שו"ת חתם סופר/אורח חיים/סימן פג

העתק השאלה

אקוה לשלום רבנו הגדול הרב הגאון המפורסם מו"ה משה נ"י ולשלום הישיבה הברורה בהשקט ובטח בשובה ונחת אמן:

יקר ונכבד יום באתי בחצרות הדרתו וטעמתי מצוף דבש נועם אמרתו והיא לי לזכרון אשר הבטיחני להיותו נדרש לי בכל קראי אליו והנה העת והעונה אשר נשאלתי א' מתושבי קהלתינו ספרדי אשר זה שנתים הלך לעולמו הניח בן אחריו שהוא לעת הזאת בן ז' שנים והנער בכל מעשיו כמתעתע מדבר ואך קול דברים ובעצמו א"י מהו מדבר שומע בעת מדברי' אליו ואינו יודע תכלית שום כוונה מיוחדת על בורי' ממה שדברו אליו אינו לא חרש ולא אלם אף לא פקח כל מעשיו רמיזותיו קריצותיו תנועותיו מוכיחין מעידין ומגידין אשר הוא שוטה ודעתו קלישתא מאוד ואחרי אשר אבי הנער הלזה הניח עזבון גדול וסך עצום ואין יורש אחר זולת השוטה הזה הנה קרובי הנער אספו הרופאים המומחים מנוסים ומוחזקים שבעיר הזאת לדעת מה יהי' משפט הנער וכדת מה לעשות למצוא מזור ותרופה לתחלואי גופו ונפשו והרופאים כלם פה א' כי יש בו מעט דעת ודעתו קלישתא ואין רפואה אחרת למכתו אם לא בעיר וויען או בעיר וואצין סמוך לפעסט אשר שמה הוקם בית חנוך מורים מחנכי' מלמדים לאלה דעת ומזמה ואם יבוא שמה בודאי בלי שום ספק יעלה מעלה אחר מעלה בדעת ואף כי לא יהי' חריף כשארי בני אדם עכ"פ יגיע למעלה להיות בעל אנושי לישא וליתן לכלכל דבריו במשפט לטרוף טרף לו וזהו מקום השאלה כי אחרי אשר ינתן שמה אף כי אי אפשר לשלוח לו ולהכין לו די מחיתו בכשרות אף לא יניחו להוביל לו שמה דבר ממקום אחר והוא צריך להיות בחברה ואגודות כל הנמצאים שמה ואף במאכלן ומשקן אם רשאי' למוסרו שמה כיון שבודאי יאכל נבילה וכל טרפה או לא:

תשובה

שלום רב לי"נ הרב המא"הג מעוז ומגדול חרוץ בעל פיפיות בנוי לתלפיות מלתעות כפירים ושיני אריות עיניו כיוני הגאיות צופות ומביטות אלפי תוריות ה"ה המופלא ומופלג מו"ה הירש נ"י אבדק"ק טו"ו יע"א:

אמרותיו הנעימים הנאמר עם הספר עלי כתיב ביום כ"ד למב"י הגיעני זה י' ימים יש לתמוה על איחור הדואר כ"כ ואמינא אנא כיון דאידחי מסתמא כבר נעשה מעשה לא מהרתי להשיב ואחר עד עתה להשיב מפני כבוד תורתו:

ע"ד יתום קטן עתיר נכסי' בר שטי וקרוביו בקשו לו מנוח אשר ייטיב לו בע"הז למוסרו בבית חנוך חרשים ושוטים ללמדם דעת ותבונות יודיעום אך הוא מסור בידי בעלי דת אחר אשר לא מבני עמינו וא"א להמציא לו שם מאכליו ומשקיו ויתר צרכיו ע"פי דת"הק והוא עתה כבן ז' שנים ונשאל מאת פר"מ נ"י אם רשאי למסרו בידיהם לרפאותו להביאו לכלל דעת ופר"מ חשף זרוע עזו בכח דהיתרא והראה פנים לכל צדדי קולא ובקש ממני לחות דעתי הקלושה גם אני ולעשות רצונו חפצתי גם כי אינני כדי להכריע:

ואומר אם הוא שוטה כמ"ש והאריך כר"מ דמובן מדבריו שאם יגדל כך בשטותו לא אתי' לכלל מצות לעולם כי שוטה כזה פטור מכל המצות ועי"ז שאנו מכניסי' אותו לבית החנוך הנ"ל נביאהו לכלל דעת ויתחייב וישמור מצות ה' ותורותיו הי' נ' לכאורה בפשטות להתיר אע"ג שפר"מ נ"י כ' בסוף דבריו וז"ל אבל להקל בתינוק זה שהוא כשוטה יותר מבשאר קטן אינו נראה לכאורה וכו' עכ"ל פר"מ ויפה כ' מצד זה דניקל הואיל ונצרף לו שטות עם קטנותו יהי' מותר למיספי' לי' איסורא בידים טפי מקטן דעלמא זה אינו נראה בודאי כל שאנו מוזהרים על קטני בני ישראל אנו מוזהרים נמי על חש"ו דקרא דלא תאכלום להזהיר המצווים על שאינם מצווים יהי' קטן או שוטה האמנם בתה"ד בפסקים וכתבי' סי' ס"ב כ' וז"ל והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספי לי' בידים נ"ל הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות וכשיגדיל יבקש למודו עכ"ל משמע דבשוטה דלא אתי לכלל דעת מותר ליספי' לי' בידים מ"מ זה אינו עקר דלא דרשי' טעמיה דקרא וכדמוכח להדי' בפ' חרש דבעי למיפשט קטן אוכל נבילות ב"ד מצווי' להפרישו מחרש וחרשת וקשה הא אינהו לא אתי' לכלל דעת לעולם ואפי' אי ב"ר מצווי' להפרישו תיקשי ודוחק לומר דהומ"ל ולטעמיך אע"כ אין חלוק וצ"ע שם בגמ' מה צריך לשנוי' משום איסור דידי' ודידה תיפוק לי' דה"ל ספי איסור בידים ומשום חרשת גופי' אסור דלא ליספי לי' בידים וקצת הי' נראה מזה סייעתא לפסקי מהרא"י הנ"ל ולומר דודאי אי ב"ד מצווי' להפרישו מ"הת ע"כ גז"ה הוא בין בחרש שוטה בין בקטן דל"ש טעמא שלא ירגילו לאיסורי דהא אין אנו מרגילי' אותו ומש"ה בעי למיפשט דב"ד מצווי' להפרישו אבל לא הו"מ למידחי משום דספי' לי' בידים ולעולם אין מצווי' להפרישו דא"כ יהי' הטעם משום שאנו מרגילי' אותו לאיסורי' כמהרי"א וזה ל"ש בחרש וצריך לשנוי משום איסורי' דידי' דפקח עצמו מיהו כל דברי הש"ס נפלאו ממני מה עלה ע"ד המקשן מעיקרא להקשות משום שא' מהן פטור מכל המצות נישבוק לאידך למיעבד איסורא ודקארי לי' מאי קארי לי' וראיתי בר' ירוחם נתיב א' סוף חלק א' וז"ל ודוקא דלא שייך בר חיובא באיסור הקטן אבל אי שייך בר חיובא באיסור הקטן מצווי' עליו להפרישו עכ"ל ולכאו' דבריו תמוהי' מה צורך להפריש הקטן תיפוק לי' שב"ד מצווי' להפרישו הבר חיובא ונלענ"ד דדברי' אלו יצאו לו מס"פ חרש הנ"ל שכופי' החרש לגרש הפקחית אע"ג דאיהו לאו בר חיובא ולא מקפיד על לפני עור ולא בר ספי' הוא ואפ"ה כופי' אותו להוצי' להציל האשה מאיסור דאוריי' ובכה"ג מיירי רי"ו שם ג"כ וא"ש דהמקשן לא הוי ס"ל דנכיף החרש משום איסורא דפקחית אי לאו דב"ד מצווי' להפרישו ומחדש לי' התרצן משום איסורא דאורייתא דידה ואע"ג דבכ"ז אכתי לא נתיישב קושי' שניי' דהש"ס דשני אחי' פקחים וכו' ומסיק משום איסורא דידי' דהפקח לא יתיישב להנ"ל דהא אשה מתגרשת בע"כ ופשיטא שהוא מחוייב לגרשה בע"כ ולא לבא עלי' באיסור מ"מ י"ל איידי דרישא נקיט נמי שקלא וטרי' דסיפא ומ"מ נראה דאין חלוק בין חרש ושוטה לקטן דלא למיספא לי' בידים:

וייעיי' ס"פ מי שהחשיך קנ"ג ע"ב פליגי לישנא איכא דאמרי לחרש א"ד לקטן ע"ש ויראה דבהא פליגי דודאי אי סברת מהרי"א אמת דטעמא משום שלא ירגילהו באיסורים וא"כ נהי הכא מיירי שנותנו עליו כשהוא מהלך או מיירי בע"ש סמוך לחשיכה וכמ"ש המג"א סי' רס"ו סק"ח ויבואר לקמן בעז"הי מ"מ כיון דאלו עביד כן בשבת ואינו נוטלו כשהוא עומד הוי איסור דאוריי' למיספי לקטן בידי' להרגילו לאיסור א"כ השתא נמי סמוך לחשיכה לחרש יהבי' לי' דלית בי' שרש דאורייתא משא"כ אידך לישנא לית לי' טעמא דמהרא"י ובין חרש ובין קטן אית בי' שרש דאוריי' א"כ לקטן עדיף דלא מיחלף בגדול וכיון דאיפלגו לישני בהכי ולמיספי להו בידים הוי איסור דאוריי' לחומרא עבדינן ואסור למיספי איסור לשוטה וחרש ואע"ג דכי איתשילי הנך לישני בדרבנן אישתילי בסמוך לחשיכה ונותנו עליו כשהוא מהלך ומש"ה פסקו פוסקים להקל להי מינייהו שירצה יתן כמבואר בש"ע הנ"ל מ"מ מאי דנפקא מיני' בדאורייתא למיספי איסור דאוריי' לשוטה בידים נראה דאסור וכדברי מעלתו:

שוב מצאתי כן להדי' ברש"בא גיטין נ"ה ע"ב דפירש"י קטנה אוכלת בתרומה דרבנן וכ' ריב"א שפי' כן משום דמשמע לי' לרש"י דאפי' להאכילה בידים שרי' ע"כ פי' בתרומה דרבנן והק' על זה א"כ מ"פ ש"ס חרש בחרשת ליכול קטן אוכל נבילות הוא הא אסור למיכלי' בידים מלא תאכלום ע"ש הרי מבואר להדי' דלא כמשמע מפסקי מהרי"א הנ"ל וכן יש ללמוד מן רש"י שם ד"ה אי שרית וכו' ע"ש:

ואין להקשות אהרשב"א הנ"ל דס"ל בדעת רש"י דאיסור דרבנן שרי למיספי בידים מהא דפירש"י בשבת ספר"ע דאיסוד בל תשקצו דרבנן נמי אסור למיספי' בידים וכמו שנתעורר משנה למלך סוף ה' מ"א ע"ש י"ל דהא ס"פ חרש עביד צריכותא דאי הוי כתב שרצים ה"א משום דשעורו במשהו וא"כ לר"ש דבכ"הת למלקות במשהו וליכא צריכותא ואייתר קרא דדם וכהנים וע"כ לר"ש למיסר למיספי' לי' בידים לא איצטרך דנילף משרצי' וע"כ שיהי' ב"ד מצווי' להפרישו ונילף כל התורה מבינייהו ונהי דאנן קיי"ל אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ לר"ש ע"כ ב"ד מצווי' להפרישו וממילא לר"ש לא מספי' איסור בידים והתם ספר"ע קאי לרבנן דר"י דהוא ר"ש כפירש"י שם דצ"ד ע"א ד"ה אתי' וכו' מש"ה איסור בל תשקצו לא ספינן לי' בידים ואין כאן סתירה לדברי הרשב"א דגיטין בדעת רש"י:

נחזור לעניננו דנ"ל אם הוא שוטה כ"כ שיהי' פטור מכל מצות נהי דמ"מ אסור למיספי לי' איסור בידים ואפי' נניח דהמסירה לבית החנוך הוי כמיספי איסור בידים מ"מ שרי כדי להוציאו משטיותו ולהכניסו לדת יהדות ומוטב שיחלל תורה זמן מה כדי שישמור מצות הרבה דומה קצת להולך במדבר וא"י מתי שבת שאסור לו לעשות יותר מכדי פקוח נפש משום ס' שבת ומ"מ הולך כמה שירצה אפי' למ"ד תחומי' דאורייתא ע' תוס' מס' שבת ס"ט ע"ב ד"ה עושה וכו' דאל"ה לא יגיע לעולם ליישוב ע"ש ודוקא ביום שמקדש בו תלי' אי תחומי' דאוריי' או לא אבל בשארי ימי' מותר אפי' למ"ד תחומי' דאוריי' ע' מג"א סשמ"ד סק"ב וסק"ג וה"נ אי לא יאכל עתה דברים האסורי' לא יבוא לעולם לידי חיוב דאורייתא:

ומיהו ראי' גמורה אין כאן דהתם גברא בר חיובא הוא ויחלל שבתות הרבה במדבר אבל הכא למה נאכילהו איסורא כדי שיבוא לידי חיוב הא רחמנא פטרי' ובמג"א סי' ש"מ ס"ק כ"ט מסופק בקטן שרוצים לאנסו לדת ע"ש ועתה אין ב"ד מצוי' להפרישו ולכשיגדל ויטמע ביניהם הוי אונס ורחמנא פטרי' ואין לחלל שבת עליו או דלמא מידי דהוי אפקוח נפש שמחללין עליו שבת אע"ג דעכשיו אינו במצות וכשימות ה"ה חפשי ממצות ולא יבוא לכלל גדלות אפ"ה מחללי' ה"נ דכוותי' והניחו בצ"ע ע"ש בתוס' ביאור משלי ועמ"ש תוס' יומא פ"ה ע"א ד"ה ולפקח וכו' שלא יכול לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל עכ"ל ואינו מובן דמאי בעי הכא דוקא ולא בריש הסוגי' והנל"עד דהא לכאורה הטעם דמחללי' שבת היינו שישמור שבתות הרבה כמ"ש מג"א הנ"ל וכדאי' להדי' שם דף פ"ה ע"ב ר"ש בן מנסי' וכו' והכא זה התינוק שנמצא בעיר שרובה נכרי' שמותר בנבילות וטריפות ואינו מצווה על השבתות ואפשר אסור לו לשבות כדין ב"נ ששבת דאזלי' ב"ר נכרים וא"כ איך נחלל שבת שישמור שבתות והוא לא ישמור אפי' שבת א' מש"ה כ' התוס' דאין הטעם כדי שישמור שבתות הרבה אלא משום נפש מישראל ואם קמי' שמי' גלי' שהוא מזרע ישראל אע"ג שאינו משמר שבת אינו מחללו כי כך דין תורתינו שנלך בתר רוב כמי שאוכל סתם בהמה והי' טריפה בסתר וקמי' שמי' גלי' שזה אכל טריפה אין בו עון אשר חטא כי מי שמצווה והזהיר על הטרפה הוא צוה לנו לסמוך על הרוב וה"נ השי"ת צוה למיזל בתר רוב ומותר לו לחלל שבת ואין זה חלול ומ"מ ישראל הוא ואין הקב"ה חפץ במיתתו אפי' על המעוט כנלע"ד פי' התוס' וא"כ לכאו' אין מקום לספיקו של המג"א דבפ"נ אין הטעם שישמור שבתות הרבה רק לקיים נפש א' מישראל אפי' לא ישמור וה"נ האי קטן שיטמע בקטנותו וכשיגדל יהי' אנוס ודינא הכי שאינו מחוייב למסור עצמו למיתה (אם לא משום ע"ז אם יהיה כך) וא"כ לעולם ישראל הוא ומ"מ בההיא דמג"א נ' להקל משום דתחלתו באונס וסופו יהיה ברצון ומצוה להצילו עתה אבל מ"מ בנדון שלפנינו הוי משמע דטוב שיניח אותו כך ולא נביא אותו לידי חיובי מצות לכאורה:

ומ"מ נ"ל דשאני הכא דלא הוא ולא אחרים עבדי איסורא עכשיו בשבילו מה"ת לא נעביד כל טצדקי להכשירו לתורה ולמ"ט ואע"ג דאנן עבדו איסורא זוטא במה שמאכילין איסור בידים והתורה אמרה לא תאכילום י"ל היינו כשאין לצורך מצוה אבל לצורך מצוה שרי וכ"כ תוס' פסחים פ"ח ע"א ד"ה שה לבית אבות וכו' והר"ן בנדרים ל"ו ע"א ד"ה שה לבית וכו' משמע כאכילת פסחו דאורייתא אלא מן התורה א"צ להמנות עליו וא"כ אין דברי תוס' מוכרחים וכן משמע לפי הגירסא שבמכילתא דמייתי הכ"מ פ"ה מק"פ ה' וי"ו וכן מוכח מדברי הר"י קורקוס שם ה' ז' מ"מ נלע"ד דע"כ לא פליג הר"ן אלא משום מצוות חינוך דהוי רק מצוה דדברי קבלה חנוך לנער עפ"י דרכו אבל מצוה גמורה מודה הר"ן מסברת התוס' דלא דמי לשרצים ודם דל"ש בהוא מצוה ודעת רש"י ר"ה דל"ג ע"א בהגיע לחנוך מתעסקי' עמו והיינו כתוס' פסחי' הנ"ל וכן דעת תוס' עירוכין ג' ריש ע"א ע"ש וכן נראה ומ"ש תוס' בר"ה שם דקטן מברך ב"המ משום חנוך אע"ג דעובר על לא תשא וכו' אך בד"ה תנ"ה שם הקשו איך נקל בהגיע לחנוך טפי מבלא הגיע לחנוך ולא ניחא להו לומר דמשום חנוך מצוה מותר למיספא ליה איסורא דהתו' לטעמי' ס"ל בנזיר וביומא לחלק בין עשה לל"ת דוקא בעשה שייך חנוך וא"כ ב"המז הוי עשה וחנוך דידי' דחי ל"ת דלא תשא דלא שייך ביה חנוך אבל חנוך דעשה דשופר מאי אולמי' מחנוך עשה דתשבות דשבת נמי עשה הוא כנלע"ד אע"ג דיש לפקפק למ"ש תה"ד סי' צ"ד הטעם דלא שייך חנוך אלא בעשה משום דצריך חנוך לזרזו ולא בשב וא"ת והכא שביתת שבת נמי שב וא"ת וה"ל כמו ל"ת מ"מ אין דבריו מוכרחי' מ"מ מכל הלין דבמקום מצוה שרי' למיספי' ליה ומכ"ש הכא להביאו לחיי עד לקיים כל התורה עכנ"ל בפשטות להתיר:

ברם דא צריכי' כשהוא מחוייב במצות ולא הגיע לכלל שוטה שדברו בו חכמים בכ"מ ואיננו אלא משום צרכי ע"הז ועסקיו וכדומה לכאו' אין ספק שאין להתיר שום איסור בשביל זה ומוטב שיהיה שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה א' לפני המקום ב"ה ומכ"ש שלא נעשה אנחנו איסורא זוטא בשבילו ואם זה מקרי ספי ליה בידים אסור לנו למספי בידים ומ"ש מעלתו גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת מכ"ש דגנאי גדול הוא וצדד לומר עפ"י דברי תוס' בשבועות העדות דבגנאי גדול אפי' אי' דאוריי' שרי לא נ"ל דאיהו ל"ל גנאי דאין בשת לשוטה ובני משפחתו משום גנאי דידהו שיהי' להם שוטה במשפחה וכי בשביל זה נתיר להם איסור' דאוריי' ישתקע הדבר ולא יאמר:

אך לפע"ד אין כאן ספי בידים וכ"כ להדי' הסמ"ג בשם רבינו ברוך והביאו יש"ש ס"פ חרש בפשיטות דמותר לומר לנכרי לסוכו בחלב ולהאכילו דברים האסורים אלא שבנ"י הקשה שם אמאי דקאמר ש"ס יונק מנכרי' ומבהמה טמאה מה איסור יש ביונק מן הנכרי' ומשמע מזה כשי' ר"ח דאסור חלב של נכרי' וקשה ע"ז מש"ס דע"ז דנכרית מניקה בנה של ישראל והקשה הי"ש מאי קושי' הא למסקנא קיי"ל אין ב"ד מצווין להפרישו וא"כ לעולם אימא לך חלב של נכרית אסורה והא דשרי להניק מנכרית משום דאינו מצווה להפרישו אפי' ליכא סכנה והניח בתימא וא"כ לכאו' משמע מזה דס"ל לנמק"י דזה מקרי ספי בידים במה שמוסרו למינקת נכרי' והש"ס דמייתי מיונק מנכרית במכ"ש פריך דאפי' למיספי ליה בידים שרי מכ"ש דאינו מצווי' להפרישו ולמסקנא משום סכנה שרי אבל היכא דליכא סכנה לא וא"כ תקשי מש"ס ע"ז על ר"ח הנ"ל כנ"ל סברת נמק"י ומ"מ נ"ל דוקא להניק דמצווה להדי' להניקו אבל למסרו לגוי ויאכילהו וישקהו ואינו אומר לו להאכילו דברי' האסורים שרי לכ"ע וכ"כ להדי' חי' הרשב"א ביבמות דאפשר דמותר להעמידו אצל נבילה כדי שיטול ויאכל דומיא דעובדא דר' יצחק דאירכס ליה ונראה הא דכ' אפשר ולא החליט משום דאין מעובדא דר' פדת ראיה גמורה משום דאפשר דמייתי להו בלי איסורא כגון פחות פחות מד' אמות כמ"ש הוא עצמו ז"ל בהא דתני' לא יאמר לו הבא לי חותם או מפתח רבותא קמ"ל אפי' הבאה דאפשר פחות פחות מד' אמות מ"מ לא יאמר להדי' הבא לי ע"ש וא"כ אפשר דמש"ה הותר לידבר טלי' להתם ועוד הרי דקדקו טלי' וטלית' דאפשר שישאהו שנים וה"ל שנים שעשאו מלאכה ואין ראי' מכאן להעמידו אצל נבילה דמסתמא יאכל כשעור בכדי א"פ מש"ה כ' אפשר:

מ"ש עוד שם לפני זה דלמאן דלא גריס בנדה אלא וקיימא האי תירוצא דמפר לה ממ"נ וקשי' הרי כשמיפר לה הרי אומר לה טלי ואכלי טלי ושתי (ובשבת בלא"ה צ"ל הלשון טלי ואכלי) הנה תוס' לא חשו להך קושי' והקשו רק הא ר' יוחנן ספוקי מספקא ליה הנה צל"ע אפי' למסקנא דקיי"ל מן התורה אסור למיספי לי' איסור בידים דילפי' מבנייהו דהני תלתי מ"מ מנ"ל למילף נדרים מבנייהו הא נדר קיל מכל אסורי שבתורה כמבואר בסוגי' דר"פ אילו עוברין דיש היתר לאיסורו ואין איסורו איסור עולם וא"כ מנ"ל ע"כ נ"ל דס"ל דאי בכ"הת קטן אין ב"ד מצווין להפרישו נהי דלמיספי ליה בידים אסור מ"מ בנדרי' קיל ואפי' למיספי לי' בידים שרי' וכן הא דאמר שם לאותן המוזהרים עליו ופריך קטן אוכל נבילות הוא ולא משני דספי ליה בידים והא"ש דבנדר אפי' למספי לי' בידים שרי ומש"ה לא חשו תוס' לקושי' רשב"א רק הקשו הא ר' יוחנן מספקי ליה אי ב"ד מצווין להפרישו ואי בכ"הת מצווין אסור למספי' ליה בידים ואיך יפר לה ויאמר טלי ואכלי ומשנלע"ד ביישוב קושי' התוס' בפשיטות דהא בנזיר כ"ט ע"ב פליגי תנאי ומספקא להש"ס או דפליגי בהלכה היא בנזיר או במופלא סמוך לאיש דאורייתא:

והנה ר' יוחנן ס"ל מופלא סמוך לאיש דאורייתא וס"ל הלכה הי' בנזיר ומ"מ לא תיקשי אדר"י לימא כתנאי משום דלא איברר במאי פליגי והשתא הא דמספקא לי' לר"י אי קטן א"נ ב"ד מצוין להפרישו מהך ברייתא דמיפר לה קא מספקא ליה אי פליגי תנאי התם במופלא סמוך לאיש ואיכא מ"ד דלאו דאורייתא נהי דר' יוחנן בעצמו ס"ל כמ"ד דאוריי' מ"מ הך ברייתא אתי' כמ"ד לאו דאורייתא ואתי נשואין דרבנן ומפקא נדרא דרבנן ולעולם קטן א"נ מצוי' להפרישו ואמנם אי כ"ע מופלא סמוך לאיש דאורייתא ותנאי דנזיר פליגא במילתא אחריתי אי הלכה הי' בנזיר א"כ כיון דליכא שום תנא דסבר מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא ע"כ ברייתא דמיפר לה בעלה ס"ל אין ב"ד מצווי' להפרישו ומזה נולד ספקו של ר' יוחנן ושפיר משני מיפר לה ממ"נ וא"ש הך גרסא דל"ג אלא:

ומ"שהק מעלתו למה לנו להפר כלל כיון דאין ב"ד מצוי' להפרישו. ונישואין דרבנן לא מפיק נדרא דאורייתא א"כ ל"ל להפר כלל ולומר טלי ואכלי יפה הקשה וצ"ע לכאו' וי"ל איכא מצות חינוך בהפרה דהנודר כאלו בנה במה והמקיימו כמקריב קרבן והא"ש גם כן דמותר למיספי' לי' בידים במקום דאיכא חנוך מצוה כנ"ל:

והרשב"א פרק מי שהחשיך כ' וז"ל כשהי' מהלכת נותנין עלי' וכו' וה"ה כשנותנין לחש"וק וכ"ש הוא דכשנותנין כשהן עומדי' בגדול כיוצא בו חייב חטאת וכל שבגופו איכא איסורא דאוריי' אי אמרי' לקטן נמי איכא איסורא דאוריי' משום דכתי' לא תאכילום ותני' לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם וכו' ואמרי' לעיל קטן שבא לכבות ואוקימנא בעשה ע"ד אביו ועובר משום ל"ת כל מלאכה אתה ובנך וכו' עכ"ל ודבריו צריכי' ביאור התחיל בלא תאכילום ומסיים בל"ת מלאכה והנה ה"המ כ' בדעת רמב"ם דהנהו קילי מבהמה משום שאין אנו מצווין על שביתתם וע' מג"א סי' רס"ו ס"ק ח' ויראה לי הנה בבהמה פ' משפטים כתיב למען ינוח שורך ושם לא הוזכר בנך והי' מ"ע בשביתת בהמתו דאפי' בלי סיוע דידי' מ"ע שתשבות הבהמה ובזה לא מוזהר על בניו אך לאו דל"ת מלאכה אתה ובנך עבדך ואמתך ובהמתך מיני' ילפינן לאו דמחמר כשעושה מלאכה הוא עם צירוף הבהמה שמחמר אחרי' והוא בלאו ולחד מ"ד ר"פ מי שהחשיך חטאת נמי איכא ובזה מוזהר נמי על בנו שהרי כ' ל"ת מלאכה אתה ובנך וחמור הבן מבהמה שהבהמה דוקא מחמר אבל בן שיש לו דעת ומבין קריצות אביו ורמיזותיו כל שעשה לדעת אביו עובר מדאורייתא על לאו הזה ואמנם כשהקטן עושה מלאכת עצמו לית ביה האי לאו מ"מ אית ביה משום לא תאכילום כדספי לי' בידי' והשתא הנהו מפתחות דר' יצחק דאידברי טלי' וטליתא להתם שלא על דעתו כ"א ע"ד עצמם ולהנאתם וליכא שום איסור כי אינו מצווה על שביתתם וכ"כ מג"א סי' שס"ב ס"ק ט"ו וע' ט"ז סי' שמ"ו סוף ס"ק וי"ו והשתא כ' רשב"א אי היינו מסייעי' לו ת"ל משום לא תאכילום אפי' בשל עצמו ואי עשה ע"ד אביו איכא נמי משום מחמר כמחמר אחר בהמתו ואמנם דעת ה"ה בהרמב"ם דבשעושה רק ע"ד אביו ואינו מחמר אחריו ממש ליכא לאו דמחמר ומש"ה נהי דבשבת אסור להניחו עליו משום לא תאכילום מ"מ כשמניחו עליו ע"ש סמוך לחשיכה אע"ג דה"ל כמעמידו סמוך לנבלה ממש מ"מ אין בכך כלום ובשבת אע"ג שרואהו עומד לפוש וחוזר ועוקר והולך א"צ להפרישו ורשב"א נמי ל"פ אלא משום דה"ל עשה ע"ד אביו אבל בלא"ה לא איכפת אע"ג דה"ל כמעמידו אצל נבילה ויודע בוודאי שיאכל שהרי נותנו עליו סמוך לחשיכה ממש מ"מ מותר והנה להמהרי"א בפסקיו הנ"ל דס"ל דשוטה דלא אתי לכלל דעת מותר ולית ביה משום לא תאכילום ומשום עשה ע"ד אביו נמי ל"ש בי' א"כ בשוטה מותר בכל ענין ול"ד שוטה וקטן אהדדי וצ"ע קצת:

מ"מ בהא סלקינן דלרוב הפוסקים משמע בפשיטות דבמה שמעמידו אצל נכרים אינו כמאכילו בידים וכ"כ רי"ו סוף ח"א אלא שהצריך שיהיה קצת חולה כמ"ש מג"א בשמו אבל בנוסחא שלפנינו כ' בשם הרמ"ה וז"ל אין למחות בגויות המאכילות אותו נבילות אבל אין לומר לגוי להאכילו דבר איסור וכו' עכ"ל וה"נ בנדון שלפנינו אין אומר דבר אלא שמשכירו לרפאותו ולזונו ובמה שירצה וה"ל כמעמיד אצל נבילה או כנותן לו ע"ש עם חשיכה אע"פ שודאי ילך בשבת ויוציאו מרה"י לר"ה וד"א בר"ה מ"מ שרי אי לא עביד ע"ד אביו א"כ הכי שרי ובתנאי שכשיגיע לבן י"ג שנים ויום א' יוציאוהו משם עכ"פ זה נלע"ד מעיקר הדין ומ"מ העידו קדמונינו ז"ל שע"י מאכלות אסורות בנערות מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע עדיין אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו וכו' וד' יחננו דעה בינה והשכל ויראנו נפלאות מתורתו הקדושה הכ"ד א"נ חותם בברכה:

פ"ב יום ה' י"ב תמוז תקפ"ד לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ: