתר הוא כיון דאין האיסור מחמ' התערובו' וסברא זו דחוקה קצת ומנ"ל להמציא כן אבל הנראה לדעת הראבי"ה זצ"ל דהיתר בהיתר לא בטיל מטעס מ"במ ועפ"י סברת הר"ן דנדרי' נ"ב ע"א באריכות גבי דבר שיש לו מתירין ע"ש וז"ל שאין ראוי לילך אחר דמיונן בעצם אלא אחר חילוקן באיסור והיתר אלא היינו טעמא דדם הפר והשעיר משום דכיון ששניהן עולין כלומר שכשרים לזריקה אין מבטלין זא"ז דכי היכי דאזיל ר"י אחר דמיון אזלו רבנן אחר דמיון ההיתר ולפיכך כל שחלוקי' באיסור והיתר אפי' במב"מ בטיל דה"ל כמין שאינו מינו וכו' וכ' עוד שם הלכך דבר שהוא ניתר עכשיו כמים ומלח (ביצה ל"ח) ראוי יותר שלא יתבטל לגבי עיסה אע"ג דהוה מין שאינו מינו ממה שראוי שלא יתבטל דבר שהוא אסור עכשיו ועתיד להיו' ניתר אח"ז לגבי מב"מ ומש"ה נהי דמסקי' דדבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטל מפני שהוא אסור עכשיו אינן בטלין לגבי עיסה אעפ"י שהוא אינו מינו ע"כ העתק קצת מלשון הר"ן וכן היא סברת הראבי"ה בכלאי' דה"ל מין במינו ממש ולא מתבטל ולק"מ מצמר גמלים וצמר רחלי' דלא הוה מ"במ היתר בהיתר דהרי צמר גמלי' מותר עם כל דבר משא"כ צמר רחלי' וה"ל אינו מינו ובטל וס"ל לראבי"ה דחמץ קודם זמן איסורו ה"ל נמי היתר גמור ומב"מ עם התערו' ולא בטל וא"כ לפ"ז תלי' זה אי' אמרי' חמץ שמו עליו ולפי מה דקיי"ל דחמץ שמו עליו כמ"ש רשב"א בתה"א בית ד' שער ד' קכ"ג ע"ב והביא מג"א לשונו בקצור בסי' תמ"ז סקכ"ד ע"ש א"כ גם חמץ קודם זמן אסורו בטל ואינו חוזר וניער וצ"ע קצת דה"ה מביא בשם הרשב"א דס"ל חוזר וניער גם דברי הרשב"א בעצמו נ"ל כסותרי' במ"ש באותו דף קכ"ו ע"ב להוכיח דקדרה שבשל בה בשר אסור לבשל בה חלב אפי' אינו בן יומו אע"ג דהתירא בלע דאל"כ קדירות בפסח אמאי ישברו הא חמץ נמי התירא בלע ומביאו הטור וב"י בי"ד רסי' קכ"ב ושם בחי' הארכתי בישוב זה:
והנה בלבוש כ' הטעם דחוט כלאים לא בטיל משום דיבש אינו מתערב והש"ך בי"ד רס"י רצ"ט צווח כי כרוכי' הא קיי"ל יבש ביבש נמי מתבטל ועוד כעורה זו שכ' תוס' והרא"ש משום דהיתר והיתר לא בטיל ולדידי ק' עוד שנעלם ממנו ש"ס ערוך סוף מס' תמורה גבי שער נזיר דמוקי לי' בצפרתא דוקא ואל"ה בטיל אע"ג דהוה ממש דומי' דחוט כלאים גם האי דצמר גמלי קשי' לי' להלבוש גם בעיקרא דהך דהיתר בהיתר לא בטיל קשי' לי' טובא הא עציץ נקוב בכרם אם לא הוסיף מאתים מותר והיינו משום דהיניקה שהיא בפחו' ממאתים מתבטיל וכ"כ רמב"ן ריש מס' ב"ב להדי' גבי מחיצת הכרם ע"ש והרי קמן דהיתר בהיתר בטיל והי' נ"ל ליישב בעזה"י בחדא מחתא גם קו' התי"ט ריש שקלים דנילף מבב"ח דהיתר בהיתר בטיל כמ"ש תוס' הנ"ל דדרך בשול דוקא אסרה תורה ולפע"ד לומר דודאי מגז"ה דאחרי רבים להטות לא מחלקי' בין לח בלח המתפשט היטב ליבש ביבש אמנם היתר בהיתר שאינו בכלל זה יהי' מאיזה טעם שיהי' רצוני לומר או מטעם שכ' התוס' שהתערובות גורם איסור או מטעמ' הנ"ל דה"ל מב"מ מ"מ איננו בכלל אחרי רבים להטות שיבטל ברוב ורק חזר וגלה רחמנא בב"ח דאפילו בכה"ג בטל וילפי' מני' באמת כק' התי"ט אלא מ"מ לא ילפי' מני' אלא כיוצא בו דהיינו לח בלח דמתפשט יפה ומשו"ה המעביר עציץ נקוב כל שלא הוסיף במאתים בטיל דה"ל לח בלח וילפי' מב"בח משא"כ בגד שאבד בו כלאים דה"ל יבש ביבש ליכא למילף מב"בח ומש"ה לא בטיל נמצא דהתוס' והלבוש שניהם לדבר א' נתכוונו ותרווי' צריכי' וק"ל:
ולפ"ז הי' מקום למ"ש תה"ד וכ' רמ"א דנהגי' בלח בלח שאינו חוזר וניער משא"כ ביבש ביבש ולהנ"ל אתי' מנהגא אפי' לראבי"ה דס"ל חוזר וניעור מטעם דחמץ קודם הפסח היתר בהיתר הוא ולא מתבטל ולפמ"ש היתר בהיתר מתבטל בלח דילפי' מב"בח ועפר"ח ולפמ"ש א"ש לדינא נכון:
אמנם שבתי וראיתי דזה ליתא דלהראבי"ה שהטעם דהיתר בהיתר משום מב"מ בלא"ה א"א למילף מבב"ח להתיר לח בלח דאדרבא נילף מדם הפר ושעיר שלא יתבטל אפי' לח בלח וע"כ לא הקשה התי"ט כן אלא למ"ש תוס' דלא משום מב"מ אתאינן עלה אלא משום דהתערובות גורם איסור א"א שיגרום היתר ועל זה יפה הקשה התי"ט ויפה כתבתי והעליתי מזור לדברי הלבוש אבל להראבי"ה דמשום מב"מ אתאינן עלה ליתא להנ"ל:
ועוד בלאה"נ נ"ל דליכא למילף חמץ מב"בח דחדוש הוא בשלמא כלאי' שפיר ילפי' מני' דהך חדוש דהאי לחודא שרי ובהדדי אסר איתא נמי בכלאים והך דאי תרי לי' כולי' יומא בחלבא שרי בשל לי' אסור וכמ"ש באמת תי"ט ריש מס' שקלים שם נ"ל דזה אינו ענין לענין כלאי' מה שייך כבישה ובשול בהא אדרבא בכלאי' נמי נימא אי יונק זה מזה ע"י כבישה ובשול שרי וע"י זריעה אסירה לכן שפיר ילפי' מב"בח משא"כ חמץ ושארי איסורי' ליכא למילף מב"בח בזה לכן ליתא להנ"ל:
ומ"ש מהרי"ל תי' ב' דחמץ בטעמא תלי' והרי נרגש במשהו מיהת משא"כ כלאים ראיתי בס' חמד משה הביא תי' זה וכ' שהרי גם כלאים בחמום תלי' מלתא והבל הבי' גם הוא במחילת כבודו וכי נרגש טעם חמום חוט הצמר או הפשתן משא"כ הכא נרגש טעמו של חמץ בכל שהוא מיהת ופשוט הוא ועיי' מ"ש בס' אבן עוזר סס"י תמ"ז:
ומ"ש עוד מהרי"ל דהמתערב בע"פ איננו חוזר וניעור דכבר נתבטל איסור בהיתר משא"כ המתערב קודם פסח דה"ל היתר בהיתר לפ"ז מ"ש מג"א סק"י דמ"ש בס"ב דבע"פ בטל בס' צריך לאוכלו קודם פסח עכ"ל אינו מוכרח דנתבטל בע"פ אינו חוזר וניעור:
ולפ"ז י"ל מ"ש בתשו' הרא"ש המובא בטור סי' זה דהגבינות לא נאסרו משום שלא היו חמין ומשמע מלשון הטור שהביאו כחולק על הרי"ץ גיאות שאוסר הגבינות ומבואר מה"ה ספ"ד מה' חמץ ומצה דטעמא של הרי"ץ גיאות משום דס"ל חוזר וניעור ע"ש וכן נרשם בבאר הגולה וצ"ל דמיירי באופן שהי' ששים נגד הבלוע שבכלי ואפ"ה אוסרים משום דחוזר וניער והרא"ש לא פליג אלא משום שאינו חם הא לאו הכי מודה דחוזר וניער וזה סותר למ"ש הרא"ש בפסקיו פ' כל שעה דחמץ אחר שש בטל בס' ומותר אפי' בפסח ומביאו הרב"י ריש סי' זה ולפי הנ"ל א"ש דבפ' כל שעה מיירי אחר שש ה"ל איסור שאינו חוזר וניער ובגבינה מיירי בכל השנה דה"ל היתר בהיתר וא"כ נ"ל מ"ש הטור רס"י זה דאינו חוזר וניער היינו אשעה ששית דלעיל מני' קאי אבל חמץ באמצע השנה אה"נ דחוזר וניער כי היכי דלא יחלוק אאביו הרא"ש ומיושב בזה מה דלעיל סי' תמ"ב סתם הטור כרמב"ם דטריאקה אסור אע"פ שאין בו חמץ אלא משהו עיי' לעיל סי' תמ"ב סעי' ד' ובסי' זה פסק דלא חוזר וניעור ולפי הנ"ל א"ש דהכא מיירי בע"פ דוקא אמנם נ"ל דוחק מאוד לפרש לשון הטור בסי' זה אע"פ אחר חצות גם ממה דמייתי עלי' מרש"י ובעל העיטור נמי משמע דבסתמא אמרי וגם עיינתי בגוף תשו' הרא"ש כלל כ"ד סי' ז' בתר דמייתי הך דגבינה למה מייתי דדבש מותר דאף אם נתערב בו דבר כבר נתבטל קודם פסח הרי להדי' דלא ס"ל כלל חוזר וניער ויש להתישב לדינא בכל זה: