שו"ת חתם סופר/אורח חיים/סימן סה
תיתי שלמא רבא וחיי אריכא לריכא רך בשנים ואב בחכמה תלמיד המחכים רבותיו כבוד מו"ה מאיר נ"י:
ראשון תחלה הקשה אשיטת בה"ג שהביא הר"ן פ' במה מדליקין דהדלקה היא קבלת שבת ונאסר במלאכה אח"כ והביאו ב"י סי' רס"ג ומייתי ליה הר"ן ראיה מהא דאמרינן הטמין המטמין והדליק המדליק משמע אפי' הטמנה דקילא טובא מ"מ קבעה זמנה קודם הדלק' משום שאח"כ כבר קבל שבת עלי' והוקשה לו בהא דמקשה הש"ס ס"פ ב"מ אמתני' ג' דברים צריך לומר ע"ש עם חשיכה ומדייק עם חשיכה אין ספק חשכה לא ערב והדר תני' ספק חשיכה וכו' ומערבין וטומנין והשתא להר"ן מאי קושי' דלמא עירוב זמנו ספק חשיכה כמו הטמנה היינו מי שלא הדליק בעצמו אמנם ברישא שציוה להדליק הנר א"כ ע"כ ראשון תחלה ישאל על ערוב דאחר הדלקה לא יערבו אלו תוכן דבריו ולכאורה היא קושי' עצומה ותימה רבה על המחברים ששתקו ולא נתעוררו על זה ולא עוד אלא שהר"ן בחי' סנהדרין ס"ח ע"א כ' בעצמו דזמן השבותים הוא קודם הדלקה מדקתני עשרתם:
אמנם אחר העיון נראה דאדרבה יש מכאן הוכחה להך שיטה דהטור סי' ר"ס כ' שגם על ע"ח ישאל ופירשו האחרונים דאע"ג דע"ח מערבי' סמוך לחשיכה נמי מ"מ לכתחלה מצוה להקדים ומקשים א"כ לשני הש"ס הא לכתחלה הא דיעבד עתוס' שבת ונדחק שם דומי' דהדליקו את הנר דאפי' דיעבד לא ידלקנו והוא דוחק דמאי שייך דומי' הלא קאי על דברי בע"הב שאומר כן לבני ביתו מה שצריכים לעשות אפי' רק למצוה בעלמ' ונ"ל בשנדקדק עוד להר"ן בשם בה"ג הנ"ל מ"ט לא ישאל נמי הטמנתם את החמין בשלמא להרמב"ן י"ל דהטמנה זמנה אחר הדלקה בספק חשיכ' ואין להזכיר עם חשיכה דאין למהר הציווי קודם זמנה שלא יתרשלו ויפשעו שהרי מפני כן מצוה לומר עשרתם ערבתם וכו' עם חשיכה ולא קודם לכן משום שלא יהיה להם שהות הרבה ויתרשלו והה"נ בהטמנה דאפי' עם חשיכה נמי יש להם עדיין שהות הרבה וא"ש אבל להר"ן קשה ודוחק לומר דאהטמנה אינו מזהיר שאפשר לעשותו ע"י גוי משא"כ מעשר ועירוב דזהו דוחק כמבואר ובשלמא הא ל"ק מ"ט לא יאמר נמי הטבלתם את הצריך טבילה דזה לא שכיח ולא כל יומא מתרחיש משא"כ הטמנה שכיח טפי מעישור ועירוב קשה:
ע"כ נראה דאפי' לשיטת ה"ג דהדלקה הוה קבלת שבת ואסור אח"כ במלאכה ומשום כן אמרו הטמין המטמין ואח"כ הדליק המדליק מ"מ היינו לכתחלה יש להקדים הטמנה להדלקה אבל אי שכח והדליק נהי דבשאר מלאכה נאסר אבל אהטמנה דרבנן בעלמא לא נאסר בדיעבד וכן משמע מהראי' שהביא הר"ן מההוא דהורקנס שבקש לחלוץ תפלין קודם הדלקה ש"מ שזמן חליצת תפילין הוא קודם הדלקה וכ"כ תוס' ס"פ במה מדליקין ד"ה ר"י הנשיא וכו' והנה הא התם כיון דהזמן היה בהול הקדים הדלקה וחלץ תפיליו אח"כ אע"ג דטלטול התפילין שבות הוא כמ"ש מג"א סי' ש"ח סקי"א וכן משמע להדי' מלשון חי' הר"ן סנהדרין שם דלא כמשמעו' תוס' בסנהדרין שאין אסור אלא ההנחה על הראש אבל לא הטלטול עיי' וק"ל מ"מ נראה לי פשוט דבדיעבד אם לא הקדים השבותי' להדלק' מותר אח"כ:
אמנם כ"ז מה שאינו אסור מצד עצמו כגון הטמנה שהיה מותר בספק חשיכה לכ"ע או אפי' שארי שבותי' למ"ד לא גזרו על שבות ב"ה נמצא לא הוצרכו להקדימם מצד עצמם רק משום קבלתינו שבת ע"י הדלקה לזה נאמר אי עבר והדליק תחלה לית לן בה משא"כ למ"ד גזרו שבות ב"ה אפי' בדיעבד אסורי' בספק חשיכה והא"ש דלא נקט נמי הטמנתם את החמין משום דלא הטילו עלי' לעורר בני ביתו עליהם אלא אותם דברים שאם ישכחום לא יהיה להם תקנה ב"ה אבל מה שיש לו תקנה גם אחר הדלקה לא צריכי לשאל עליהם קודם ההדלקה ומשום כן הזקיקוהו לומר הטמנתם והא"ש הא דפריך הש"ס מערבתם ולא משני הא לכתחלה הא דיעבד ז"א דע"כ ערוב אפי' דיעבד נמי לא דאל"כ ליתני הטמנתם אע"כ דיעבד נמי לא ומיושב נמי קושייתו אבה"ג הנ"ל דהרי לא הו"מ לשנוי' דזמן ערוב הוא ב"הש אלא משום דאדליק צריך להקדימו קודם הדלקה דא"כ דינו ממש שוה כמו הטמנה ולתני הטמנתם ולק"מ אשיטת הל"ג אדרבה מוכח מהכא דאי כרמב"ן דמותר לעשות מלאכה ומכ"ש להטמין אחר הדלקה א"כ קשה קושי' תוס' שבת הנ"ל לשני הא לכתחלה הא דיעבד וא"ל א"כ ליתני נמי הטמנה דהא הטמנה מותר אפי' אחר הדלקה וק"ל:
עוד כ' ליישב קו' התוס' שבת סי' רע"ט אהמתירים לטלטל נר שהדליקו בו באותו שבת ע"י שמניחים עלי' מבע"י ככר לעשותו בסיס לדבר המותר והקשה הנ"ל א"כ קשה אדרב דאמר בשבת מ"ה ע"א מניחין נר ע"ג דקל בשבת ולא בי"ט ע"ש לפלוג ולתני בדידי' מניחין נר בשבת אי לא הניח עלי' ככר משא"כ בהניח עלי' ככר עכ"ד תוס' שבת ושזהו כוונת הכל בו שהביא ב"י שם וע"ז כתב התלמיד שיש ליישב דודאי למאי דקיי"ל דאין אסור בטלטול נר הדולק אלא שנעשה בסיס לשלהבת כמבואר שם ריש דף מ"ז א"כ מועיל תקנת הככר לעשותו בסיס גם לדבר המותר משא"כ רב דס"ל דלא כר"ש בשאין מתכוין כמבואר שם מ"א ע"ב א"כ בלאה"נ אסור בטלטול משום שמא יכבנה כמבואר שם מ"ו ע"ב רמי ליה אביי לרב יוסף וכו' נמצא ב"ה הי' הנר אסור לטלטל מחמת איסורו של עצמו ולא משום בסיס וממילא אתקצאי לכולי' יומא אפי' אח"כ שכבה וממילא לא מועיל ככר שהרי אין איסורו משום בסיס ומש"ה לא מפליג רב בדידי' ומיושב קו' תוס' שבת הנ"ל אלו דבריו וקורא אני הוצק חן בשפתותיך ע"כ יברכך אלקים לעולם:
ודע דצריכי' להוסיף ולומר דס"ל כמסקנת תוס' ביצה ל"א ע"ב ד"ה ונפחת וכו' דאלו לשיטת רש"י וסייעתי' שם דמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרי' היכא דמסתלק המוקצה מן העולם א"כ ה"נ דבר שאין מתכוון איסור דרבנן בעלמא הוא אפי' להסוברים כר' יהודה כמ"ש תוס' בסוגי' דמצרף הנ"ל ועיי' ביומא בסוגי' הנ"ל וא"כ לית כאן מוקצה ועדיין אינו נמלט מהדוחק לפמ"ש תוס' בשבת מ"ו ע"ב ד"ה דכל היכי וכו' דהו"מ לדחויי דהכא ה"ל מלאכה שאצ"ל וא"כ בלאה"נ הא כיבוי ה"ל מלאכה שאצ"ל דמודה רב דפטור ועיין ביצה ח' ע"א תוס' ד"ה וא"צ ובמ"ש צל"ח שם בלשון רש"י וק"ל ועיי' בכתובות סוגי' דם מפקיד פקיד בתוס':
עוד הקשה לו לשון תוס' בשבת מ"ה ע"ב ד"ה הכא במאי עסקינן שכ' בשם הר"י פורת דבעל חי ראוי' לשתק בו תינוק הבוכה והקשה תוס' א"כ אמאי מודה ר"ש בבע"ח שמתו הא בחיי' נמי הי' ראוי' לתינוקות והק' מעלתו נ"י מה בכך הא בלאה"נ בעל חי בי"ט ראוי' לאכילת אדם ואפ"ה מודה ר"ש בבע"ח שמתו כיון שלא היה עומד לכלבים:
אומר אני דהא דמוכן לאדם לא מועיל להתירו לכלב כשנתנבל היינו טעמא משום דה"ל ככלים שנשברו בי"ט דלכ"ע בעי' עכ"פ שיעשו מעין מלאכה בעולם כמבואר בשבת קכ"ד ע"ב אבל בשאין עושי' מעין מלאכה כלל אסור וה"נ בשעמד לאכילת אדם ונפסל מלאכול לאדם ואע"ג דעדיין עומד לכלב מ"מ אפי' כעין מלאכה בעלמא נמי לא מקרי אכילת כלב לגבי אדם ואידך מ"ד דס"ל חלוק הי' ר"ש בבע"ח שמתו ס"ל דאכיל' כלבים הוה שפיר מעין מלאכה גבי אכילת אדם ועיי' בתוס' בכורות כ"ג ע"ב ד"ה א' זו וכו' ועיי' בזבחים ל"א ד"ה חשב וד"ה ואת איזבל וק"ל אבל בשעמד בחיי' לשחק בו תינוק להשתיק הבוכה שפיר הוה אכילת כלב מעין מלאכה ואפשר דאפי' מעין מלאכתו נמי הוה דמה לי להשתיק התינוק או להשתיק הבהמה מרעבונה ודברי תוס' עולים כהוגן עפ"י פשוטם לפע"ד:
ואשר אותה נפשו היפה בשאלתו אודות יין שלא הותר אלא בהפ"מ אם יש למנוע מלקדש ולברך עליו ב"המז אלא טוב לקדש על הפת ולברך בלי כוס כבר כתבתי בתשו' אחרת דכל כיוצא בזה לא הותר אלא לבעל היין ובני ביתו משום הפסדו אבל אחרים למה יקנו ממנו לכתחלה וקרוב ודאי שמחויב להודיעם ואם לא הודיעם ומכר סתם אפשר הוה מום במקח וחוזר אך בנידון שאלתו שהוא מכת מדינה ולא נמצא שום אחר כ"א באופן הנ"ל וא"א לצבור בלי יין ע"כ הותר לכל רק לבעלי הנפש המחמירי' על עצמם מ"מ נ"ל דלאו כל כמיניי' להחמיר במקום מצוה ואין לך הפ"מ גדול מזה וסברא זו יעיי' בתה"ד סי' ל"ב ע"כ יקדש על היין ומדהותר לקדש עליו הותר לכל הסעודה עיין מ"ש מרדכי ופ' בש"ע א"ח סי' קס"ח ס"ה ונפקא ליה מש"ס מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו ויעיי' מג"א סי' פ"ח סק"ג כתבתי שם על הגליון וז"ל אין הנידון דומה לראי' דהתם כניסה א' היא שמכניס ידיו אלא שיש בו ב' איסורים אמרי' הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו וכן גבי יבמה ביאה א' היא ויש בה ב' איסורים והואיל והותר א' הותר כולו משא"כ הכא מנ"ל למימר הואיל והותרה לכנוס לב"הכ הותרה להתפלל זה לא שמענו והנה בתוס' יבמות ז' ע"ב ד"ה ואמר עולא וכו' ויש ללמוד מדבריהם הואיל והותר ביאה במקצת הי' ראוי להתיר ביאת כל גופו וכן מבואר לקמן סי' קס"ח סעי' ה' הואיל והותר לבצוע הותר בכל הסעודה אבל מ"מ אינו אלא איסור א' איסור ביאת מקדש או אכילת פ"ג מה לי כלו מה לי מקצתו אבל הכא ב' ענינים הם לגמרי כניסה לב"הכ ותפלה זה לא נשמע אע"ג דאין להחמיר במנהג זה מ"מ נצרכה לדון במקום אחר עכ"ל על הגליון שם אלה דברים כתבתי בחפזון רב. פה ק"ק מ"ד נגהי ליום ד' ט' תמוז תקס"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ: