שו"ת חתם סופר/אורח חיים/סימן ב
שלום וכ"ט לתלמידי הבח' המופלג החו"ש כ"ה אהרן הרש נ"י:
גי"ה הגיעני ואם כי אין מהראוי' להשיב על שאלה הלכה למעשה לתלמיד יחידי במקום שיש לו רב ומארי' דאתרי' מכ"ש בדיני ממונות אך מ"מ אשיבהו עמ"ש בשילהי אגרת בענין ניחא לי' לאינשי דליתעבד מצוה בממונא, ואברר לו הלכה זו בעזה"י:
גרסי' בבכורו' נ"ח ע"א דלהכי קבעו חז"ל ג' גרנו' למעשר בהמה שתהי' בהמה מצוי' לעולי רגלים אע"ג עד שלא הגיע הגורן מותר למכור מ"מ ניחא ליה לאיניש דליתעבד מצוה בממונו פי' דאלו לא קבעו זמן הי' כל א' מוכר בהמותיו מיד לכשיולד וכשבא הרגל לא הי' בהמה מצוי' ולא רצו חכמים לאסור מכירת הבהמה מזה הטעם אבל המציאו לקבוע יום מיוחד סמוך לכל רגל שבו יתעשרו כל הבהמות ונהי שלא אסרו לעשר קודם מ"מ מסתמא כל אדם ימתין עד יום המוגבל נמצא כיון שאין בהמותיו מעושרין לא ימכור קודם ואע"ג שמותר למכור קודם מעשר שאין העדר טבל ואז לקוח פטור ממעשר מ"מ ידוע לחכמים וסתן של ישראל דניחא להו ליתעבד מצוה בממונא היכא דלית לי' פסידא ולא יפקיעו בהמותיו ממעשר וימתין עד יום המוגבל ואז ימכוד ויהי' בהמה מצוי' לעולי רגלי'. והא דלית לי' פסידא במעשר בהמה היינו משום שמעשר בהמה משונה מכל הקרבנות שאין ממנו לכהן כלום לא חזה ושוק ולא זרוע ולחיי' וקיבה כבחולין ואין למזבח אלא דמו ואימוריו שהוא חלב וקרב שאינו שוה להדיוט כלום והבהמה גופי' יכול לעכבו עד הדגל ולספחו לקרבן שמחה שלו ולשמח בני ביתו עיי' פ"ק דחגיגה נמצא אין בו הפסד כלום ובוודאי ניחא ליה בהא:
והנה סתם ש"ס בפ"ק דפסחים קאמר המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו אינו יכול לטעון מקח טעות במה שצריך להטריח לבודקו דניחא לאינש דליעבד מצוה בטרחת גופו ואפילו במקום שנותנים שכר על הבדיקה מ"מ ניחא לי' לאינשא דליעבד מצוה בממוניה וכ' ה"ה בשם רמב"ן דחוזר ומנכה לו הפסד משכירתו ואין כאן הפסד ממון רק מה שמקדי' קצת משכירתו בתחלה קודם זמנו ובזה ניחא לי' דומי' דומי' בהמה אבל להפסיד לגמרי לא כדמוכח בב"מ כ"ט ע"ב גבי ס"ת ותפילין ולמדו ממנו הפוסקים גם לטלית כמ"ש נימוק"י פ' הספינה בסוגי' דצלוחית ע"ש דפוס זו"ב קצ"ט ע"ב אך הר"ן פ"ק דפסחים כ' שאינו מנכה לו משכירתו והקשה ד"מ סי' תל"ז מה יענה מטלית והקושי' מטלית תי' בתשו' תומת ישרי' סי' מ"ז לחלק בין הפסד בשעת המצוה ובין טלית שאם אינו מקפלו יופסד אחר גמר המצוה ורמז לזה מג"א סי' תל"ז ושם נרשם בטעות סי' ע"ז וצ"ל מ"ו. מ"מ מס"ת לא תי' כלום שגם שם הפסיד בשעת מעשה ואפ"ה לא יקרא בו בתחלה ולא אחר עמו ע"כ נידחק המג"א סי' י"ד דס"ת הפ"מ וחמץ שכר בדיקה הוא מועט:
והאמנם במרדכי ספ"ב דב"מ הקשה מס"ת אחמץ ותי' וז"ל דהכא מיירי שלא מדעתו והא וודאי לא ניחא ליה אבל לקיומי' מצוה בממוני' מדעתי' בוודאי ניח' לי'. ולי נראה דהתם גבי בדיק' חמץ אית ביה טירחא לכן גמר ומשעבד נפשו אבל בעלמא לא עכ"ל המרדכי. וידוע דהד"מ הוה נהירן ליה שביליה דמרדכי בכל המקומו'. ובכוונה השמיט דברים אלו כי לכאורה אין להם שחר כפשוטן מאי שייך מדעתיה במה שהוא בעל כרחו והוא צווח דלא רצה להוציא מעותיו בבדיקת חמץ אנן ניקום ונאמר אנן סהדי דניחא לישראל בהא ומשום מום אחר אתה חוזר הלא יאמר מי יכריחני שלא מדעתי ובעל כרחנו גם השני אין לו מובן ע"כ השמיטו רמ"א:
אך כתיב אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא נלע"ד דהני ב' תירוצים שייכי אהדדי והאי ול"נ מפרש לרישא הא מדמחשבינן חמץ מדעתו היינו משום דעכ"פ פשוט לש"ס דניחא לי' למיעבד מצוה בטירחת גופו וע"ז לא היה לו שום טענה. אך יען שהוא לא טרח' רק שכר א' לבדוק כמנהג עירו אלא מ"מ הוה מדעתו שהרי שיעבד גופו לבדוק בעצמו ומדעתו הוציא ממונו לפדות גופו משו"ה הוי חמץ כמדעת כנלע"ד פי' המרדכי וא"ש:
הואמנם אחרי שזכינו לס' אסיפת זקנים שלא הי' ס' זה לראשוני' מצאנו להריטב"א תי' נכון דס"ת טלית וחפילין שהם עשוי' למצוה והבעלים בעצמן עושי' בו מצוה יצא שכרו בהפסדו אם השואל יכלה ס"ת או טלית ותפילין שלו לא יכול הא ללמוד אחר כך נמצא יצא שכרו בהפסדו וזה לא שייך בשאר הפסד ממון ומיושב קו' מחמץ:
והנה הרמב"ם סוף הל' נחלות כ' מי שנשתטה נותני' צדקה עבורו מנכסיו וכ' הכ"מ בתי' קמא משום דניחא ליה לאינש למיעבד צדק' מממוני'. וכ' מעלתו ששמע מזקנו הרב מהו' משה ז"ל אבדק"ק פיזינג, שהקשה הא הוה הפ"מ וגם שלא מדעתו. הנה אי ס"ל לרמב"ם כהריטב"א הנ"ל דכל שלא יצא שכרו בהפסדו אמרינן ניחא ליה אפילו בהפ"מ ושלא מדעתו א"ש פסק הרמב"ם. אך הכ"מ לא לכך נתכוין:
ונ"ל הכ"מ דקדק ולא כ' ניחא ליה דליעבד מצוה אלא ליתעבד צדקה דוקא משום דשארי מצות יש צדיקים שמגיע עליהם כמעשה הרשעים בעה"ז. משא"כ צדקה תציל ממות ממיתה עצמה וכתיב בחנוני נא בזאת ומותר לנסות בו הקב"ה ואפילו אי נאמר באדם אחר מ"מ אפשר עוונותיו הרבים גורמים להכריע הכף שאם יתן צדקה מצד א' וירצח אנשים במקום אחר אינו בדין שיאריך ימים מ"מ מי שנשתטה ואין לו חטא מכריע על כל פנים יגן עליו צדקה מממונו להחייהו אע"פ שאינו מצווה ועושה מ"מ ממונו מגין עליו וה"ל כאלו קנו לו סם חיים לרפואתו זהו כוונת הכ"מ לפע"ד:
ובדברי הריטב"א יובנו דברי ר' יהודאי גאון שבמרדכי ס"פ המפקיד סי' רצ"ג דמייתי ש"ך ח"מ סי' רצ"ב ופי' בו דכוונתו שמותר לקרר בו משום דגבי ת"ח הוה כמעו' מותרין וסביר וקיבל. ושוב כתב בהיתר העתקה משום לא יבוזו לגנב ומג"א סי' י"ד קלס לפי' זה מ"מ יש לפקפק להש"ך כשמגיע לקרא לא יבוזו להגנב א"כ זה מספיק להתיר גם לקרו' בו ותו לא צריך לטעם דמעות מותרין וסביר וקיבל ואינו במשמע עכנלע"ד להוסיף תבלין על דברי הש"ך ואומר בדקדוק לשון ר' יהודאי גאון שכ' אסור להעתיק ממנו אפי' אות א' משום דמרע ליה לפקדונו עכ"ל אין במשמעות זה שהספר נקרע ונתקלקל ע"י ההעתקה והחוש מעיד שזה אינו אלא דמרע לי' פי' מזלזל בשווי' הספר דבימיהם לא היה הדפוס והעתיקו הספרי' בכתיבת ידם וכל שהספרי' יותר מצוי' ומועתקי' ומוגהי' המה בזול יותר ואינם שוים כ"כ נמצא ע"י שזה מעתיק אפילו אות א' מספרו של זה להגי' ספר אחר על ידי אות זה הרי מגרע ומזלזל פקדונו של זה כך נ"ל כוונת ר"י גאון. ומעתה תרי מילי נינהו דת"ח שלומד בתוך הספר ומקלקלו לא שייך לא יבוזו לגנב ונמצא ישלם שבעתי' פי' שיעשה גדול בישראל עי"ז ויהיה זכות לזה המשאיל זה ליתא דיצא שכרו בהפסדו שאם לא יקרע ספרו ילמד הוא ויהיה הוא גדול בישראל ומה לו לתשלומי שבעתי' שלו. אך ההיתר הוא משום דה"ל כמעות מותרי' דמותר להשתמש ושוב כשמתקלקל ה"ל כמתה מחמת מלאכה דלאו לאוקמי בכילי' שיילי' אפילו סתם פקדון הוה כשואל מדעת כמו מעות מותרים אלא שצריך לשלם לו הפסדו אבל להעתיק ספרו ולזלזל משווי' לזה לא שיילי' והמעתיק הוה גנב גמור לולי לא יבוזו לגנב כי שילם שבעתים ולו אין הפסד שהרי אין הספר מתקלקל וגם הוא יכול ללמוד בו רק שמזלזל בשויו מקח הספר וזה ישלם לו שבעתי' וניחא לי' למיעבד מצוה בממוני' היכא דלא שייך יצא שכרו בהפסדו כנלע"ד. ולפי מ"ש רמ"א מתשו' הרא"ש שכופין להשאיל ספריו היינו אם הבעלי' אינם ת"ח ולא יצא שכרם בהפסדם אבל ת"ח לא. או אפשר זכות הרבים שאני שהמעשה בתשו' הרא"ש הי' שהיו רבים מתבטלים ע"י שאלו לא ראו להשאיל ספריהם ע"ש וצ"ע: והנה תלי"ת נתבארו דברים אלו ולא נשאר בהם פקפוק וספק בעזה"י ואחתום בברכה. פרעסבורג כאור בוקר ליום ה' י"א טבת קצ"ב לפ"ק. הכ"ד משה"ק סופר מפפד"מ: